תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

מה ששנוא על האחר, אל תעשה לאחר

האתגר הראשון שמגפת הבריונות מציבה בפנינו היא לא בהעמקת הרגישות להלבנת פנים, אלא בחינוך להרחבת קטגוריית ה"חבר" ופיתוח חובות מוסריים כלפי ה"זר"
בריונות היא לא גורל אלא בחירה.
בריונות היא לא גורל אלא בחירה.
הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן, ומנהל פרויקט iEngage. הוא בנה וייסד תוכניות לימוד מקיפות בתחומי החינוך, ההכשרה וההעשרה לחוקרים, מחנכים, רבנים ומנהיגים דתיים וחילוניים בישראל ובצפון אמריקה. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר,  בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. להרטמן תואר דוקטור לפילוסופיה יהודית מהאוניברסיטה העברית, תואר שני לפילוסופיה מדינית מאוניברסיטת ניו יורק, תואר שני בלימודי דתות מ-Philadelphia, Temple University והסמכה לרבנות ממכון שלום הרטמן. הוא מחברו של הספר

"Sticks and stones will break my bones but words shall never harm me". דורות שלמים של ילדים דוברי אנגלית גדלו על פתגם נודע זה. אני זוכר שהיינו שרים אותו כל אימת שמישהו היה פוגע בנו מילולית. אני גם זוכר כמה הוא לא באמת עזר. כשהתבגרתי, הערכתי את המסורת היהודית שערערה על אמיתות הפתגם. האיסורים על לשון הרע, הלבנת פנים והונאת דברים מעצבים מסורת שמכירה בפוטנציאל ההרסני של מילים.

אך המסורת לחוד והמציאות לחוד; יום-יום ילדים ונוער נפגעים מבריונות, חרמות והטרדות שהצלקות שלהם נשארות שנים ולפעמים לכל החיים. מעטים מאיתנו ירימו יד או אבן על זולת, אך אנו שולחים חיצי מילים ללא רסן. אנו מצוידים בשלל הצדקות: "רק אמרתי", "לא באמת התכוונתי", "אל תהיה כל כך רגיש". הצדקות אלו מנסות לטייח מציאות של רוע וסבל שחובה עלינו לעקור.

הלל הזקן לימד אותנו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הוראה "פשוטה" זו היא מובנת מאליה ולכאורה מקובלת על כולם. אך רף מוסרי זה יוצר בעצמו את הפוטנציאל לכישלון. האינסטינקטים הבסיסיים המוסריים שלנו מכירים בכך שמה ששנוא עלינו אסור לנו לעשות לחברים שלנו. אולם, האתגר המוסרי מתחיל בהכרת החובות שלנו כלפי מי שאנו לא מגדירים כחבר.

באותו להט שאנו עמלים לצבור חברים, אנו בוחרים אנשים שיהיו "האחרים". קיום הקבוצה מותנה בהבחנה בין זכויות החבר ו"האחר", ודרך פרצה זו חודרת הבריונות. האתגר הראשון שמגפת הבריונות מציבה בפנינו היא לא בהעמקת הרגישות להלבנת פנים, אלא בחינוך להרחבת קטגוריית ה"חבר" ופיתוח חובות מוסריים כלפי ה"זר".

בהיגד של הלל יש אתגר נוסף. הוא מחנך אותנו להתייחס לחבר כפי שאנו היינו רוצים שיתייחסו אלינו. הגאונות שבדבריו מבוססת על העובדה שכולנו יודעים היטב איך אנו רוצים שיתייחסו אלינו. אין ספק שיישום מומחיות זו והפעלתה על חברינו היא צעד הכרחי בהרחבת ההתנהגות המוסרית. אך אין בכך די. במציאות אין בסיס להנחה שיש דמיון בסיסי בין בני האדם, בצרכים וברגישויות. כשם שפרצופינו שונים, צרכינו והפגיעויות שלנו שונים מאדם לאדם.

בריונות והטרדה ניזונים מהשוני ומעצימים אותו. הם מתבייתים על חולשה, שונות וצרכים מיוחדים. אין זה מספיק שנתחנך שמה ששנוא עלינו לא נעשה לאחר, אנו חייבים להתחנך שמה ששנוי לאחר לא נעשה לאחר, ושזוהי כל התורה כולה.

אני זוכר שנפגעתי ממעשה בריונות בהיותי ילד. מה שהציל אותי לכאורה היה שבאותה תקופה חונכתי שגברים מתגברים על רגשותיהם, ועל האידאל שבחובה להיות חזק. ברוך השם, ניצלנו מאותה תורה. אנו רוצים ילדים המודעים לרגשותיהם ומועצמים בזכויותיהם, שיעצבו תרבות חדשה לחיים אלו. בריונות היא לא גורל אלא בחירה. בכוחנו לבחור דרך חדשה.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

עוד בנושא
הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics