למעלה מ-28% מילדי כיתות א' במדינת ישראל מתחנכים במערכת החינוך החרדית. עם העלייה במשקלו הדמוגרפי והפוליטי של המגזר, גוברת ההכרה בכך שהנעשה בו מציב אתגרים משמעותיים בפני מדינת ישראל והעם היהודי. חלק מהאתגרים נוגעים להווה וחלקם צופים פני עתיד.
בעשור האחרון הושקעו סכומי עתק מצד הממשלה וגורמי מגזר שלישי במטרה להביא לשילוב המגזר החרדי בתחומי ההשכלה, התעסוקה והשירות הצבאי. ואולם כל המדדים מראים שהשקעות משמעותיות אלו רחוקות מאוד מלהביא את התוצאות המצופות, ובחלק מהמקרים הן אף נחלו כישלון מובהק.[1]
אל מול תיאוריות השינוי הקיימות, המתמקדות בהיבט הכלכלי, בדמות יצירת תמריצים כלכליים וכדומה, ברצוני להציג תיאוריית שינוי שתוגדר "חרדיוּת מתחדשת". תיאוריה זו מתמקדת בצורך בהתחדשות רעיונית-דתית בחברה החרדית, וזאת משום שהמניע המרכזי לפרקטיקות החרדיות הוא לרוב תפיסות אידיאולוגית אבסולוטיות ולא קיומם או העדרם של אינטרסים כלכליים גרידא.
בשונה מקבוצות אחרות, עילת הקיום של החברה החרדית היא התאגדות אנושית המוּנָעת על ידי שכנוע פנימי עמוק בנכונותן של שורת תפיסות דתיות, אבסולוטיות מטבען. מיפוי מערכת התפיסות החרדית מצביע על שלושה עקרונות מרכזיים, המעצבים יותר מכל את החברה החרדית ומייחדים אותה בהשוואה לקבוצות דתיות אחרות:
1) התבדלות הגנתית מקסימלית מפני השפעת ה'חוץ'.
2) התמסרות ללימוד תורה בלבד כאידיאל הראשון במעלה עבור כלל הנערים והגברים.
3) צייתנות אבסולוטית להנהגה הרבנית, בגין האמונה שהוראותיה נובעות ממקור סמכות אלוהי ולפיכך הן חסינות בפני כל ביקורת. עקרון זה הידוע כ'דעת תורה' הוא למעשה בסיס הסמכות של שני העקרונות האחרים.
השינוי הרצוי לא יתרחש בעקבות שינון פתרון למשוואות עם שלושה נעלמים או רכישת אוצר מילים בשפה האנגלית
כתוצאה משלושת עקרונות אלו (להלן: "השילוש"), החברה החרדית מקיימת שלוש פרקטיקות מוכרות המעוררת את עיקר המחלוקת בינה לבין החברה הכללית:
1) הסללת כלל הבנים למסלול 'תורה בלבד' והתנגדות להוראת לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים.
2) אי השתתפות שווה של גברים חרדים בשוק התעסוקה, בעיקר על רקע עיסוקם בלימוד תורה בלבד.
3) הימנעות מגיוס לצבא ושירות לאומי.
ניתן להצביע על לא מעט השלכות נוספות, ישירות ועקיפות, הנובעות מאותו שילוש אידיאולוגי העומד במרכז מערכת התפיסות החרדית. דוגמא אקטואלית במיוחד קשורה למשבר הקורונה ולמספר הרב של חולים חרדים שנדבקו בנגיף, עד כדי 60 אחוז מן החולים נכון לשעת כתיבת השורות. שיעורי ההדבקה החריגים קשורים למספר גורמים שלא ניתן לעמוד על כולם במסגרת זו. עם זאת, ניתוח סיבתי יכול להוביל בבירור לקשר בין השילוש האידיאולוגי לבין שיעורי ההדבקה הגבוהים. בין היתר מדובר בגורמים הבאים:
1) צייתנות אבסולוטית לרבנים שהורו לפתוח את מוסדות החינוך, למרות הסיכון הכרוך בדבר ולמרות שהרשויות הורו מפורשות על סגירת המוסדות.
