על הניסים ועל הנפלאות של המקבים הקדושים לנצרות

אומץ לבם של המקבים וסירובם המוחלט להיכנע לתכתיבים דתיים אליליים הפכו אותם לגיבורים גם בעיני אבות הכנסייה. על פי חלק מהמסורות בנצרות, הם נקברו בסוריה, בטורקיה, באיטליה ובגרמניה

סיפורה של משפחת חשמונאי וקורות מלחמת בניה בשליטים הסורים-הלניסטים של ארץ ישראל (שנות השישים של המאה השנייה לפנה"ס) ידועים לנו מכמה מקורות היסטוריים והעיקרי שבהם – קובץ ספרי המקבים (א-ד), שנוצרו במאות השנייה והראשונה לפנה"ס. ואולם בספרים אלו מסופרים גם קורותיהם של "מקבים" אחרים, שמצאו את דרכם לתרבות הנוצרית.

ספרי המקבים לא נכללו בספרות חכמים והוגדרו כחלק מן ה"ספרים החיצוניים". אבות הכנסייה, שנחשפו לספרים אלו הודות לכך שהשתמרו יחד עם "תרגום השבעים" (תרגום המקרא ליוונית), מצאו בהם עניין ואף קידשו שניים מן החיבורים כקאנוניים.

מתוך קובץ זה העלו אבות הכנסייה על נס את סיפורו של סופר זקן בשם אלעזר וסיפורה של אם ושבעת בניה, שהובלו לעמוד בפני המלך בארמונו והצטוו להשתחוות לאלילים ולאכול בשר חזיר. סירובם הנחרץ לעשות כן הוביל אותם, אחד-אחד, אל מותם, תוך כדי עינויי תופת.

במקורות העבריים, התלמוד והמדרשים, מזוהה האֵם כחנה בת מתתיהו הכהן או כמרים בת תנחום, ואולם במסורת הנוצרית הקדומה היא מכונה "המקבית", או אמם של "האחים המקבים". במאות הראשונות לספירה, בעת שהייתה הנצרות דת נרדפת ואנשיה נשרפו על המוקד, היה סיפורם של האחים המקבים פופולרי בין המטיפים הנוצרים; הם ראו בהם דוגמה להקרבה עילאית של חיי השעה לטובת חיי הנצח, הקרבה שרק מי שדבק בישו המשיח מסוגל לה, כפי שציין אוסביוס, בישוף קיסריה (340-265 לספירה), ב"תולדות הכנסייה". דמותם של האחים הייתה מופת למוות מרטירי ומסיבה זו הפך הכפר מודיעין לאתר בעל קדושה מסוימת.

עצמות המקבים באנטיוכיה

כבר בתקופה שקדמה לוועידת ניקאה (324 לספירה) הייתה הערצה גדולה ל"מקבים" בקרב אבות הכנסייה. הם סיפרו כי אנטיוכוס נדהם מאומץ ליבם של האם ובניה, וציווה לחלוק להם כבוד גדול ולקברם בארון שיש יפה, מעשה ידי אומן. מקום קבורתם נקבע בצמוד לבית הכנסת שברובע קראטאון שבאנטיוכיה. מאוחר יותר נבנתה עליו כנסיה שאליה הועברו שרידי הקדושים. על פי עדותו של הירונימוס (המאה ה-4 לספירה), היו שעלו לרגל לקברם באנטיוכיה וכך גם ציין בן התקופה יוחנן כריסוסטומוס. מכל אלה משתמע שבעיר התקיים פולחן לזכרם. ואמנם, מאמצע המאה הרביעית הוכנסו המקבים לקאנון הקדושים של הכנסייה באנטיוכיה וה-1 באוגוסט נקבע כ”יום זיכרון למקבים הקדושים”.

מעמדה החשוב של אנטיוכיה בעידן גיבוש הממסד הכנסייתי והשתתפותם של ראשי הדת שלה בתהליך התהוות עיקרי האמונה הנוצרית, הם שהובילו כבר מראשית המאה החמישית לספירה לפרסומם של “המקבים המרטירים” ברחבי העולם הנוצרי כולו, ולקביעת פולחנם ויום הזיכרון שלהם לנחלת הכנסייה המזרחית, מסורת שנשמרת עד עצם היום הזה. בשלב כלשהו קיבלו האם וילדיה שמות: היא נקראה סולומוניה, וילדיה: אבים (Abim), אנטוניוס, גוריאס, אלעזר, אאוסבונוס (Eusebonus), אלימוס (Alimus), ומרסלוס.

