ביום חמישי שעבר (14.12.23), בערב הדלקת הנר השמיני של חנוכה, התקיים במכון הרטמן הערב "אור ישראלי", שהוקדש להוקרה והודיה לארגוני המתנדבים שנרתמו לעשייה בכל רחבי הארץ מאז השבת של שמחת תורה.
נציגים ונציגות של "איחוד הצלה", "מד"א", "בונות אלטרנטיבה", החמ"ל המרכזי בירושלים – חמ"ל לב אחד, ארגון "שומרים ושומרות על הבית המשותף", בית המדרש לרבנות ישראלית במכון הרטמן, ותלמידים ותלמידות מתיכון הרטמן לבנים וממדרשיית הרטמן לבנות עלו להדליק נר סמלי אחד מתוך נרות החנוכייה, ולשאת דברים.
בפתח הערב סיפר מנהל תכנית בארי, אלון מור על פעילויות שקיים המכון מאז שבעה באוקטובר, ובהם מפגשי הפגה ותרבות לקהילות של מפונים, תמיכה במשפחות של אנשי מילואים, אריזת משלוחי מזון וציוד למשפחות במצוקה, ועוד.
מנהל מכון הרטמן, הרב ד"ר דניאל הרטמן בירך את המתנדבים והמתנדבות, והזכיר כי חג החנוכה הוא חג של גיבורים. "אין עוד חג המוקדש לגבורה בלוח השנה היהודי," אמר הרטמן, ודיבר על כך ש"גיבור", על פי מסכת אבות, הוא מי ש"כובש את יצרו":
"מה הוא היצר הראשון? לשים את עצמי במרכז. לדאוג לעצמי, למשפחתי, לקריירה שלי, ולא לסכן אותם. את זה לא עשיתם.
"אתם עֵדיי, שאין כמו עם ישראל, ואתם מקיימים גבורה אמיתית, של 'הכובש את יצרו', ומעצבים לא רק עכשיו, אלא גם לעתיד, תרבות חדשה לחברה שלנו. בתוך המערבולת הריגשית שאנחנו נתונים בה, נשים לב גם לתחושות של שמחה וכבוד, להיות חלק מהעם הזה."
ראשונת הנציגים היתה הרבה ציפי חורי מרשת הרבנות הישראלית:
"בשמחת תורה עמדו ספרי התורה בארונות הקודש כעוברים במעי אמם וביקשו לצאת לזרועות נשים וגברים שיחבקו אותם," אמרה חורי. "וכך, עם ספרי התורה שרצו לצאת מן הקודש אל החוץ, יצאו תורות ויוזמות של חברות וחברי הרבנות הישראלית אל חיק החברה הישראלית האהובה."
חורי פירטה חלק מפעילויות הרשת. בין השאר סיפרה על יוזמת "והרוח תקום" – מפגשים מקוונים שהתקיימו מדי ערב בשבועות הראשונים של הלוחמה בקרב קהילות מכל רחבי הארץ והעולם, לשמוע ולהשמיע דברי רוח, על המשלחות שיצאו לפגוש את קהילות המפונים באילת ובים המלח, ועל ערב הסולידריות שקיימו חברי הרבנות הישראלית עם נפגעות תקיפה מינית.
ליאת מנצ'ל, מנהלת משאבי אנוש במכון הרטמן, הזמינה את גיא שוורץ, בוגר תיכון הרטמן וממובילי ארגון "שומרים ושומרות על הבית", לדבר בשם אנשי החינוך בעיר ואמרה: "אחת המשימות הראשונות שעמדה מיד לנגד עיני פעילי החינוך בירושלים לנוכח קהילות המפונים שהגיעו אל העיר היתה יצירת תחושת ביטחון, חוסן ומוגנות לילדי הקהילות והוריהם."
שוורץ סיפר על הקמת תנועת "שומרים ושומרות על הבית המשותף" שקמה עוד לפני המלחמה ו"הצליחה לאחד קהלים רבים תחת קריאה להסכמות רחבות במאבק למען ישראל יהודית ודמוקרטית.
"בשבעה באוקטובר התגייסנו כולנו לטובת המאמץ האזרחי, וחברנו לגופים אחרים להקמת החמ"ל האזרחי.
"זכיתי להקים עם אנשי חינוך אחרים את בית הספר במלון 'עץ הזית' לקהילת הילדים המפונים. בתוך הגורל הכפוי, יצרנו לילדים תחושה של בחירה."
את דבריו הקדיש לסמל ראשון איתן דישון זיכרו לברכה, נכדו של דוד דישון, ממייסדי התיכון ומנהלו הראשון.
מנהלת אגף התקשורת של "איחוד הצלה" לינור אטיאס גויסה כבר בתחילת המלחמה למאמץ ההסברתי של איחוד הצלה בישראל ובחזית הבינלאומית. אושר ניסים, נהג אמבולנס וחובש רפואת חירום ב"מד"א" עלה יחד איתה לבמה, ויחד ייצגו את הפרמדיקיות, החובשים, נהגי האמבולנס והרופאות, אנשי המקצוע והמתנדבים והמתנדבות להצלת חיים.