2) פערי ידע משמעותיים בעקבות עקרון ההסתגרות. בין השאר ניתן לציין את אי החשיפה בזמן אמת להוראות משרד הבריאות ולדיווחים על ממדי המגיפה. כמו כן, בהעדר לימודי מדעים במרבית מוסדות החינוך החרדיים, רבים התקשו להפנים את האופן בו מתרחשת הדבקה נגיפית ומכאן את החשיבות הקריטית שבשמירת הוראות הריחוק והבידוד.[2]
3) משפחות מרובות ילדים המתגוררות בצפיפות. תנאי המגורים הצפופים נובעים במידה רבה ממצב כלכלי בעייתי הנעוץ בעובדה שאבי המשפחה אינו משתכר כראוי לפרנסתו – בין אם בשל צידוד בעקרון הדתי הרואה בהתמסרות ללימוד תורה בלבד את מסלול החיים הנעלה על כל מסלול אחר, ובין אם בשל חוסר אפשרות למצוא עבודה ראויה עקב העדר השכלה. כמו כן, במקרים רבים מספר הילדים במשפחה קשור לתפיסה אידיאולוגית-דתית לפיה על מדיניות תכנון המשפחה להיקבע לאור הוראותיה של הסמכות הרבנית.
בנוסף לדוגמאות שהוזכרו, לשלושת העקרונות העומדים במוקד האידיאולוגיה החרדית ישנן השפעות רבות ומרחיקות לכת על עיצוב המציאות, נראות ובלתי נראות: פגיעה בזכות לשוויון של הקבוצה שאינה חרדית; פגיעה בשוויון מגדרי; פגיעה בזכות העתידית של רבים מהילדים החרדים לפרנסה בכבוד ולמימוש עצמי; פגיעה בהשכלה הלאומית המצרפית (עד כדי חשש לפגיעה עתידית בתפקודן של מערכות מדינתיות חיוניות); נטל גובר על אוצר המדינה; הפחתת סובלנות דתית; שחיקת המסגרת הדמוקרטית; העמקת השסע הדתי-חילוני; העמקת השסע בין מדינת ישראל ליהדות חו"ל, ועוד.
לאור כל זאת עולה השאלה המכריעה: מה בכל זאת ניתן לעשות?
מכיוון שהמחולל המרכזי של המציאות החרדית היא אידיאולוגיה ספציפית, אני מאמין שהמפתח המרכזי לשינוי מצוי בתחום הרעיונות והתפיסות. לפיכך מתווה 'החרדיוּת המתחדשת' מבוסס על ארבעת הנקודות הבאות:
1) האידיאולוגיה החרדית טוענת כי שלושת העקרונות מסתמכים על מקור סמכות אלוהי המגולם בקנון התורני, ומכאן הנחישות הגבוהה לשימור הפרקטיקות הקיימות אף במחיר הקרבה משמעותית. ואולם, המהלך הפרשני שבגינו קובעת החרדיוּת כי לעקרונותיה מקור סמכות תיאולוגי אינו מתחייב כלל מהאמור בקנון. יתירה מכך, אופני הפרשנות המסתברים יותר הם אלו שדווקא שוללים את השילוש החרדי.[3]
2) התחקות אחר המציאות ההיסטורית שקדמה להקמת מדינת ישראל מצביעה על שוני מהותי בין חרדיוּת העבר לחרדיוּת העכשווית, למרות שהאחרונה זוכה ללגיטימציה רבה מעצם טענתה כי היא שומרת נאמנה של מורשת העבר. [4]
3) שדה הידע של הפרט החרדי לרוב אינו כולל את העובדות ההיסטוריות ואת מגוון המקורות מתוך הקנון התורני העומדים בניגוד גמור לשילוש. מטבע הדברים, מוסדות החינוך החרדיים פועלים להנחלת השילוש, ובהתאם מוצגים לחניכים רק מקורות המתפרשים כתומכים בו.
4) פערי הידע בין שדה הידע הנוכחי לבין זה הפוטנציאלי, הכולל משאב טיעוני מרשים כנגד השילוש, מעוררים את הצורך במתווה פעולה שתכליתו העשרת הידע של הפרט החרדי, בדגש על ידע תורני.