כתוצאה מרעידת האדמה באנטיוכיה והשריפה הגדולה בעקבותיה בשנת 526 לספירה, חרבו מרבית בתי העיר ויותר ממחצית מתושביה נספו. יוסטיניאנוס הראשון, "הגדול", קיסר האימפריה הביזנטית, הורה להעביר את שרידי המקבים הקדושים לקונסטנטינופוליס. לפי כרוניקון פסחלה (626 לספירה) נשמרו השרידים בכנסיה שהוקדשה להם, ברובע סיכאה(Sychae), כיום גאלטה. מסורת אחרת מספרת כי הקיסר יוסטיניאנוס מסר חלק משרידי המקבים לידי האפיפיור ורגיליוס (מאה 6 לספירה) ואלה הועברו על ידו לרומא. בטקס חנוכת כנסיית סנט פטרוס בכבלים המחודשת, הועברו לשם השרידים בארון מיוחד.

והנה, בשנת 1876, במהלך שיפוצים שנערכו בכנסייה, נתגלה מתחת למדרגות השער ארון קבורה שתוארך למאה ה-4 או ה-5 לספירה, שעל חזיתו מגולפות סצנות מהברית החדשה. חלקו הפנימי של הארון היה מחולק לשבעה מדורים באמצעות שישה לוחות שיש, ובכל תא הונחה שקית עם אפר ושברי עצמות. שנה לאחר מכן, בעקבות "בדיקה מדעית", הכריז הקרדינל ראמפוללה, מדמויות המפתח בחצרו של האפיפיור פיוס התשיעי, כי הוכח שזהו ארון “המקבים הקדושים מאנטיוכיה” והוא הוצג לראווה לצד המזבח. אולם בשנות ה-30 של המאה ה-20, לאחר בדיקה מיוחדת של העצמות הקדושות, התברר כי הן שייכות לבעל-חיים ממשפחת הכלביים והשרידים הוצאו מיד מהכנסייה. כ-53 שנים מאוחר יותר, בשנת 1969, במהלך הרוויזיה בלוח הקדושים הקתולים, הוצא גם “חג המקבים” מרשימת הימים הקדושים.

עצמות המקבים בקלן

אולם מסתבר כי בכך לא תם גלגולם של עצמות “המקבים” – אלעזר, סולומוניה ושבעת ילדיה. מספר מקורות מציינים כי בדרך לא ידועה, הגיעו שרידי עצמות הקדושים הללו גם למילאנו שבאיטליה, ומשם, בשנת 1164, הן הועברו לקלן. זאת הייתה מתנה שהעניק פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לארכיבישוף של קלן, אחרי שדיכא במילאנו את הקואליציה הלומברדית של המלכים שלא סרו למרותו.

בקלן נבנתה עבורם כנסיה מיוחדת במכלול מנזר בנדיקטיני בעיר, שנקראה מאז “הכנסייה של המקבים הקדושים”. המנזר נשרף במאה ה-15 ונבנה מחדש בתחילת המאה ה-16, אז גם הוכן עבור השרידים הקדושים ארון קבורה חדש: “היכל המקבים” (Machabäerschrein), שבראשית המאה ה-19 הועבר למשכנו הנוכחי בכנסיית סאן אנדרס שבעיר. ארון הקבורה הוא ארגז עץ בצורת כנסייה, מכוסה בלוחות נחושת מצופים זהב.

"היכל המקבים" מהמאה ה-16 , כנסיית סאן אנדרס, קלן, גרמניה
"היכל המקבים" מהמאה ה-16 , כנסיית סאן אנדרס, קלן, גרמניה

אלא שעל אף העדויות לקבורתם של המקבים בארצות אירופה השונות, לא ויתרו היהודים על העלאת עצמותיהם לארץ ישראל, ולפי מסורת אחת הם קבורים בשערי בית הקברות העתיק שבצפת.

יהודה המקבי – הוא היה גיבור

עם השנים, בימי הביניים, נזכרה מודיעין פעמים רבות בתיאורי מסע של אנשי דת נוצרים ועולי רגל מאירופה. על-פי-רוב, מקומו של הכפר זוהה לא עם האתר המקובל כיום אלא דווקא עם הכפרים אל-קובב ולטרון או עם צובא והקסטל שבהרי ירושלים.

