מיום הקמתו, צה"ל מחייב כל אדם המשרת בו להישבע שבועת אמונים. זאת על פי החלטת ממשלת ישראל מיום י"ז באייר תש"ח, הקובעת: "כל אדם המשרת בצה"ל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים". מטרת טקס ההשבעה מנוסחת בספר "הנוהג והטקס בצה"ל", הקובע את הנחיות המטה הכללי לגבי הטקסים המתקיימים בצה"ל:

טקס זה חייב להשאיר רושם עמוק על החייל הצעיר, וצריך לבטא את הרצינות של הרגע בו הוא מתחייב להקדיש את כל כוחותיו ואף להקריב את חייו להגנת המולדת ולחירות ישראל בשעת הצורך. טקס זה… כולל בתוכו את הרגע החגיגי בו מוכיחים לצעיר כי המדינה נותנת בו את אמונה ומוסרת לידיו נשק להגנתה.

הטקס נועד להעצים את מגויסות החייל ואת נאמנותו באמצעות חוויה של "טקס מעבר" המכוון אל המישור הרגשי והזהותי של החייל. אכן, כמעט כל מי ששירת בצה"ל או היה הורה לחייל נושא עימו את זיכרון טקס ההשבעה שלו או של ילדו, ואת ההתרגשות שנלוותה אליו. בשורות הבאות אבקש לעמוד על השנויים שהונהגו בטקסי ההשבעה הללו בשנים האחרונות ולהציע להם פרשנות.

מיקום הטקס. צה"ל לא פרסם הנחיות מחייבות לגבי מיקום הטקס והותיר בכך יד חופשית ליחידות השונות בבחירת האתר שבו תתקיים ההשבעה. דווקא משום כך, מעקב אחר השינויים בבחירת אתרי הטקס יש בה כדי לשקף מגמות עומק רחבות היקף. ככלל, התמונה העולה מבחירת האתרים משקפת מעבר מאתרים שהדגישו את מורשת היחידה המסוימת, שאיבדו משהו מכוחם, לאתרים המשלבים משמעויות לאומיות-היסטוריות ודתיות, שכוחם הסימבולי עדיין עומד בתוקפו. הדוגמא הבולטת לכך היא שבשנים 2012-2008 הוכפל מספר טקסי ההשבעה המתקיימים בכותל המערבי.

חלוקת ספרי תנ"ך בטקס. מראשית הקמת צה"ל התמסד בהדרגה הנוהג שהרבנות הצבאית מנפיקה ליחידות ספרי תנ"ך עבור החיילים היהודים המשתתפים בטקס ההשבעה. בשנות ה-90, משהתגוון הרכב הצבא מבחינת אמונתם ודתם של החיילים, החלו לחלק בטקס ספרי ברית חדשה לחיילים נוצריים, ספרי קוראן לחיילים מוסלמים ומדליה עם ציור או חריטה של קבר יתרו (נבי שועייב) לחיילים הדרוזים. העובדה שספר התנ"ך מונפק על ידי הרבנות הצבאית, שעל כריכתו מוטבע סמל הרבנות הצבאית ויש בו הקדשה פרי עטו של הרב הצבאי הראשי – מעצימה מאוד את צביונו הדתי של הטקס.

בולטות הרבנות הצבאית בטקס. ניתן להצביע על מגמה ברורה של העצמת הבולטות של הרבנות הצבאית בטקס. בניגוד לעבר, הרב החיילי מהווה חלק אינטגרלי מפמליית המפקדים העולה לבמת נשיאות הטקס. הרב היחידתי מקריא בדרך כלל פרק מהתנ"ך (יהושע א, א-י). הן הטקסט שנבחר והן הקראתו מפי רב היחידה מעצימים מאוד את ממדיו הדתיים של הטקס. בשנים האחרונות אף התגבש נוהג חדש לפיו הרב החיילי נושא דברים במהלך הטקס.

קטעי הרשות בטקס. לצד המרכיבים המחייבים של פרוטוקול הטקס, קיימים גם מרכיבי רשות לבחירת היחידה, וגם בהם חלו שינויים מובהקים. הפואמה של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", שהייתה בעבר מרכיב רווח מאוד בטקסי ההשבעה, נעלמה מן הטקסים ובמקרים רבים את מקומה תפסה התפילה לשלום חיילי צה"ל. תמורה זו מצביעה על שינוי עמוק בנכונות להקרבה ובמעמדה בחברה הישראלית וכן משקפת את העצמת צביונו הדתי של הטקס.

