דמותו של מאיר אריאל בשנות השבעים, ושירי האלבום הראשון שלו – כמו למשל "שיר כאב", "טרמינל לומינלט", או "ארול" – לא מסגירים כלל כי הזמר החילוני, הקיבוצניק, עתיד לעבור מסע רוחני ותרבותי שיחבר אותו באופן עמוק ליהדות. אמנם מאיר אריאל היה קשור מאז ומתמיד לתנ"ך ולשפה העברית, והמסע הרוחני שלו אף התחיל באמצעותם, אך בתחילת הדרך קשה היה לדמיין אותו כפי שהיה בסוף ימיו – יושב כל בוקר עם טלית ותפילין, לפעמים כל הבוקר כולו, וכותב שירים.

את המסע של מאיר אריאל ניתן לחלץ מתוך שיריו. מעקב אחר הטקסטים שכתב ממחיש כיצד אט אט מתרבים בהם האלמנטים היהודיים; לצד התנ"ך, שנכח תמיד בשיריו, מופיעה בשלב מסוים גם ספרות חז"ל, וטקסטים מסורתיים נוספים. נדמה שהשיר המציב באופן הגלוי ביותר את היהדות כנושא מרכזי אצלו הוא "מדרש יונתי" שיצא באלבום "ירוקות" בשנת 88', ובו הוא מתגלה לראשונה כמי ששולט לעומק בטקסטים היהודיים. למעשה, השיר כולו עוסק בוויכוח בקשר לבעלות על היהדות – מאיר מבקר באופן חריף את ציבור המתנחלים; הוא זועם על כך שהמתנחלים חוטפים את התורה ומסלפים את כוונתה, ותובע את חלקו בתורה, תוך כפירה בהנחה שהמתנחלים יותר "יהודיים" ממנו. הביקורת בשיר מתמקדת ביחס לארץ ישראל ולערביי הארץ: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?!"; "בעיני מי זה מוצא חן – אדמה אתה לוקח, גאולה לא נותן!". אך הביקורת אינה נאמרת מנקודת המבט האופיינית לשמאל החילוני הישראלי; מאיר מרגיש כמי שעומד בתוך העולם היהודי ומנהל קרב פנים-יהודי על עתידה של היהדות. כך, בחלק מן השורות הוא משמיע ביקורת גם על היחס הטכני למצוות, שגורם לפספוס מהותה של המצווה ועל כל מיני "תחכומים" הלכתיים: "ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה? או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?". בשורות אלה ניתן לשמוע כעס גדול, שקשה למצוא דומה לו בכל הרפרטואר של מאיר. כמה פעמים לאורך השיר, שמלווה בדיסטורשן עוצמתי, הוא כמעט צועק את המילים בזעם. כאמור, השיר הזה הוא אבן דרך הן במסע האישי שעובר מאיר אריאל והן בהתפתחות שחלה בשיריו.

דוגמא נוספת לשילוב המתפתח בין שיריו לבין הספרות היהודית המסורתית הוא האופן בו בחר לפרסם בעיתון "מקור ראשון" את מילות השיר "על ארץ מוותרים רק בלב", שכתב באמצע שנות ה-90. הוא ערך את מילות השיר כמעין דף גמרא, כאשר משני צידי הדף מופיעים פירושים לשיר (בדומה לפירוש רש"י ותוספות על הגמרא) – מצדו הימני מופיע "פירוש" ובצדו השמאלי "פירוש לפירוש". כך מתגלה מאיר כיהודי, המצהיר במפורש שהוא חי ויוצר כבן בית בתרבות היהודית. הוא נאבק על נשמתה של היהדות הישראלית ומבקש לעצב אותה.

אכן, בשירים רבים מתכתב מאיר ביצירתיות עם המסורת, עם הטקסטים מהתנ"ך, מחז"ל ומסידור התפילה. כך למשל בשיר הנפלא "מודה אני", שהוא אחת מתפילות ההודיה היפות ביותר שנכתבו בעברית המודרנית. כבר בשורה הראשונה הוא מצהיר שהוא נאמן למסורת ישראל – שהרי השיר פותח במילים "מודה אני לפניך" – ויחד עם זאת, הוא מבקש ליצור מסורת משלו ולכן הוא מוסיף "לפניך ולך". כלומר, הוא  אינו מסתפק ב"מודה לפניך" המרוחק, הנאמר מתוך יראת כבוד, ומבקש לשוחח עם אלהים גם בגובה העיניים, בהתאם לאופיו של השיח הישראלי – "מודה לך". שוב ושוב בשיר מבקש מאיר להיות חלק מן המסורת, מהטקסט המסורתי, אך להוסיף לו את הפרשנות האישית שלו. כך, לצד ההודיה על הטובה שנעשתה עמו, כמו בטקסט המקורי, הוא מוסיף גם הודיה על "הרעה"; לרשימת האנשים הזוכים לטוב האל הוא מוסיף, אחרי משפחתו ועמו, גם את "על העולם והאדם אשר בראת".

