"אסור לדרוך על התיק שלה, יש שם חומש וסידור!" הייתי בכיתה ה' בבית ספר ממ"ד ומלכת הכיתה עשתה עלי חרם. המשפט הזה, של אחת הילדות שלרגע העזה להתקומם נחרט בי בעלבון. חלפו מאז עשרות שנים ואני זוכרת היטב כיצד באותה שנה אף אחת לא הזמינה אותי לקומזיץ של ל"ג בעומר. אמא שלי ניסתה לפצות אותי, אבל מה שאני הייתי צריכה זו השייכות לחברת הילדים. את זה לא היה לְאֵל ידה לתת לי.

התגברתי, התבגרתי וממרחק אני יודעת שחרמות לא קשורות בהכרח לְיַלְדוּת אלא לבני אדם בכל תרבות, גם אצלנו. לפעמים זה בקהילה סגורה ולעיתים זו 'תרבות ביטול' בקהילה ליברלית.

ילד מוחרם הוא 'שעיר לעזאזל'. שורש המונח בעבודת המקדש ביום הכיפורים, ובו שעיר (תַּיִשׁ) מושלך לתהום ממרומי צוק במדבר יהודה ששמו עזאזל. במותו יש מחילה כיון שהוא נושא את חטאי העם. הפסיכולוגיה קראה 'שעירות לעזאזל' למנגנון קבוצתי בו מושלכים תכנים רגשיים קשים על חבר קבוצה, ובהחרמתו וסילוקו ל'עזאזל', "משוחררת" הקבוצה מהתמודדות עם קושי.

חרם הוא, אם-כן, מנגנון חברתי רב כח שמתבטא אצל ילדים בעצימות גבוהה. מה נוכל לעשות מולו? איך נגרום לילד "מקובל' לא לשתף פעולה עם חרם כשאחרים אומרים על מישהו שהוא "מסריח", "מכוער", "טיפש" או "מעצבן?" איך נשיב אל הכיתה ילד שהושלך אל "עזאזל" חברתי?

אנשי טיפול יודעים להציע ארגז כלים להורים ולצוות חינוכי, כמו אמפטיה וְתִקּוּף של החוויה הקשה, מעורבות במעגל חברתי מחוץ לכיתה, שיתוף בחוויות ההתגברות שלנו על שוליות חברתית ועוד.

אבל כדי לשנות מערך חברתי בו חרם הוא לגיטימי צריך כפר שלם, וקהילה נחושה. לפני הכל, צריך להעמיד ערכים חלופיים שיכולים לעמוד נגד כוחות אפלים בנפשנו. אלה הם, למשל, החסד האנושי ואהבת האדם הנוכחים בתוכנו וקדומים בנו, ממש כמו החלקים הפרימיטיביים האחרים. בני אדם תמיד יכולים לבחור להיות ערסל רגשי למען זולתם. זה בידינו, התרבות שאנחנו יוצרים תדובב בתוכנו את החלקים הטובים והראויים.

מאין יכולה לבוא הבחירה באמפטיה כברירת מחדל? אולי מההיזכרות בשבירות שלנו מעצם אנושיותנו. הרי שום דבר לא מובטח. נכון, יש מי שעם הידיעה הזו יבחר בכוחנות ויישאר בסופו של דבר בודד מאוד. לצד זאת, מתוך הבנת הסופיות, נוכל להיעטף בנחמה שבני אדם יכולים להציע אלה לאלה, בטוב שיש בטרם נחלוף.

אנחנו יכולים לבחור לחיות חיים בהם הסקרנות כלפי הזולת ועצם האנושיות זמינים לנו. אני נזכרת בתיאור של עמוס עוז את מורתו מכיתה ב', המשוררת זלדה:

ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ "…מתוך: סיפור על אהבה וחושך

הנה, מחנכת טבעה בזיכרונו של ילד בן שש או שבע תרופת נגד לקולות דמוניים, והשרתה אווירה המוקיעה חרמות רק משום שיש לה שפה מלאה בחמלה. השפעה גדולה כל כך יש למילים אלה שעוז המזדקן זוכר אותן גם לאחר עשרות בשנים.

גם אם אין לנו השפה של המשוררת והסופר, יש לכולנו מקום בנפש שמבין את השפעתן של עין טובה, אהבת אדם ונדיבות. כולנו מבינים כיצד כל אור קטן דוחה הרבה מן החושך, ובזה יש כח להיטיב, וגם לא מעט תקוה.