מוזיקת הרקע בטקס. ספר הטקס הצה"לי אינו קובע מסמרות בבחירת הרפרטואר המוזיקלי ומסתפק בהנחיה ל"מנגינת רקע מתאימה". בפועל, המנגינות שנבחרו מבטאות בדרך כלל מורשת של היחידה וטיפוח "גאוות יחידה" בקרב החיילים הצעירים ("שירו של צנחן" לצנחנים, "גולני שלי" לחיילי גולני, "הוא פשוט שריונר" לשריונרים וכו'). לצד אלו מושמעים שירים הפורטים על מיתרי הקשר החם של החייל למשפחתו ולהוריו ומתמקדים בגעגועים ההדדיים של החייל לביתו ולמשפחתו ("אני נשבע" ו"התמונות שבאלבום" של חיים משה, "מי ידע שכך יהיה" של בועז שרעבי, ועוד). שירים אלו מעצימים את התרגשות ההורים ובני המשפחה, מגייסים גם אותם להעצמת חווית הטקס ומדגישים את אופיו כטקס מעבר.

לצד זאת, גם כאן ניתן להצביע על מגמת העצמת הממד הדתי בטקס, הבאה לידי ביטוי בהשמעת שירים כמו "שיר המעלות" (תהילים קכ"א) וכן "אני מאמין". שיר זה הפך לחלק בלתי נפרד מטקס ההשבעה של חטיבת כפיר כולה (ולא רק של גדוד הנח"ל החרדי) והוא חותם את הטקס לאחר שירת התקווה ומושר על ידי החיילים עצמם. כך מתרחש גם בחלק מטקסי השבעת טירוני השריון וביחידות נוספות.

העצמת הצביון הדתי

ניתן, אם כן, לקבוע כי מגמת השינוי הבולטת ביותר בטקסי ההשבעה היא העצמת הצביון הדתי של הטקס. השינויים שעליהם הצבענו מבטאים חתירה מכוונת לקידושו של הטקס האזרחי. על מנת לייצר נאמנות ונכונות להקרבה נעטף הטקס בסממנים של קדושה. ביטוי נוקב לכך עולה מניתוח השיח, המושגים ו"השפה" של דברי מפקדי היחידות במהלך הטקס, ואין הדברים אמורים רק במפקדים חובשי-כיפות.

ניתוח הרטוריקה והשיח מצביעים במובהק על מעבר מהדגשת הממד הלאומי-אזרחי להדגשת הממד האתני-דתי, גם אם המפקדים עושים זאת בבלי דעת, כ"משיחים לפי תומם". אמנם, בעולם המושגים הצבאיים ובאתוס שעל ברכיו מגדלים לוחמים בצה"ל הנשק עטוף זה מכבר ממד של קדושה: מתייחסים אליו ב"חרדת קודש", אסור "להפקיר" אותו ויש לשמור על "טוהר הנשק". הצימוד של התנ"ך והנשק מזין ומעצים ממד זה.

בהערת אגב מעניין לציין כי למרות השינויים הרבים שהונהגו במרכיבי הטקס ובצביונו, נוסח שבועת האמונים שמר על מעמדו הקאנוני ולא הונהגו בו שינויים מיום הקמת צה"ל ועד היום. עובדה זו ניתנת להסבר בצורות שונות: סיבות היסטוריות, כמו רצון לשימור רגעי "הולדתו" של צה"ל או מעמדו המיוחד של מנסח השבועה, דוד בן גוריון, ה"אב המייסד" של צה"ל ושל מדינת ישראל; העובדה כי נוסח השבועה עבר אישור מחייב בהחלטת ממשלה; או סיבות פונקציונליות –  הנוסח הנוקב "ואף להקריב את חיי על הגנת המולדת וחירות ישראל" מעניק לגיטימציה להקרבה הצבאית.

ביקורת פנים-צבאית ואזרחית

בשנת 2003 קיימה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת דיון יסודי בצביון טקסי ההשבעה בצה"ל. בסיכום הדיון תבעה הוועדה להחזיר לטקס את צביונו האזרחי במקום זה הדתי באמצעות מספר צעדים: א) חלוקת מגילת העצמאות לכלל החיילים – הן משום שטמונה בה תמצית האתוס המכונן של המדינה שלה נשבעים החיילים נאמנות, והן משום שזהו מסמך שאינו מייצר פירוד בין החיילים על רקע השתייכות אמונית או דתית. ב) בחינת מעבר משבועה להצהרה לכלל החיילים ולא רק לחיילים הדתיים. ג) הוועדה גם ביקשה להציע רפרטואר רחב ומגוון של פרקי קריאה אפשריים מספר התנ"ך מלבד פרק א' בספר יהושע, ודרשה שבמידה שיחולקו ספרי תנ"ך בטקס, בנוסף על מגילת העצמאות, לא יהיו בהם סממני זיקה לרבנות הצבאית ולא תופיע בהם הקדשת הרב הצבאי הראשי. ההצעות הללו לא אומצו על ידי הצבא, ומגמת העצמת הצביון הדתי של הטקס נמשכת גם כיום.

