פרדוקס החרם: אי אפשר להיות בן אדם בלי להיות עם בני אדם

המפגש האנושי מאפשר התחדשות ופריחה, הוא מאיר את חיינו והופך אותנו לשלמים. חרם לעומת זאת, הוא רגע שבו נבנות חומות בין האחד לשני עד כדי מחיקתו של האחר, שעלולה להביא אפילו לפגיעה פיזית

הקיום האנושי הוא מסע של התהוות והתגבשות. מיום לידת האדם ועד יום מותו האדם מתהווה ומתפתח. פיקו דלה מירנדולה במסה "נאום על כבוד האדם", הצביע על השוני שבין האדם לבין יצורים אחרים:

טבעם, המוגדר מראש של היצורים, תחום בתוך גבולותיהם של החוקים […] ואילו אתה [האדם], שלא תיאלץ להיות נתון בשום סייג, לפי בחירתך […] תקבע בעצמך את מהות טבעך […] אתה יוצר את עצמך בצורה בה תבחר.

יצירה עצמית אינה מתחילה מהאפס. אנו נולדים לתוך עבר: שפה, תרבות, עם. אנו נולדים לתוך מציאות עובדתית שלא בחרנו בה: לא בחרנו בהורים, לא בחרנו את המקום בו ניוולד ואת מכלול העובדתיות שאינה תלויה בנו. אבל האדם הוא יצור בן חורין, ולפיכך הוא יכול לשפוט את חייו. אנו בני חורין היכולים לחרוג מהמקום בו אנו נטועים; תמיד שמורה לנו הזכות לומר לא לקיים, ולפתוח מחדש את אופק חיינו.

חיי האדם מתוחים בין כורח נתון לבין חריגה וחידוש. אנו מתפתחים ומשתנים כי אנו בני חורין להיות מה שנחפוץ להיות. לא את הכול נוכל לממש אבל תמיד נוכל לקוות ולהשתוקק, ותשוקה זו פותחת תמיד בפנינו את הדרך להתוות ולהתפתח.

מסע החיים אינו מתחולל בתחומי חייו הסגורים של היחיד הבודד והמנותק. כיצורים אנושים אנו תמיד עם בני אדם אחרים הנוסעים גם הם במסע חייהם. המצאת האני המודרני – הקיים לעצמו ובשביל עצמו, הפכה את האדם ליצור המרוקן מקיומו הממשי, בלשונו של איבסן: "לא איש".

האני יוצר את חייו עם הזולת

האני מתהווה ומתגבש ממכלול זיקותיו וקשריו לסביבתו האנושית, התרבותית והחברתית. האני הנבדל לחלוטין מזולתו, הסוגר את שערי לבו, רגשותיו ומחשבותיו בפני הסובב אותו ובפני בני אדם, נעל את דלתות חייו והפך את עצמו לריקנות מוחלטת. ריקונו של האני מעצמו נעשה על ידי שלילה: שלילת התרבות, שלילת בני אדם, ושלילת העולם, שסופה שלילה עצמית. ולהפך: האני מתמלא מזיקותיו למרחבי חייו: לסביבה, לחברה, לתרבות ולבני אדם אחרים. זהו פלא חייו של האני: הוא כבר קיים ותמיד הוא עדיין-לא. כי האדם הוא יצור מתפתח, מתהווה מיום לידתו ועד יום מותו.

החיים הם תנועה מתמשכת של מפגש אנושי, האני יוצר את חייו עם הזולת. ללא מפגש אנושי חיינו יפגמו וייעשו לריקים. במישור הרגשי אדם הסוגר את שערי לבו בפני זולתו אינו יכול למצוא נחמה לסבלו, לכאביו. אנו זקוקים לזולת כדי להירפא מהמועקות העוטפות את חיינו. איוב אומר: "אדברה וירווח לי" (איוב לב, כ). הדיבור עם הזולת הוא פעולה גואלת, מנחמת ומרפאה. כיצורים לא שלמים אנו נעזרים זה בזה. הזולת אינו חלק נפרד מחיינו; הוא חודר לחיינו ומעצבם. הזולת הוא ציר התייחסות קבוע של חיינו.

גם אם נרחיק נדוד למקום מבודד כרובינזון קרוזו, לא נהיה יצורים המנותקים כליל מן האדם. הוא ילווה את חיינו, את הרגשותינו ומחשבותינו. כשאנו פונים פנימה אל עצמנו אנו מוצאים שם את הזולת ברגש הבושה, בניסיון להידמות לו או לשלול אותו, וכיוצא בזה. תמיד אנו עם הזולת; אותו אנו אוהבים או שונאים, עמו אנו בונים את חיינו. זהו טבעו היסודי של האדם.

