לכאורה סיפור עצת יתרו, הוא סיפור של עצה טובה שנתנה על ידי עין טובה. עינו הטובה של יתרו חשפה את הכשל הארגוני בשיטת השיפוט הריכוזית של משה. משה שופט את כל הבאים לבקש משפט, בעצמו, ללא עזרה וללא האצלת סמכויות. יתרו מורה לו את האמת הפשוטה, אותה אמת שהוא כמי שנמצא בתוך העשייה לא יכול היה לראות:

לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.  נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.

משה מקבל את העצה, מעמיד מערכת משפט ובה שרי עשרות שרי מאות ושרי אלפים. רק המשפט הקשה קרב אל משה, וכך הוא לא נובל והעם פורח. על פניו סיפור של הצלחה, ללא כל מחיר. המערכת החדשה טובה מקודמתה, ואין כל מקום לבקר אותה.

אך המטה את אוזנו לפסוקי הפרשה, מגלה קולות אחרים. יתרו רואה עובדה:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב.

יתרו שואל את משה לפשר התופעה, ומשה נותן לו פרשנות של העובדה. שימו נא לבכם לפער בין העובדה ובין הפרשנות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.  כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.

המילה 'כי' חוזרת פעמיים. משה מתאר פעמיים את ההתרחשות. פעם אחת [השנייה בכתוב]: העם בא אל משה כי יש לו 'דבר' – כנראה סכסוך, בעיה, 'תיק' משפטי. משה שופט בין הניצים, ותוך כדי כך גם מלמד את העם את החוקים [כנראה – החוק המסוים הרלוונטי למקרה] וגם את התורות [כנראה – הרחבה אל מעבר לנושא הנידון].

ומה אומר יתרו?

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.  וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.

בעוד משה מתאר מוטיבציה של העם הרוצה 'לדרוש אלוהים', בעולם אותו בונה יתרו נעלמת המוטיבציה הזאת. העם לא בא. תפקידו של משה הופך להיות מתווך העומד בין העם ובין האלוהים. תפקיד השופט עובר ממשה אל קבוצת השרים למיניהם ולסוגיהם. תפקיד המורה – נעלם.
עתה נחשף המחיר של יישום עצת יתרו. עולם של קרבה, של מוטיבציה, של דרישת אלוהים, של הוראה ושל למידה – מוחלף בעולם בירוקראטי בו המורה הופך לדמות מרוחקת ומאיימת, מזהירה.

מורי ורבי הרב יהודה עמיטל נהג לספר לנו את הסיפור על הרב שישב בערב יום הכיפורים ועסק עם תלמידיו בעיצומו של יום. לפתע התפרץ כפרי מגושם אל החדר בצעקה:  רבי! הפרה שלי חולה.

כעסו התלמידים על האיש הפוגע בקדושת היום הקרב ובא, אך להפתעתם פנה אליו הרב והחל לשוחח עמו על מחלת הפרה. הרגעים חולפים והולכים, השמש נוטה לשקוע. לבסוף נרגע הכפרי והלך. שאל תלמיד את הרב:
מה ראית לבזבז את הרגעים הגדולים האלה בשיחה על פרה חולה?
ענה לו הרב:

מה חיפשתם אתם בשיחה שלנו על יום הכיפורים? לא את דברי התורה שלי, אלא את הקרבה האנושית לפני היום הגדול. כך גם הכפרי, לא הפרה עניינה אותו אלא השיחה איתי. ומכיוון שגם אתם וגם הוא חיפשתם את אותו הדבר, פניתי אליו כי לא כאב יותר.

משה הבין שמעבר לבקשת המשפט מסתתרת דרישת אלוהים. יתרו הציע מערכת טובה יותר, אך כדרכן של מערכות היא מאבדת את הזיקה ואת הקשר האנושי. אולי אין ברירה אלא ללכת בדרכו של יתרו, אך חובה עלינו להכיר במחיר. המכיר את מחיר אובדן הזיקה, יחפש דרכים חלופיות לתת לה מקום.