במרץ 2015 פנה קצין חינוך ראשי דאז, אבנר פז-צוק, לראש אכ"א חגי טופולנסקי בטענה שיש טעם לפגם בכך שהדמויות המרכזיות בטקסי ההשבעה הן הרב היחידתי והרב החיילי, לצד מפקד היחידה: "טקס ההשבעה אינו טקס דתי ואין סיבה שייראה כך. אין שום סיבה לכך שדווקא הרב יישא דברים בטקס השבעה לצה"ל ולמדינה". פז-צוק הציע לבטל את דבר הרב החיילי בטקס ולהקריא את פרק התנ"ך על ידי אחד מהקצינים הלוחמים. הוא הציע כי האישיות המרכזית בטקס תהיה מפקד היחידה ללא ליווי של הרב הצבאי. את דבריו הסמיך פז-צוק על תלונות רבות של מפקדים שלדבריו פנו אליו.

ייתכן שמגמה של ביקורת על השינויים בטקס ההשבעה אפשר לזהות גם "מלמטה", מן החיילים עצמם. בשנים האחרונות מתרבות העדויות לכך שספרי תנ"ך רבים שחולקו לחיילים במהלך הטקס הושארו על השולחנות בתום הטקס או אף נאספו מפחי האשפה הפזורים במתחם הטקס. לצד האפשרות כי זהו ביטוי לאדישות ולניכור מצד חלק מהחיילים כלפי ספר התנ"ך, ייתכן כי התופעה מסגירה אנטגוניזם כלפי הצביון הדתי המוענק לתנ"ך ולטקס כולו.

לגיטימציה להקרבה

תהליכים אלו מציפים שאלה מרתקת וחשובה: מדוע וכיצד קרה שטקס אזרחי במהותו, שבועת אמונים למדינה ולצה"ל, הפך לטקס הלבוש לבוש ותכנים דתיים? את מה ואת מי משרתת מגמה זו? ומדוע צה"ל מאפשר ואף מאמץ מגמה זו?

השאלה מתחדדת בעיקר כאשר משווים את התנהלותו של צה"ל בהקשר זה להכרעותיו בהקשרים לא פחות רגישים, כמו נוסח ה"יזכור" בטקסים צבאיים. בשנת 2011 נשמעה ביקורת ציבורית על מספר מקרים שבהם במהלך טקסים בצה"ל הוחלף הנוסח המסורתי של "יזכור עם ישראל" בנוסח "יזכור אלוהים". ביקורת זו גררה כמובן ביקורת "שכנגד" והציתה דיון ציבורי חריף ורחב, ובעקבותיהם החליט שר הבטחון להקים ועדה ציבורית לבחינת הנושא. הוועדה, בראשותו של האלוף פרופ' ישי בר, שמעה עמדות רבות ומגוונות והמליצה לשר הבטחון להשאיר על כנו את הנוסח המקובל "יזכור עם ישראל". שר הבטחון והרמטכ"ל אימצו את המלצת הוועדה.

מדוע אפוא בנושא טקסי ההשבעה "נחוש" הצבא לשנות את אופי הטקס? אם צריך להצביע על הסיבה העיקרית לכך, נדמה שניתן לקבוע שביסודו של דבר, האינטרס העמוק המנחה את התנהלותו של צה"ל כארגון לוחם הוא שימור וחיפוש אחר משאבי לגיטימציה להקרבה הצבאית, כפי שהראה פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". לפיכך בטקסי ההשבעה הוא מקפיד לשמר את מגמת העצמת הצביון היהודי-דתי של הטקס, צביון הנושא עימו לגיטימציה להקרבה. בקביעה זו אין ביקורת כלפי צה"ל אלא ניסיון לנתח ולהבין את גורמי העומק המנחים את התנהלותו.

במבט רחב יותר, אין ספק שתהליכים אלו של מעבר מ"צבא ההגנה לישראל" ל"צבא יהודי" משקפים תהליכים ומגמות עומק המתרחשים בחברה הישראלית כולה. אכן, טקסי ההשבעה הצבאיים, צביונם והשנויים החלים בהם אינם רק עניין פנים-צבאי והם מהווים חלק ממארג יחסי הגומלין המורכבים שבין צה"ל והחברה הישראלית. הטקסים והתמורות שחלות בהם הם חלק מהמאבק הניטש בחברה ובצה"ל על נפשה ודמותה של החברה בישראל. לפיכך, ראוי שיתקיים סביבם דיון ציבורי ואזרחי ער ומתמשך.