תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת אחרי מות: על בניית ערכים

המחשבה האנושית רוצה עד מאוד ליצור סדר במציאות שלתוכה היא הוטלה. אם יש הגיון, אזי קל יותר להתמצא במרחב. הסדר נוצר על ידי הבחנות חדות בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין יפה למכוער.
Title: "Pilgerritt. Bilder aus Palästina und Syrien ... Mit Illustrationen von R. Mainella" Author: GONZENBACH, C. von
Title: "Pilgerritt. Bilder aus Palästina und Syrien ... Mit Illustrationen von R. Mainella" Author: GONZENBACH, C. von
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

בפרשת השבוע מופיע ציווי, המשדד – לכאורה – את ההבנה הראשונית של צו היסוד המוסרי: 'לא תרצח':

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ויקרא י"ז ג'-ד'

המדובר באדם השוחט בהמה, ולא מביא אותה לקרבן אל אוהל מועד. על פי הציווי הזה, השחיטה הזאת נחשבת לדם. כדי להבין את מלא חומרת הציווי, יש לזכור כי על פי התורה הדם הוא הנפש:

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא-יֹאכַל דָּם. ויקרא י"ז י"א-י"ב

אם הכוונה בפסוקנו היא ששחיטת בהמה נחשבת לשפיכת דם של בהמה, הרי שהפסוק מאבד מכוח האיום שלו. ואכן רש"י כותב על פסוקנו:

'דם יחשב'. כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו.

הציווי מופלא ומוזר. האומנם הריגת בהמה שקולה להריגת אדם? אם אכן כך הוא, מדוע אין המשוואה מוחלטת והיא מתקיימת רק אם לא הובא הדם לקרבן?

בכדי להבהיר את התמונה, בואו וניזכר בתמונת דם החיות בתורה. האדם הראשון לא הורשה לאכול מהחי, התפריט שלו היה צמחוני:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. בראשית א' כ"ט

לאחר המבול משתנה התפריט:כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ט' ג'

יחד עם היתר אכילת הבשר, באה הגבלה:

אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ. בראשית ו' ד'-ז'

בעוד שמבחינת ה'בשר' יש הבחנה בין אדם לחיה, מבחינת הדם שהוא הנפש אין. כל דם אסור. מכאן נפתח פתח לשתי אפשרויות: האחת – גם מבחינת הדם יש הבחנה, אינו דומה דם האדם לדם החיה. אמנם שניהם אסורים, אך האיסור המשותף אינו מקהה את ההבדל. האפשרות השניה – מבחינת הדם אין הבחנה. דם הוא נפש, וכל נפש אסורה באותו האיסור. השכל הישר מורה לבחור באפשרות הראשונה, אדם הוא לא חיה וחיה איננה אדם. אך פסוקי הפרשה שלנו מורים לבחור באפשרות השניה: שפיכת דם החיה נתפשת על ידי התורה כשפיכת דם, דם האדם ודם החיה שקולים.

אפשר היה לעצור כאן, והיתה מתקבלת תמונה בהירה של הדם על פי התורה. אלא שאם אכן זאת התמונה, צריך היה להיות דין שופך דם החיה אחד בכל מקרה. על פי פרשתנו יש הבחנה: אם הובאה החיה לקרבן במשכן, שוב אין שפיכת דמה שקולה לרצח. מה פשר הסיפור הזה?

נדמה שפשר הצו טמון בפסוק הסמוך אותו לא הבאנו לעיל:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם.

התורה מורה כי החשבת שחיטת הבהמה כדם, וכדברי רש"י כרצח אדם, איננה תולדה של זהות מבחינת האמת. דם הבהמה איננו שקול לדם האדם. רק כדי להניע את האנשים להביא את זבחיהם למשכן מחשיבים את דם הבהמה כאילו הוא דם, רואים את השחיטה כאילו היא רצח.

ה'למען' הזה מעורר רתיעה, הוא נדמה כמניפולציה שקופה המעצימה את המעשה והופכת אותו לשלילי לא מפני שהוא באמת שלילי. בכדי להתמודד עם הרתיעה, ברצוני להציג בפניכם אפשרות להבנת הערך המגמתי.