לזולת יש תפקיד חשוב בעיצוב תודעתנו העצמית. הזולת השונה מאיתנו מציע לנו אפשרות חיים אחרת, שונה משלנו. חלקה עשויה להיעשות חלק מחיינו. חלקה האחר לא נקבל. אבל גם במצב זה הבנת עולמו של הזולת השונה מאיתנו תאפשר לנו להבין את עצמנו ביתר שאת. הזולת מאפשר לנו להבין את עצמנו ואת ההבדל בינו לבינינו. ההכרה בהבדל היא חשובה, מפני שהיא מאפשרת לנו לעמוד מול עצמנו ולשאול: מה משמעות ההבדל בינינו לבין זולתנו.

הזולת הוא ציר התייחסות מתמיד; האני אינו יכול להיות נפרד מהאחר, מבלי שיתרוקן ממלאות חייו. דרך הזולת ועימו אנו למדים כי הקיום האנושי מורכב ורב אפשרויות. עם הזולת אנו למדים כי היצור האנושי הוא לעולם לא חד-ממדי: הערבי אינו רק ערבי, החילוני אינו רק חילוני, והדתי אינו רק דתי. גווני הקיום האנושי ואפשרויותיהם מתחזקים ומתחדדים על ידי מפגש אנושי זה, אליו אנו מביאים את מכלול ההיבטים של חיינו.

בני אדם הם תמיד יותר ממה שהם נראים

כל יחיד וכל חברה מתעשרים מהמפגש הבין-אנושי. עושר זה מתממש בהבנה העמוקה שבני אדם הם תמיד יותר ממה שהם נראים, והאפשרויות האנושיות רבות יותר מאופני המימוש היומיומיים של חיינו. מפגש אנושי חי מאפשר התחדשות ופריחה. הוא מאיר את חיינו ומסלק את חשכת הריקנות המאיימת על חיינו. המפגש האנושי מאפשר לזולת להיעשות לרע ולחבר. ובפתיחות זאת כלפי הזולת אני נעשה לאני שלם, פתוח ומתחדש, יצור הפונה אל עבר הזולת בקשב ובהבנה תוך הכרה כי כולנו שותפים למסע אנושי אחד. בלשונו של המשורר ג'ון דאן:

האדם איננו אי, כולו משל עצמו. כל אדם הוא
פסה מן היבשת, חלק מארץ רבה.

הדרה, חרם או כל צורה של סילוק, היא רגע שבו חומות נבנות בין האני לזולתו. המדירים מתכנסים אל מה שהם כבר. הם כולאים עצמם בתוך עצמם. מתוך כליאה זו הם מדירים את הזולת השונה. פעולת ההדרה היא היפוכה של הפתיחות האנושית המהווה תשתית לאנושיות. פעולה זו היא מחיקת פני הזולת, והעמדתו תחת השלטון של האני: כיוון שהוא אינו כמוני אין לו פנים הפונות אלי. אין לו עולם משל עצמו: שמחה וכאב משלו. אהבות ושמחות. הוא פשוט נעשה ללא-אני מאיים. מעשה זה הוא "רצח" פני הזולת כביטויו של לוינס, והוא פותח את הדלת לפגיעה פיזית בזולת, שהרי רק אני קיים, והזולת הוא "לא איש".

מעבר לפגיעה בזולת, פעולת שלילה זו פוגעת באני. כשהזולת פסק להיות רע, ידיד, הראוי לחמלה ולהבנה, כבה האור המאיר את דרכו של האדם עצמו. נטיית הנפש המאפשרת את ההדרה מחלחלת פנימה, ומציבה את האני מעל זולתו. גם אם לא נחוש בכך משהו נפגע בנפש האדם – המדיר רואה עצמו כריבון מוחלט, שאינו זקוק באמת לזולת השונה ממנו. הדרה במקום אחד פותחת את הדלת בפני נטיית האדם להעצים את עצמו, לחייב את קיומו על ידי שלילת האחר ולהדיר אחרים.

נפש האדם אינה מתג שניתן לשחק בו; משנקבעה הנטייה להדיר ולהחרים היא תכרסם ותחלחל לתוך הוויית האדם. זהו הרגע שבו אורו של האדם כבה. מחבר ספר התניא כתב: "מעט אור מגרש הרבה חושך". מי שמכבה את אור הזולת מכבה את אור עצמו כיש הפונה לזולתו ומעצים את החשכה המכסה על האני עצמו לא פחות ממה שהיא מטילה על הזולת. שהרי האני אינו יכול לבנות עצמו רק מתוך עצמו מבלי להיעשות ליצור חד-ממדי, שטחי, שחייו הם רפליקה מתמשכת של ריקנותו. עתידו הוא עברו, הוא יהיה ללא יותר ממה שהיה כבר. הגברת אור חיינו משמעה סירוב לחשכה המעצימה את האני, והנוטעת בו את האשליה כי הוא כבר יש מושלם שאינו זקוק לזולת.

השלמות האנושית מתגלמת בדיוק בתנועה ההפוכה: רק האדם יכול להתפתח, ללמוד מהזולת, להקשיב לו ולהיענות לו בחמלה ובהבנה. אור החיים האנושיים זורח מתוך הדיאלוג, הקשב והנכונות להכיר בכך כי לעולם אנו עם הזולת ולעולם לא רק עם עצמיותנו המנותקת ממנו.

השארת תגובה