פרשת בהר פותחת בפרשת השמיטה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
פרשת השמיטה מוכרת לנו כבר מספר שמות:
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.
המבחין יבחין בהבדל שבין שתי הפרשות. בספר שמות החובה היא על האדם לשבות בשנה השביעית, בפרשתנו בספר ויקרא מופיעה הארץ כישות שהיא השובתת ולה שייכת השבת. פרשה זו מצטרפת לקבוצה גדולה של פרשות בה מופיעה הארץ כישות פועלת:
וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָ?! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.
אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.
וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ; יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ.יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל-אֲשֶׁר-בּוֹ; אָז יְרַנְּנוּ כָּל-עֲצֵי יָעַר.
הָרִיעוּ לַה', כָּל-הָאָרֶץ; פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ.זַמְּרוּ לַה' בְּכִנּוֹר; בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.בַּחֲצֹצְרוֹת, וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'.יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ; תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ-כָף; יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.
הארץ פוצה את פיה, לוקחת ובולעת. היא מקיאה, היא שמחה ומרננת. היא מריעה מוחאת כפי נהרותיה. אפשר לראות את ביטויי השפה הללו באחת משלוש דרכים: הדרך האחת – דרך השיר, דרך הביטוי המביע רגש של הדובר ולא מתיימר לסמן את המציאות. הדרך השניה – דרך המיתוס. הארץ אכן מופיעה כישות חיה, בולעת מקיאה משוררת ומרננת. הדרך השלישית אותה נציע כאן, רכה יותר מדרך המיתוס.
האדם השם עצמו במרכז, רואה את האדמה כחפץ גדול עליו הוא משתלט. האדם הבא אל הארץ ומכיר כי איננה שלו, שם את עצמו בסוגריים. הוא רואה את הארץ, את התנודות הקלות בה – קולות הצמחים הנעים ברוח, הים שגליו רועמים. הוא מרגיש את עצמו בא אל הארץ בחופרו חפירות להקים ביתו, לעיתים אין הוא מצליח להקים את ביתו בה והוא נאלץ לנדוד למקום אחר. מאחר והוא רואה את הארץ, הוא רגיש אליה. מתאים את בתיו לקוי המתאר שלה, לא פוצע אותם במגדלי ענק. גם בהליכתו הפרוזאית – הליכה של יום יום – הוא מגיב לנוף, להרים לעמקים. השפה שבה הוא מתאר את הארץ חורגת מגבולותיה, בכך שהיא מתארת אותה כישות חיה. אך החריגה היא עדינה, שכן הדינאמיקה והתנודות הגדולות והקטנות הן הן הארץ, הן לא הצטיירות סובייקטיבית. כאשר הוא שובת ממלאכת הארץ בשנה השביעית, הוא מרגיש שלא הוא במרכז – האדם השובת. הוא מרגיש שבכך שהוא נסוג לאחור, הוא מאפשר לארץ לשבות ולנוח.
כדיאלוג שבין האדם והארץ, כך הדיאלוג שבין אדם לאדם. יש והאני נמצא במרכז, אזי הופך האתה לחפץ. האני פועל על האתה, לעיתים הוא שובת ונח. אך האתה מחוק, מחופצן. כשהאני נסוג לאחור, מוצא האתה את גאולתו. הוא הופך מחפץ לאישיות, ומחולל בריקוד אני אתה. עתה הריקוד איננו חד צדדי, עתה מתחילה לפעול חוקיות שיר השירים. לעיתים האני רוצה אך האתה נמנע, ולעיתים להפך. חוק הזהב בריקוד שיר השירים הוא: 'אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ.' זהו סודה של השמיטה, האני נסוג לאחור והשמיטה היא שבת האתה, שבת הארץ. ההרפיה שמרפה האני מותירה לאתה את המרחב לנוח, להתרווח, ולפרוח בקצב שלו.
נמצא – לא תיאור סובייקטיבי ולא תיאור מיתולוגי, אלא תיאור דיאלוגי בו הרפיית האחד שייכת לשני.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