בהינתן תמורה בשדה הידע, נוכל במקביל לצפות לתמורה מחרדיוּת השילוש אל חרדיוּת מתחדשת. ידע מטבעו עשוי לחלחל במגוון ערוצים, לו רק יתאפשר לו לזרום בהם. בהקשר החרדי ניתן לחשוב על לפחות שני ערוצים אפשריים שבכוחם להרחיב את שדה הידע המגזרי – הראשון נוגע למערכת החינוך והשני לתנועה פנים-חרדית שגרעינה הראשוני כבר קיים.
חדשות לבקרים אנו שומעים את הקריאה ללמד מתמטיקה ואנגלית במוסדות החינוך החרדיים. אולם מכיוון שהעניין העומד על הפרק הרבה יותר תיאולוגי מאשר כלכלי, לדעתי החשיפה לאנגלית ומתמטיקה אינה המפתח המרכזי לשינוי.
לנוכח אבסולוטיזם תיאולוגי הגורם לשכנוע פנימי עמוק, השינוי הרצוי לא יתרחש בעקבות שינון פתרון למשוואות עם שלושה נעלמים או רכישת אוצר מילים בשפה האנגלית, אלא דווקא כתוצאה מחשיפה גם לתכנים תורניים המהווים אלטרנטיבה ברורה לשילוש, כגון אלו העוסקים בשבח שילוב לימוד תורה עם עבודה, בהתנגדות לצייתנות עיוורת לסמכות אנושית וכדומה.
מבלי להמעיט בחשיבות ידיעת אנגלית ומתמטיקה עבור אלו שהחליטו לעזוב את מסלול 'תורה בלבד', המציאות מוכיחה לנו שישנם לא מעטים החובשים את ספסלי הישיבות והכוללים, למרות שליטתם המרשימה באנגלית ומתמטיקה. מדובר בין היתר בבוגרי ישיבות תיכונית וחוזרים בתשובה, אשר שדה הידע הדתי שלהם הביא אותם לצדד בפרשנות מאוד מסויימת של מצוות לימוד תורה. אך יש לשער שמצב הדברים היה שונה לו היתה נפרשת בפניהם מלוא היריעה הטקסטואלית וההיסטורית, הכוללת תפיסות דתיות שונות לחלוטין בנוגע ללימוד תורה בלבד, השתתפות בשירות צבאי ואזרחי, צייתנות אבסולוטית לעמדות הרבנים, השתלבות בשוק התעסוקה ועוד.
המהלך הפרשני שבגינו קובעת החרדיוּת כי לעקרונותיה מקור סמכות תיאולוגי אינו מתחייב מהקנון התורני. יתירה מכך, אופני הפרשנות המסתברים יותר הם אלו שדווקא שוללים את השילוש החרדי
מכיוון שבמקרה החרדי לימודי ליבה תורניים קריטיים יותר מלימודי ליבה המתרכזים בלימודי אנגלית ומתמטיקה, נמצא שעל משרד החינוך להפוך את נקודת המבט בנוגע לחינוך החרדי: במקום עיסוק כה מרכזי בשאלה אילו 'לימודי חול' נלמדים במוסדות החינוך החרדיים, יש לשאול תחילה מה כוללים 'לימודי הקודש' הנלמדים במוסדות אלו, ועד כמה הם מציגים את התמונה במלואה? לאור רציונל פדגוגי זה, על רשויות החינוך לגבש מדיניות שתעודד מוסדות חרדיים להורות לימודי ליבה תורניים, אשר יציגו גם עמדות ופרשנויות שונות מאלו המרכיבות את השילוש האידיאולוגי החרדי. לימודים אלו עשויים להרחיב את שדה הידע של הפרט החרדי, וכתוצאה מכך יינתן מענה לאבסולוטיזם התיאולוגי הקיים כיום. בהעדר אבסולוטיזם תיאולוגי המזין את השילוש, אך טבעי הוא שיותר ויותר חרדים וחרדיות יוכלו לבחור באלטרנטיבה דתית אחרת וכך ישתנה באופן עמוק המצב הקיים.