אפשר שהסיבה לעניין הרב שגילו במקבים-החשמונאים נעוצה במעמד המיוחד שהעניקה הכנסייה הקתולית ליהודה המקבי, כאחד מתשע דמויות היסטוריות שהוצגו כהתגלמות האידאל האבירי של ימי הביניים. “תשעת המכובדים” (Les Neuf Preux) היו: יהושע בן-נון, דוד המלך ויהודה המכבי – נאמני האל מהברית הישנה; אלכסנדר מוקדון, הקטור נסיך טרויה ויוליוס קיסר – נציגי העידן הפגאני; גוטפריד מבויון, המלך ארתור וקרל הגדול – נאמני האל והברית החדשה.

יהודה המקבי, מתוך תשעת הנכבדים, הולנד, המאה ה-15
יהודה המקבי, מתוך תשעת הנכבדים, הולנד, המאה ה-15

דמות המקבים (החשמונאים) גיבורי החיל והאמונה שימשה כעת השראה גם לאפיפיור אוּרבָן השני. בברכת הדרך שנתן ליוצאים למסע הצלב הראשון, בוועידת קְלֶרְמון (שנת 1095) הוא פנה אליהם: “אם בימי קדם זכו המקבים בדרגה גבוהה ביותר של דבקות, משום שלחמו למען הפולחן והמקדש, מן הצדק, חיילים נוצריים, שאף אתם תגנו על חרות מולדתכם [ארץ-ישראל] בכוח הנשק”. אין להתפלא אפוא שעל מצבת קברו בכנסיית הקבר של בולדווין הרביעי (1185), ממלכי הצלבנים בירושלים, נחקק בלטינית “המלך בולדווין, יהודה המכבי האחר”.

קבר בולדווין הרביעי (מתוך: זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל (ב), אחיעבר 1972)
קבר בולדווין הרביעי (מתוך: זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל (ב), אחיעבר 1972)

בעקבות ההתעניינות הדתית ביהודה המקבי ובאחיו הם זכו, בייחוד מאז תקופת הרנסנס, לתהילה ולמצבת נצח בתחומי אמנות רבים: בציור ובפיסול, בספרות ובשירה, בתאטרון, באופרה ובמוזיקה הקלאסית. אולם לכפר מודיעין לא עלו עוד, ומצבות או כנסיות לא הקימו שם. מסורת שהיתה מקובלת בקרב היהודים בימי הביניים זיהתה את קבר אלעזר החשמונאי בעכו.

המקבים האתיופים

המקאבייאן (Maqabyan; אמהרית:  መቃብያን), הם שלושה ספרים כתובים בשפת בגעז, שנמצאים רק בקאנון הקדוש של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית ואצל קהילת ביתא ישראל. חיבורים אלו שונים לחלוטין בתוכנם מהספרים הידועים לנו כספרי המקבים.

“הספר הראשון של המקבים האתיופים” מתחיל באלה המילים: "איש אחד בשם צירוציידן (Tseerutsydan)  אהב את חטאו. […] היו לו אין ספור כוהנים ששירתו את אלי הכזב אותם עבד, לפניהם השתחווה ולהם הקריב קורבנות יום ולילה". הפרק השני מתחיל כך: "בנחלת שבט בנימין נולד איש בשם מקאבאוס. היו לו שלושה ילדים שנודעו בערמומיות הלוחמה שלהם וביופיים. בנים אלה היו נאהבים על כל תושבי האימפריה עליה שלט צירוציידן, ממדי עד מדין". בהמשך הפרק מפרט הסופר את תכונות האחים הגיבורים: האחד נודע בהיאבקויותיו עם פנתרים ובכך שהיה זורק אותם כמו היו תרנגולות; השני היה הורג אריות באבן אחת או במכת אלת עץ; והשלישי הרג בקרב מאה איש בחרבו האחת. בהמשך אף נמסרים שמות האחים: אביה (אביג”ה), סילא ופנטוס (Fantus) או פנטרה.