ניסים סיפר בסרטון להלן את קורותיו מרגע שהגיע בשמחת תורה לאופקים, ומצא את עצמו מנווט בין טיפול בפצועים לפינוי גופות, מתוך פחד קיומי מחד, ותחושת שליחות מאידך.
אטיאס תיארה את "מטח הקריאות הטלפוניות, התחינות להצלה" שהתקבל במוקד "איחוד הצלה" בבוקר שבעה באוקטובר, ואת הדרך לדרום, שהיתה "רצופת סכנות, אבל גם חסדים."
אחריהם דיברו נציגי החמ"ל הירושלמי, גילה רוקמן, מנהלת מחלקת קהילה וחברה במרכז האקדמי שלם, ויו"ר תנועת התעוררות וחבר מועצת העיר ירושלים, אדיר שוורץ.
"הסיפור שלנו כל כך ירושלמי," אמר שוורץ. "בבוקר הנורא ההוא נפתחה קבוצת ווטסאפ, ומהר מאוד החלטנו לשים בצד את כל המחלוקות בינינו. ויש בינינו מחלוקות.
"דיברנו עם 'ניסן נתיב', ותוך יממה השתלטנו על כל המבנה."
החמ"ל הירושלמי מאגד תשעה ארגונים – בצלאל, המרכז האקדמי שלם, האיחוד הירושלמי, התעוררות, לב אחד, מחאת הסטודנטים, מלאכי אריאל, ניסן נתיב, שומרות ושומרים על הבית המשותף – והפך למפעל עזרה של 6,000 מתנדבים: "סייענו לעשרות אלפי פניות. מִדְבָרים חומריים כמו מטרנה, טיטולים או סכיני קומנדו, ועד למענים ריגשיים."
גילה רוקמן הקדישה את דבריה לאחיה, אריאל, ולמשפחתו של ענר שפירא ז"ל, שהוריו השתתפו גם הם בערב: "החמ"ל שהתארגן לנגד עיניי בבניין ניסן נתיב גרם לי להבין שזה צו השעה. עכשיו הזמן ליישם את הערכים שאני מאמינה בהם, ושאנחנו מאמינים בהם במרכז האקדמי 'שלם'."
אחרונת נציגי החמ"ל האזרחי היתה לולה רוקני, מהבית של "בונות אלטרנטיבה" בעיר מודיעין, שסיפרה על מפעל איסוף הבגדים שהחלה בו עוד במוצאי שבת שבעה באוקטובר ביחד עם ליאת מנצ'ל , והפך למיזם שמספק צרכים למפונים בכל רחבי הארץ.
כוכב אלקיים-לוי – עמיתת מחקר במכון, ומייסדת וראשת מכון 'דבורה' העוסק באפליה ופועל להגנה על זכויות נשים בישראל וצמצום פערים מגדריים – הגיעה לערב לאחר שחזרה שבוע קודם לכן מפגישה בבית הלבן, שם נתנה עדות על הפשעים המיניים של חמאס בנשים בשבעה באוקטובר.
בתחילת דבריה אמרה כי בשבילה "מכון הרטמן הוא בית, חיבוק חזק וחם ותמיכה נפשית וריגשית בתקופה הזאת. ואני מרגישה חופשי לדבר כאן כמו אל משפחה.
"אני כאן אחרי חודשיים מתישים. חסרי שינה. אין לילה שאני ישנה בו כמו שצריך.
"המשימה שלי התחילה בנאיביות: חשבתי שאצטרך רק לרכז את חברותיי בתחום של משפט בינלאומי וזכויות נשים… אבל פתאום מצאנו את עצמנו מול מערכת משפט בינלאומי שותקת ולא מתפקדת, אילמת אל מול זוועות בלתי נתפסות של פשעים נוראיים נגד האנושות.
"חשבתי שעם קבוצה של פרופסורים ופרופסוריות למשפט בינלאומי, נצליח לזעזע את המערכת ששתקה, והמשיכה לשתוק במשך שבועות. זאת אף שבחו"ל ידעו אפילו יותר מאיתנו, והם מעלו בתפקידם אל מול ההגנה על זכויות אדם, אל מול פשעים אכזריים נגד נשים, ילדים, מבוגרים, בעלי מוגבליות. פשעים שאין דרך לתאר את אכזריותם.
"הזוועות התחילו לזרום אלינו מרגע ששמעו שהתארגנו, ואל מול השתיקה הבינלאומית הבנתי שהמשימה שלנו היא משימה הסטורית. שליחות הסטורית לתעד את כל מה שקרה. שנוכל להתמודד עם ההכחשה הקשה. לא נסתפק בהשמעת קולן של הנשים. אני אוודא שהקול שלהן יתקן את המערכת מיסודה – אסור לשתוק נגד פשעים נגד האנושות ורוע בלתי נתפס.