בנוסף למערכת החינוך, גם תנועה פנים-חרדית יכולה לתרום להרחבת שדה הידע הנוכחי ולמפנה לעבר חרדיוּת מתחדשת. גרעינה הראשוני של תנועה זו כבר קיים, בדמות חרדים וחרדיות המבקרים את השילוש ואת הפרקטיקות הנגזרות ממנו. עם זאת, נכון להיום מדובר ביחידים מפוזרים, הרחוקים מלהיות קבוצה מגובשת. כמו כן, עמדותיהם כנגד השילוש מבוטאות לרוב באופן ספונטני וחלקי, ולא מתוך משנה סדורה, שיטתית ומשכנעת, המגובה כראוי בעובדות ובטיעונים, במיוחד כאלו מתוך הקנון התורני.
חוסר הגיבוש של החרדים המתנגדים לשילוש, הן מבחינת התאגדותם החברתית והן מבחינת יכולת השכנוע של טיעוניהם, גורם להם להיתפס כחסרי משקל אינטלקטואלי ובעיקר כנעדרי לגיטימציה דתית, ובהתאם הם מתקשים להשפיע על מעגלים רחבים. לפיכך מתעורר הצורך להקים מסגרת קבוצתית שתתפקד כבית-מדרש שבו יילמדו מגוון תכנים ויוצגו נקודות מבט חדשות. רוב התכנים יתבססו על ארון הספרים היהודי לדורותיו, על עושר הפרשנויות והמקורות הקיימים בו, וכמו כן על ידע היסטורי הנוגע לתקופות הרלוונטיות. לצד לימוד זה, בבית המדרש לחרדיוּת מתחדשת יינתן דגש גם להכשרה רטורית באמצעות סדנאות דיבייט וכדומה, והוא יהווה גם פלטפורמה לגיבוש חברתי ולהעצמה הדדית.
בניגוד לנטייה הרואה במגזר החרדי נטל ואפילו איום, תמיכה בחרדיוּת המתחדשת על פני חרדיוּת השילוש, תהפוך רבים מבני ובנות המגזר לנכס ממשי עבור מדינת ישראל והעם היהודי
הידע והכלים שיוענקו בבית המדרש יאפשרו למשתתפיו לתרום לגיבושה של תנועה פנים-חרדית, אשר במוקד השיח שלה יעמדו שאלות חדשות ונימוקים דתיים והיסטוריים המתנגדים לשילוש ותומכים בהתחדשות דתית בחברה החרדית. בדומה לשינוי התכנים התורניים בחינוך החרדי, גם צמיחתה של תנועה זו תתרום לשינוי שדה הידע המגזרי ותעניק מענה לאבסולוטיזם התיאולוגי המהווה את מקור הסמכות של הפרקטיקות החרדיות.
בניגוד לנטייה הרואה במגזר החרדי נטל ואפילו איום, תמיכה בחרדיוּת המתחדשת על פני חרדיוּת השילוש, תהפוך רבים מבני ובנות המגזר לנכס ממשי עבור מדינת ישראל והעם היהודי. בל נשכח כי לפנינו קהילת ספר, סקרנית ובעלת עולם פנימי תוסס, אידיאולוגי ומחויב. ההיסטוריה היא סיפורן של תמורות רעיוניות, אך קדמה להן רכישת ידע.
דומה שבימים אלו, בעיצומו של משבר הקורונה, ישנה הזדמנות הסברתית שלא הייתה קיימת בעבר, שביכולתה לתמוך בתמורה מחרדיוּת השילוש לחרדיוּת המתחדשת. אולם מפנה זה לא יתרחש ללא נכונות לחשיבה מחודשת מצד מקבלי ההחלטות, לרבות בחינה רצינית של תיאוריות שינוי המגיעות מחוץ לאזור הנוחות ואינן כפופות להנחות המקובלות.
LET MY PEOPLE KNOW…
מאמר זה מבוסס על ספרו של אהרן איתן "חרדיוּת ישראלית: אידיאולוגיה, ריאליה, זכויות אדם" שייצא לאור בקרוב בהוצאת "מוסד ביאליק".