ספר המאקאביין האתיופי
ספר המאקאביין האתיופי

המרחב הגיאוגרפי-התרבותי שבו מתרחש הסיפור הוא ארץ ישראל ושכנותיה וההקשר ההיסטורי שלה הוא, לכאורה, מתקופת בית ראשון ועד ימי מגילת אסתר. אלא שבסיפור ניתן למצוא גם רמזים לאירועים מהתקופה ההלניסטית. שמו המוזר של המלך, Tseerutsydan, עשוי להתבהר אם נחלק אותו לשניים: Tseer u Tsydan כלומר, “צור וצידון”. ערים אלה היו, בקירוב, מקום מושבו של אנטיוכוס הרביעי שבהן גם טבע מטבעות שגם נשאו את שמותיהן. אם כן, ניתן אולי לראות בבחירת השם רמז לכך שכותבי הספרים הכירו את רוח התקופה.

יש לזכור כי הכנסייה האורתודוקסית האתיופית הייתה כפופה לכנסייה הקופטית מראשית ימיה, מהמאה ה-4 ועד 1959, כאשר לראשונה מונה לעמוד בראשה יליד אתיופיה. לכן, אין ספק כי הכרות ראשיה עם ספרי המקבים הגיעה מבישופות אלכסנדריה, בגרסתם המקורית, כפי שהכירוה שאר הכנסיות. אלא שהכנסייה האתיופית בחרה לעצב את הנרטיב שלה באופן אחר, וזהו תמציתו:

המלך צירוצדיין שלח את אנשיו לרחבי ממלכתו לוודא שכל נתיניו יעבדו את אלוהיו. המקאביין, בניו של מקביוס איש בנימין ולוחמים רבי עוצמה, הצליחו לחמוק מידי כוחות המלך ונמלטו אל ההרים. חיילי המלך הגיעו לעיר בה נראו המקבייאן לאחרונה ואיימו להחריב אותה ולהוציא את אנשיה להורג אלא אם הם ילכדו את המקבייאן בעצמם. לאחר ששליחים הגיעו אליהם וביקשו כי יסגירו את עצמם, המקבייאן מסרו עצמם לחיילי המלך ונשלחו לשלושה ימים לכלא. שני אחים אחרים הגיעו אל הכלא על מנת לשחרר אותם, אולם נענו בסירוב ונכלאו אף הם. האחים עונו כל יום באכזריות כי סירבו להמיר את דתם.

המלך שילח בהם דובים, נמרים ואריות ועוד חיות רעות שיאכלו אותם, ואולם אלו סרבו לתקוף אותם, ובמקום זאת התנפלו על צבא המלך והרגו 75 מלוחמיו. משכך, ציווה המלך להפטר מהם בשרפה ולהשליך את אפרם לרוח. אולם הלהבות לא איכלו אפילו את שער ראשם. כאשר זרקו את הגופות לים הוא פלט אותן; כאשר חתכו את הגופות לחלקים ופזרו אותן בכיכר העיר לא הנשרים וגם לא הצבועים אכלו אותן. בשנתו חזה המלך בחלום ביעותים ובו ראה את האחים ניצבים ליד מיטתו וביד כל אחד מהם חרב. הוא זעק להם שלא יהרגוהו והם הבטיחו לו שכך יהיה. למחרת ציווה לקבור אותם.

הזיכרון ההיסטורי של המקבים (החשמונאים) כאנשים חדורי אמונה דתית, מפקדי צבא ולוחמים אמיצים, רודפי צדק ומשחררי עמם מעול זרים, אפשר לדורות רבים של בני דתות ועמים שונים תושבי ארצות ויבשות שונות לעצב אותם כסמל תרבות ולראות בעצמם את יורשיהם של גיבורי העבר. מעצבי סיפור המקבים האתיופי בחרו שלא לאמץ את נרטיב הגבורה היהודי והצלבני, ולא את זה המרטירי של הנוצרים הראשונים באירו-אסיה, משום שלא היה בהם כל זיקה למצבם החברתי-מדיני ולפיכך הם לא שימשו מודל להזדהות עבורם. מסיבה זו הם יצרו סיפור חדש הנשען על מציאות חייהם שהתאימה לשורשיה התנכיים של אמונתם הנוצרית.

כך גם עשו שנים רבות לאחר מכן מנהיגי התנועה הציונית וחבריה, שמצאו את הזיכרון ההיסטורי של המקבים מתאים ביותר כמודל למאבקם ליצירת זהות אנושית ולאומית חדשה.

יהודה המכבי כגיבור ישראלי
יהודה המכבי כגיבור ישראלי
  •  ד"ר מולי ברוג הוא סוציולוג, חוקר זיכרון קולקטיבי בדגש על מיתוסים בחברה הישראלית
השארת תגובה