חזונו של ישעיהו על נהירת הגויים אל הר הבית באחרית הימים, "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם") ישעיהו ב, ב), אינו אומר שהעמים יבואו אל ההר לקבל את התורה כיהודים. ישעיהו דיבר על נהירת העמים לירושלים, להר הבית, כדי לפגוש את האל האחד ולקבל ממנו הוראה והדרכה.
יש לזכור עד כמה מופרך נראה הרעיון הזה בתקופתו: במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס היה העולם האנושי כולו, לבד מהעם הקטן שישב בארץ ישראל, עובד אלילים. אפשר לכן לראות במידה מסויימת את העובדה שהיום המוסלמים, שלפי סקר מכון פיו (Pew) מהחודש האחרון מהווים כעת קרוב לרבע מהאנושות, מאמינים באל אחד, דוחים כל עבודת אלילים ורוצים להתפלל לאל האחד בירושלים, כהגשמה חלקית של חזונו של ישעיהו.
מכיוון שאנחנו לא חיים בעידן המשיחי, ואיננו יכולים ממילא לבנות את המקדש, קיים היום מצב שבו אפשר לראות באופן חיובי את העובדה שהמוסלמים באים להר הבית להתפלל לאל האחד, מקפידים על דחיית צלמים ותמונות ושומרים שלא תהיה בהר עבודת אלים אחרים. כך שמעבר לשאלות של ריבונות ושליטה ומאבקים מסוג זה, אני חושב שעלינו להתבונן בסוגיית הר הבית דרך האספקלריה של מימוש החזון הנבואי הגדול של ישעיהו, ולקוות שהמימוש החלקי, שאותו אנחנו רואים, הוא התחלה של דרך שבסופה יתממש הסיום של החזון כולו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם, ד).
עולה הרגל אינו מגיע ליעדו, לעולם ישאר צעד אחד נוסף שאותו לא יעשה. לעולם לא יפסע את הפסיעה האחרונה, זו שאחריה שוב אין לו לאן שיפסע. גם כאשר יגיע אל סף המטרה ויראה את קודש הקודשים לנגד עיניו, יעמוד על ספו ושמה לא יבוא. זהו מעקרונות היסוד של העלייה לרגל. "ה' אמר לשכון בערפל" (דברי הימים ב, ו, א). על כן, כשפניו של אדם לקודש, הוא בעצם הגיע. למרות או בגלל הצעד האחרון שאותו החסיר.
זהו עקרון היסוד של היחס הדתי להר הבית. מאז החורבן. הכותל הוא מטונימיה רבת עוצמה של מושג הסף הזה, המפנים את ההגעה אל הקודש ואת אי הנגיעה בו. מטונימיה של הכתלים הסוגרים על הקודש ובעצם הם פתוחים, הם הסף האמיתי של בית ה'. על כן מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי. ההגעה לכותל, לכתלים, היא ההגעה למקדש. היא מעין עמידתו של משה בנבו. "שמה לא תבוא" (דברים לב, נב). אתה רואה משם את מה שאינך רואה מכאן. זהו "מן הצופים ולפנים" (בבלי ברכות, סא ע"ב). וזהו סיבוב השערים, דרכם של עולי הרגל סביב המקדש. לא אל הקו הישר המוליך אל המקום, ואין לו אלא להיעצר. במקום זאת לסובב, להקיף, ושוב ולסובב, ולעולם מקום הקודש לנגדך.
עוצמת נוכחותו של המקום אינה בהגעה אליו, אלא בהליכה לקראתו. זהו למעשה הרעיון שבבסיס המקדש: עולים אליו לרגל, מקדשים אותו בכך וחווים מתוך ההליכה אליו את נוכחותו, אבל אל קודש הקודשים, אל לב המטרה, לא מגיעים. אי-ההגעה, אותה עצירה שעל הסף, היא שהופכת את העלייה אל המקדש למסע כה חשוב ומשמעותי. תפיסה גלותית לכאורה זו, היא המבטאת במדויק את רעיון המקדש. רק כהן גדול נכנס אל קודש הקודשים. אחת בשנה.