הערות שוליים:
[1] כדוגמא ניתן לציין את המספר הנמוך של הסטודנטים החרדים, במיוחד בתחומי המדעים, למרות הקצאה בסך 1.7 מיליארד שקל בעשר השנים האחרונות עבור שילוב חרדים בהשכלה גבוהה (הכסף הוקצה להקמת קמפוסים נפרדים, מתן מלגות, התאמת תוכניות לימוד וכדומה). מחקר שבחן את שיעור הנשירה של גברים חרדים ממוסדות אקדמיים (מכללות ואוניברסיטאות), הצביע על נשירה בשיעור של 57%. (א' רגב, "אתגרים בהשתלבות חרדים בלימודים אקדמיים", דוח מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2016, 2017, עמ' 29). מדובר אפוא בנתוני נשירה של אלו שכבר צלחו מספר מכשולים והצליחו להגיע ללימודים אקדמיים, בעוד רבים אחרים אינם מסוגלים להגיע אף לשלב התחלתי זה. עוד ניתן לציין את הירידה בשיעור התעסוקה של הגברים החרדים עד ל-48% (מקור הנתונים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת). כמו כן, זה לא מכבר פורסמו מסקנות וועדת נומה לפיהן הצבא כשל במשימתו לגייס חרדים, למרות השקעות כבדות משקל לאורך שני העשורים האחרונים.
[2] כך לדוגמא, בשיחת טלפון בין כותב השורות לבין אישה חרדית שילדיה נשלחו לשחק מחוץ לביתם, למרות שבביתם חולה קורונה מאומת, אמרה האישה כי סברה שילדיה יכולים לצאת החוצה מפני שכבר חלפו 14 ימים מאז אובחן בעלה כחולה קורונה (שבועיים לאחר השיחה נודע בני משפחה נוספים נדבקו בקורונה). דוגמא אחרת היא משפחה חרדית שהתארחה בליל-הסדר בניגוד להוראות, וכתוצאה מכך 13 מתוך 16 מהאורחים נדבקו בקורונה. בן המשפחה אמר כי "אם היינו יודעים עד כמה זה מסוכן, ושההדבקה כל כך מהירה – לא היינו עושים את זה. אם היו אומרים לי שיש חשש לקורונה, לא היינו באים אליה לחג" (ריקי כרמי, אירחו בפסח ונדבקו, (ynet 23.4.20).
[3] מסגרת זו קצרה מכדי שאפשר יהיה לפרט בה את עשרות המקורות התורניים המוכיחים טענה זו, אך אציין מספר דוגמאות. באשר לעקרון השני (לימוד תורה בלבד כאידיאל מוחלט) ניתן להביא את דברי המשנה המצדדים בעיסוק במלאכה, ואת פסיקת הרמב"ם בעקבותיה, המגנה בחריפות "תורה שאין עמה מלאכה" וקובעת כי "סופה בטלה וגוררת עוון" (משנה אבות ב ב; משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג י). בהקשר לעקרון השלישי ('דעת תורה') ניתן לציין כדוגמא אחת מרבות את דברי רבי אברהם אִבּן-עזרא בפירושו לספר קהלת (ה, א): "רוח אל עשתנו כלנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן". על הקנון התורני כקורפוס "מרובה קולות" מעצם טיבו, יפים דברי הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, רב ליטאי מהעבר ודמות נערצת במגזר גם כיום: "וכל התורה כולה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים (=שונים) זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה" ('ערוך השולחן', הקדמת החיבור).
[4] מבין שורה ארוכה של טיעונים היסטוריים המוכיחים טענה זו, ניתן להצביע כדוגמא על העובדה שבאירופה של טרום מלחמת העולם השנייה היה מספר ניכר של ישיבות חרדיות ששילבו לימודי חול וזכו ללגיטימציה מוחלטת מגדולי הרבנים. מלבד טיעונים היסטוריים הנוגעים לנושאים כמו לימודי ליבה, השירות הצבאי, והפניה גורפת למסלול 'תורה בלבד', אפשר להצביע גם על טיעון היסטורי המאתגר את עקרון 'דעת תורה'. עקרון זה התפתח למתכונתו הנוכחית רק כתגובה לאתגור הסמכות הרבנית לאחר השואה, בגין ביקורות חריפות שטענו כי רבים לא היו נספים אלמלא עמדו הרבנים על התנגדותם לעלייה ארצה. לדברי החוקר פרופ' בנימין בראון, עקרון 'דעת תורה' הוא "חידוש מרחיק לכת, כמעט יש מאין, בלב לבה של חברה שחרתה על דגלה את ההתנגדות לחידושים" (טיעונים רבים אחרים, תורניים והיסטוריים, מופיעים בספרי העתידי הנ"ל).
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