היחס המורכב והיצירתי אל המסורת משתקף גם באורח חייו הפרטי של מאיר אריאל ובמסע ההתקרבות האישי שלו אל הדת. לאורך הדרך הוא חידש מסורות פרטיות משלו, המתכתבות עם עולם ההלכה והולמות את יחסו לדת ואת מקומו מולה. כך למשל, היו לו מנהגי יום-שישי קבועים כמו לשלם את החוב במכולת, כדי לא להיכנס עם חובות לשבת, ולהתקלח ארוכות, כמעין טבילה במקווה אישי. בשלב מסוים, כשכבר השתדל שלא להופיע בשבתות אך נוכח לדעת שהדבר לא תמיד אפשרי, המציא מנהג משלו כדי לפתור את הדילמה: הוא היה נוהג להקיף את הרכב במעין טקס אישי ולהכריז כי מעתה הרכב הוא ביתו. אחר-כך היה נכנס לאוטו, מצהיר כי "עכשיו אנחנו בבית", וכשאשתו היתה נוהגת ומסיעה אותו להופעה הוא היה מוציא גביע יין ומקדש.

במובן הזה הוא היה  גשר נדיר בין הישראליות לבין היהדות, גם באישיותו וגם ביצירה שלו. הוא ביקש להביא את הישראליות שלו למפגש עם היהדות ולא להשאיר אותה בחוץ.

האופן בו למד תורה היה אישי ויצירתי אף הוא. בתקופה שבה היה יושב בערבים ולומד – משנה, גמרא, או זוהר – הוא ניהל מעין יומן ובו תיעד מה למד, מחשבותיו על הטקסטים, וויכוחים איתם, ועוד. בכל פעם ציין ביומן למי ולמה מוקדש הלימוד – לעילוי נשמתם של שלושה חיילים שנפלו בלבנון, לזכרו של חבר ערבי, ופעם אחת גם "להצלחתם של בני ישראל" במשחק כדורגל כלשהו.

בשלב מסוים יזם עם מנחם רגב חוג פרשת שבוע. בחוג השתתפה הבוהמה התל-אביבית – מוזיקאים, משוררים ושחקנים, שניהלו שיחה יצירתית וחופשית על הפרשה. הקמת החוג, בתחילת שנות ה-90, מציבה את מאיר  כאחד מן החלוצים שעסקו ביצירת מפגש מחודש בין הטקסטים היהודיים לבין היהדות החילונית.

האופי הייחודי, האישי, המתלבט, של המסע של מאיר אריאל הלם גם את האופי שלו – הוא היה איש נעים הליכות, אדם של פשרות, שלא נכנס למחלוקות ועימותים. בסוף חייו, בתשובה לשאלה של עתונאית מדוע הוא אינו חובש כיפה אם הוא מקפיד על שמירת הלכה, הוא ענה כי חבישת כיפה הוא אקט שעושים רק מתוך אהבה והוא עוד לא מוכן לכך, וחוץ מזה , הוסיף, הוא לא רוצה לזעזע את סביבתו. אולי זאת גם הסיבה שעד היום אנשים שונים תופסים את דמותו באופן שונה כל-כך. חלק מחבריו הקרובים לא מעניקים משקל רב ליהדות בעולמו, בעוד חברים אחרים רואים את היהדות כדבר החשוב ביותר בשבילו, לפחות בשנותיו האחרונות. למעשה, בשיריו אפשר למצוא את שני הצדדים – את הממזריות, הקשרים לבוהמה והישראליות המופגנת, לצד קורפוס רוחני של שירים ומסע של חיפוש אחר היהדות. ובחלק גדול מהשירים ישנו איזור דמדומים – מקום בו שני הכיוונים נפגשים, מתווכחים, מתפשרים ולומדים לחיות יחד.