הרעיון המקדשי מבוסס על הליכה אל המקדש, על המסע שלא על מנת להגיע. על המסע הנצחי, הלא נגמר. הרצון להרוס אל הקודש, אי הידיעה של גבולות הקדושה הוא חילולה. הוא אינו מהלך דתי של יחס אל המקום הקדוש. זוהי לאומיות ריקה המקדשת את מדרך כף הרגל. התובעת אותה, ולא ידעה כי מחיר השגתה הוא חילונה.
פתרון בעיית הר הבית טמון, מלכתחילה, בהכרה שקדושת מקום אינה כרוכה בבעלות עליו ואינה מחייבת ריבונות בו. המבט על הר הבית נובע מהדרך שבה אנחנו חושבים על קדושה ועל הקשר שבין קדושה ובעלות. בהיעדר תביעת בעלות יכול אותו אובייקט להיות מקודש באופנים שונים לקהילות דתיות שונות מבלי לעורר כל קושי.
התנ"ך הוא הטקסט המקודש ביותר גם לנצרות וגם ליהדות מבלי שקדושתו לזולת תפגום כהוא זה בערכו בעיני מאמיני שתי הדתות. גם קדושתם של מועדים המקודשים ליותר מאשר דת אחת אינה מחוללת תביעת בעלות עליהם. אנשים יכולים להיחשב קדושים לדתות שונות מבלי שלבו של מאמין באחת מהן ייצבט מהרעיון שהאדם הקדוש לו נחשב ככזה גם על ידי זולתו מהדת האחרת. אפילו קדושת מקומות יכולה להתקיים בו זמנית מבלי ששאלת הבעלות עליהם תתעורר. השאלה מתעוררת, לרוב, כאשר קדושתו של מקום מחייבת, מבחינה דתית, שיתקיימו בו טקסים ושייערך בו פולחן. אולם גם לכך קיימים פתרונות. הסדר שיתוף הזמן (Time Sharing), למשל, המתקיים במערת המכפלה, מזכיר כי לא היה נגרע דבר מקדושתה של המערה אילו היתה בבעלות משותפת, בבעלות צד שלישי, או לא היתה בבעלותו של אף אחד. גם על הר הבית ניתן, עם מעט רצון טוב ומתוך הכרת אמת בזכותו של הזולת לקודש שלו, להגיע להסדרי שיתוף וחלוקה.
אבל זו כלל אינה השאלה שלפתחנו, שהרי בצד היהודי רק מיעוט קטן מאוד ולא חשוב מעוניין בחידוש הפולחן על הר הבית. רוב רובו של הציבור היהודי שומר המצוות מחזיק בדעה שהעליה אל הר הבית אסורה בעת הזאת בלאו הכי, בעוד הציבור שאינו שומר מצוות אינו מעוניין ברעיון עבודת המקדש כלל ועיקר. מה שלצנינים בעיניו הוא שבשטח שאמור להיות בבעלותנו קיים מסגד ושהנהלתו הדתית – הוואקף – נוהגת בו כבשלה. אלא שוויכוח זה אינו תיאולוגי, שהרי עצם הבעלות הריבונית לא מעלה ולא מורידה את קדושת המקום. זהו ויכוח שמקורו בלאומנות: בניסיון להראות מי החזק, מי בעל הבית.
אין שום סיבה שבשעה שחלום המקדש נותר נצור בלבבות עד לקץ הימים לא נוכל להתייחס למקום הזה מהמרחק שבו אנחנו עומדים, כלומר מבלי לתבוע בעלות בלעדית עליו. סוד ההצלחה, בין אם בהר הבית, באגן הקדוש כולו או במערת המכפלה יהיה בשמירת ייחודיות קדושתם לכל דת ודת, מבלי לדרוש אקסלוסיוויות על הריבונות עליהם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
