ההתראות שנאמרו בטקס השבעת העם על הר גריזים והר עיבל עם כניסת העם לארץ, שייכות רובן ככולן למרחב החברתי: "ארור משגה עיוור בדרך, ארור מכה רעהו בסתר, ארור לוקח שוחד" וכו.. ללמדנו שחיים של ברכה וחיים של קללה אינם עניין מטפיזי, אלא מותנים בבחירת החברה, וחברה שחייה אחוזים בקללה פנימית ובשיח פנימי מעוות תביא על עצמה את חורבנה. ההדרה החברתית הפוגענית במערכת החינוך נתפסת לעיתים כעניין בין ילדים או לכל היותר כאתגרה של מערכת החינוך, אך היא אחד מהקלקולים העמוקים של תקופתנו. המחרימים מאמצים לעצמם תפיסה חברתית משולחת רסן, והופכים את נורמת ההכאה בגלוי או בסתר, לחלק מנורמת חייהם והמוחרמים נושאים את צלקותיהם כל חייהם. "כי ילד שעשו עליו חרם, הוא אף פעם לא מחלים, הוא רק לובש בגדים של מבוגר" [נועם חורב].

כיצד נתקן את הקלקול, נשרש את התופעה ונעבירה מעולמנו ומעולם ילדינו…? ראשית – ביצירת מודעות לחומרתה של התופעה ויצירת נורמה חברתית חדשה באשר אליה. מודעות להיותה מהתופעות המעוותות את עולמם החברתי של ילדנו ולכך גם את עולמנו, ולצלקות האיומות שהיא מותרה בקרב נפגעיה. ילדים שגדלים בתחושה ובחוויה פנימית שחרם וכיוצ"ב הינם תגובות טבעיות ואפשריות במרחב החברתי [שהרי יש גם הסבר לכול בחירה בהדרה חברתית – הילד ההוא מעצבן / שונה / מתנהג אחרת וכו..], ושמבינים זאת גם מאי התערבות הוריהם, גדלים עם היתר פנימי ל"מכה רעהו בסתר". יצירת נורמה חיובית תתחיל במעגל המשפחתי, ברגישות ובמעורבות של ההורים במתרחש אצל ילדיהם, ובהעברת המסר הברור: "שותפות בחרם – לא אצלנו!" ותמשיך במערכת הקהילתית, החינוכית והציבורית. חרם בבית הספר הוא עניין להפסקת לימודים ולשיחה של הורים ומחנכים עם תלמידיהם. בעתניאל עצר הרב רא"ם הכהן את התפילה בשל אירוע חרם על ילד מסוים, והנחה שלא לספור ספירת העומר עד שהקהילה תקבל על עצמה את האחריות לפתרון העניין. ברמת השרון התערבה מנהיגות ההורים וסגרה קבוצת ווטסאפ שהתאפיינה בשיח אלים ובקריאות לחרם.

ושנית – בגיבוש תודעת אחריות קהילתית וביצירת יכולות ומנגנונים במערכת הקהילתית והחינוכית, שידעו לפעול במשותף, ולהציע מענים מותאמים לילדים ולמשפחות שייקלעו למצבי משבר בעקבות אירועים כאלו. מענים שהדגש המרכזי בהם הוא היותם מוטמעים בהוויית החיים החברתית שבה חיים הילד ומשפחתו. החברה והקהילה שקלקלה או אפשרה בחדלונה קלקול, היא זו שתקבל אחריות לסיוע למשפחה והיא גם תדאג לתיקון. "כי ילד שעשו עליו חרם, הוא אף פעם לא מחלים.." כי חרם הינו חוויה מתמשכת, הנצרבת בנפש, והופכת למשא סלע עצום שהילד / נער / מבוגר סוחב כול חייו בצקלון נפשו, כשהסכנה היא שהמשא הזה גם יכול לשוב ולהכריעו. התערבות קהילתית חכמה בזמן הנכון, תשכיל באופנים שונים למוסס את מעגל החרם בתוך זמן קצר, או אז, יוותרו אבנים קטנות בצקלון נפשו של הילד / נער / מבוגר.. אך אבנים קטנות שניתן לשאתן. רשת נאמני "דרור לנפש" שנפתח בעז"ה, תהיה כתובת קהילתית ברורה, מחוללת שיח קהילתי ובעלת הבנה באשר ליכולות ולאפשרויות הפעולה הקהילתיות במקרים שכאלו, במקביל לרשת נאמנים בבתי הספר ולגיבוש אופני פעולה משותפים.

פרשת ניצבים מבקשת לחקוק בליבנו את הפסוקים החותמים את פרשות הברכה והקללה, "את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע". הרב יונתן זקס לימדנו: "להיות טוב, פירושו לעשות טוב. טוב אינו תכונה של הנפש, אלא דרך של פעולה ויצירה. יצירת אושר לאנשים אחרים, הפחתת סבלם והסרת חלק מהכאב שיש בעולם". האם בתשפ"ג נשוב ונבחר ברע ובמוות וניתן לקללה מקום בהוויית חיינו, או נבין שאפשר אחרת, ונבחר בטוב ובחיים, בעשיית טוב ובתיקון הקלקול הנורא? בנפשנו ובידינו הדבר.