"זו שליחות שלא ביקשתי לי…" אמרה אלקיים-לוי בהתרגשות ניכרת. "אנחנו נחשפות מדי יום לזוועות. אבל אנחנו לא נעצור. זה מאבק ארוך מאוד, ולא נפסיק עד שייעשה צדק ונראה תיקון אמיתי במערכת הבינלאומית."
אלקיים-לוי ציינה כי בכל מקום ברחבי ארה"ב השייכות שלה למכון הרטמן היתה מקור לכוח וגאווה. "אנחנו עם בטראומה, גם שם. אבל יש ערבות הדדית בלתי נתפסת ומחויבות של האחים והאחיות שלנו בעולם להתאחד יותר מתמיד. זה כוח שחייבים להוקיר."
נציגי "כולנא" ירושלים היו המנכ"לים השותפים של הארגון, דרור עמדי ומחמוד שחדא שחדא ועמדי דיברו על האתגרים שהציפו אותם כארגון יהודי-ערבי, ועל דרכי ההתמודדות המקוריות שנקטו מאז שבעה באוקטובר. אפשר לצפות בדבריהם בסרטון להלן:
לקראת סיום הערב עלו לבמה הוריו של סמל ראשון ענר שפירא, זיכרו לברכה, שהתייצב להגן על הצעירים שהצטופפו איתו במיגונית מחוץ למתחם המסיבה ברעים, השליך מתוכה שבעה רימונים שהמחבלים זרקו פנימה, ונהרג ברימון השביעי.
"ענר אמנם נהג בגבורה עילאית בשעה האחרונה של חייו," אמרה אמו. "אבל מי שהכיר אותו יודע, שהדבר הכי רחוק ממנו היה לחשוב שנעמוד כאן ונדבר עליו כעל גיבור ישראל. ענר תמיד פעל לפי צו לבו, אבל בלי גינונים, בלי מילים גבוהות ובלי פומפוזיות," היא אמרה, וביקשה, לפיכך, לדבר על מי שענר היה לפני אותו רגע אחרון בחייו, ועל "הדברים בו שנסובים סביב האהבה שקרנה ממנו: אהבה לאמת, לצדק ולשיוויון, ואהבה להגיד מה הוא חושב, ולנקוט עמדה ביחס למציאות. האהבה הנוספת שלו היתה אהבת אדם. הוא האמין שיצר לב האדם טוב מנעוריו. הוא האמין בטוב, בבני אדם, ובסיכוי לעשות טוב יותר.
"והוא אהב גם את החיים עצמם. הוא ניצל כל רגע מחייו. אהב את החברים, את היצירה, את המוזיקה והציור."
אחריה תיאר אביו של ענר, בסרטון להלן, את פרטי מעשה הגבורה של ענר, בשעה שהתייצב בפתח המיגונית, הרגיע את כל הנוכחים, והציל את חייהם של צעירים רבים:
לסיום, סיפרה ליאת מנצ'ל כי מתחילת המלחמה התגייסו תלמידים ותלמידות בתיכונים של הרטמן, וחניכים וחניכות במכינת "חברותא" של מכון הרטמן לייצר אירועים קהילתיים ולארוז חבילות מזון למפונים, ולהתנדב אצל חקלאים שנותרו בבת אחת ללא ידיים עובדות.
נציגי הצעירים הללו היו גפן הַפֶּרְט ממדרשיית הרטמן, רועי סרי מבית הספר התיכון של הרטמן, איתמר טוויטו אלקיים ואיזבל וייטמן ממכינת הרטמן שעלו לשאת דברים ולספר על עשייתם.
בסיכום הערב ביקשה מנכ"לית מכון הרטמן שירי מרזל בראש וראשונה פשוט להביע הערכה לכל הדוברים בו:
"מה שראינו כאן היה יוצא דופן, מרהיב ומרגש, וזה קורה בכפולות בכל רחבי המדינה. לפני שמונים ימים האם היינו מעלים על דעתנו שהחברה הישראלית תוכל להרים דברים כאלה, בצורה כזאת, ביזמות, בערכים, בתבונה?"
מרזל ביקשה מכל העושים במלאכה, ש"משהו מכל הכוח והעשייה יישמרו לנו גם ביום שאחרי. גם היכולת שגילינו בנו לשקם, וגם היכולת להסתכל על המחלוקות בחברה הישראלית ולגשת אליהן בצורה בונה ובריאה.
"החוסן של החברה הישראלית יושב על ערכים שבכל זאת שותפים לכולנו. ההורים של ענר ציינו אחד מהם: אהבת האדם, קידוש חיי האדם. יש לדברים האלה שורשים עמוקים בחשיבה היהודית לדורותיה: 'כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.'"
את הנר האחרון בחנוכיה הדליקה מרזל לכבוד החטופים, שהמאבק על השבתם "חוצה מגזרים ומפלגות, והוא מאבק על נשמתה של החברה הישראלית." מרזל ציינה בפרט את קרוב משפחתו של עובד מכון הרטמן, החטוף הירושלמי, הירש גולדברג פולין.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