המחשבה האנושית רוצה עד מאוד ליצור סדר במציאות שלתוכה היא הוטלה. אם יש הגיון, אזי קל יותר להתמצא במרחב. הסדר נוצר על ידי הבחנות חדות בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין יפה למכוער. החוק אותו מנסה התבונה להכיל בעזרת שלוש ההבחנות הללו הוא חוק הסתירה. כל דבר יכול להיות או אמיתי או שקרי, או טוב או רע, או יפה או מכוער. כך נחלקת המציאות לשתי ממלכות – ממלכת הכן והלא, בשלוש הואריאציות של הלוגיקה האתיקה והאסתטיקה. הסדר מלבב, מרגיע את חרדות האדם ומורה לו דרך. הוא יודע שעליו לדבוק באמת בטוב ולשאוף אל היפה, להתרחק מהשקר מהרע ומהמכוער. הבעיה היא שהמציאות כפי שהיא לעצמה לא מצייתת לחוק הסתירה. לפליאתו ולחרדתו של האדם, יש דברים שהם גם נכונים וגם שקריים, גם טובים וגם רעים, גם יפים וגם מכוערים. זאת מציאות מבלבלת, גם מבחינת ההכרה ובמיוחד מבחינת המעשה. אם מעשה הוא גם טוב וגם רע, האם לעשות אותו או לא?

והנה הבחנה נוספת המוסיפה על הקושי הקיומי של האדם: בעוד שמבחינת ההכרה חוק הסתירה לא תקף, מבחינת המעשה הוא תקף. לעולם אפשר או לעשות את מעשה א' או שלא לעשותו, למרות שמבחינת ההכרה הוא יכול להיות גם טוב וגם רע, גם יפה וגם מכוער, גם תואם לאמת וגם לשקר. הפער הזה שבין ההכרה לבין המעשה יכול לתסכל, אבל יכול גם להיות משאב למבט חדש על החיים. במבט החדש הערכים – מורי הדרך למעשים – אינם משקפים את המציאות אלא מהווים בחירה בערך.

הנה היישום של המערכת הזאת במקרה של פרשתנו: נוח היה לאדם אם היתה תשובה ברורה: או שדם החיה זהה לדם האדם, או שהוא שונה ממנו. אלא שמבט כנה במציאות מורה שחוק הסתירה לא תקף כאן. דם החיה הוא גם שונה מדם האדם, וגם זהה לו. מצד אחד חיים אלה חיים, מצד שני חיי אדם שונים מחיי החיה. מצד אחד האדם הוא חיה, מצד שני הוא צלם אלוהים – אחר לחיה ולבהמה. אילו היה עולם המעשה זהה לעולם ההכרה, היה גם החוק כפול: מותר להרוג חיה ואסור להרוג אותה. אלא שהמעשה והחוק המכונן אותו כפופים לחוק הסתירה, ועל כן אי אפשר לנסח חוק כפול. כאן באה התורה ומנצלת את המצב לבניית חוק מגמתי: אסור להרוג חיה כדי לאכול את הבשר מחוץ לאוהל מועד, ומותר להרוג אותה אם מביאים אותה לאוהל. ההבחנה משקפת את המציאות הכפולה, ההכרעה נעשית על ידי ה'למען'. כיוון שאי אפשר גם לאסור וגם להתיר, הרי שאפשר לאסור לגמרי ללא הבאה למשכן כדי להשיג מטרה. אל מול התקוממות התודעה כנגד המניפולציה, עונה התורה: אמנם אם היתה זהות בין הדמים צריך היה לאסור לגמרי ואם יש שוני צריך להתיר לגמרי. אבל יש גם זהות ודם שוני, ולכן אפשר להלביש מגמה על החוק.

חשיבות הפרשה חורגת הרבה מגבולותיה. אם נדע כי המציאות איננה מצייתת לחוק הסתירה, נהיה צנועים יותר ביחס למה שברור לנו מאליו. האחר החושב אחרת מאיתנו שוב לא יראה לנו טועה, אלא נבין שהמציאות כפולה, למרות שההכרעה המעשית של כל אחד מאיתנו יכולה וחייבת להיות מוחלטת.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics