תמכו בנו
אומנות
טובלת ואומנות בידה: היוצרת שחיברה בין יהדות לפמיניזם
בסוף שנות ה-70 בארצות הברית השיח הפמיניסטי הוקיע את היהדות, וראה בה פטריארכיה ללא תקנה. במיצגיה האומנותיים, מרל לדרמן יוקלס קראה לנשים "להיוולד מחדש" כנשים פמיניסטיות ויהודיות

האומנות והפמיניזם מציבים את עצמם לא פעם כמנוגדים לדת. השיח הפמיניסטי נוטה לראות בעולמות הדת מרחבים שמשקפים ומייצרים עמדות פטריארכליות. בעולם האומנות עדיין נוכחת ומשפיע התזה שקושרת בין חילון לקידמה. במציאות זו, אפילו מבקרים ואוצרים שעוסקים באומנות יהודית עכשווית נוטים להימנע מחקירה והצגה של אומנות שנוגעת בדת.

היוצרת האמריקאית מרל לדרמן יוקלס היא דוגמה יוצאת מן הכלל לאומנית אורתודוקסית שדווקא עסקה באופן ישיר ביהדות דתית, כחלק משיח האומנות הפמיניסטית בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. עשייתה התרכזה ביצירת אומנות ציבורית וסביבתית, ופרסומה בא בעקבות "אומנות התחזוקה" (Maintenance Art) שיצרה. כחלק מעיסוקה גם בנושאים יהודיים, היא הייתה הראשונה להביא למרחב הציבורי של עולם האומנות האמריקאי את מנהגי הטבילה של נשים יהודיות, וכך הראתה שאומנות, פמיניזם ודת אינם קוטביים כפי שמקובל לטעון.

המיצג "חלומות מקווה" (Mikvah Dreams) שהעלתה בסוף שנות ה-70 הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1977, בגלריה פרנקלין פורנס שבניו יורק. במיצג היא התעטפה בסדין לבן ("כדי לשמר הילה של מסתורין וקדושה המוטמעים בטקס המקורי") והקריאה טקסט שכתבה המתאר כיצד בונים מקווה ומהם גדריו ההלכתיים והטכנולוגיים. על כך הוסיפה תיאור של חוויותיה האישיות המרוממות במהלך ההכנות לטבילה ובטבילה עצמה. היא העלתה את המיצג שנית ב-1978 עבור גיליון של כתב העת הפמיניסטי Heresies, הפעם ללא קהל, כשהיא עומדת על גדות נהר הדסון בניו יורק.

מרל לדרמן יוקלס, חלומות מקווה, 1977

בתחילת המיצג הכריזה יוקלס: "אחיותיי! בעת חדשה זו עבור כולנו, הגיע העת לספר לכן מעט על אודות עניינים סודיים אלה". היא היללה את הטבילה במקווה כאקט של לידה מחדש וכחזרה לגן העדן ולימי בראשית: "אם גן העדן הוא מעונם של חיי הנצח […] המקווה הוא אחד החדרים בגן העדן".

בדבריה, הראתה יוקלס גם את הצדדים הביצועיים של הטבילה והציגה אותה כפולחן בעל מאפיינים ארוטיים: "היא הולכת למקווה בעדנה הבאה מאהבה מתמשכת. מי המקווה מגיעים עד מעל לשדיה כשהיא עומדת. למים יש כוח. היא דוחפת בהתנגדות בעודה יורדת במדרגות. כשהיא עוזבת, נדמה כי המים דוחפים אותה ברכות בחזרה לחיק העולם. לא, היא לא מעוניינת לספר לכם על זה. מדובר בסוד בין מושא אהבתה לבין עצמה. המקווה מרובע. המים חמימים, בטמפרטורת גוף. לעתים, ניתן לחוש בשכבות של מים קרירים קרוב לתחתית. המקווה הינו רחם מרובע של מים חיים".

מרל לדרמן יוקלס, חלומות מקווה: מיצג, 1978.

"חלומות מקווה" הנכיח אפוא את המקווה והטבילה בו כפולחן מרומם, וחיבר בין תודעה פמיניסטית לריטואל הטבילה היהודי. יוקלס אמנם הציגה את הטבילה כאקט אישי ואינטימי, אולם  המיצג הכיל גם קריאה לאחיותיה "בעת חדשה זו […] לבחור בחיים" – כלשונה – ולהיוולד מחדש כנשים פמיניסטיות ויהודיות.

לימים, בשנת 1986, הציגה יוקלס יצירת אומנות נוספת, הפעם בדמות מיצב של מקווה טהרה שבנתה במוזיאון היהודי בניו יורק. המיצב עסק במבנה של המקווה, ובחוויית המעבר שהוא מייצר. הקומה העליונה של המיצב שימשה ככניסה למקווה, מעין חדר הכנה לטבילה. הייתה שם חצי אמבטיה עם אריחים לבנים, ועל הקיר הודבקו במגבות וסבון. האומנית סימנה את הקשר בין מחזור הגוף הנשי למעגל הירחי באמצעות תלייה של ארבע מנורות עגולות שדימו את פגימת הירח בשלביו השונים של החודש.

מרל לדרמן-יוקלס, מקווה: מקום של מים נושקים ודלתות כפולות של תמורה, מוכנה? מוכנה!), 1986.

מתחת לקומת הכניסה, וליד אזור הטבילה של המקווה, הוצב "האוצר" (או ה"בור") שבו מאוחסנים מי הגשם במקווה, ושם הם מעורבבים עם מי ברז רגילים. את האוצר יצרה האומנית מבטון בצורה המדמה ואגינה. צינור איסוף מי הגשמים של המקווה היה עשוי PVC כחול והוא ירד מגג המוזיאון, פרץ לבניין, עבר דרך אולמות המוזיאון והמשיך עד למיצב המקווה.

קירות מרחב הטבילה של המקווה כוסו, כמקובל, באריחים. כאן תלתה האמנית שכבות של סדינים לבנים מקומטים המאזכרים את הסדין שבו כיסתה את עצמה במיצגיה בעשור הקודם. היא מתארת את הסדינים כייצוג פואטי של אישה הנכנסת מכוסה בסדין למקווה, מסירה אותו בהדרגה ואז משליכה אותו מעליה כדי להיוולד מחדש. חלק מהסדינים שנעטפו סביב עצמם יצרו צורות של  עובר וחבל טבור וחיברו בכך, שוב, בין טבילה במקווה לרעיון של לידה מחדש המוטמע בו. גם כאן, כמו במיצגיה הקודמים, הטבילה הוצגה כפעולה שמחברת בין התודעה הפמיניסטית המתחדשת של זמנה לטקס הדתי.

עבודות המקווה של יוקלס מתפענחות לאור תנועת הפמיניזם הרוחני של שנות ה-70 של המאה העשרים. פולחני האלות הגדולות שפותחו באותה תקופה העסיקו גם ענף של האומנות הפמיניסטית האמריקאית. אומניות כגון מרי בת' אדלסון, בטסי דימון, ג'ודי שיקגו ואנה מנדיאטה פנו לאלות הקדמוניות של תקופות עתיקות כמקור השראה. אומניות אלה אימצו רעיונות מטריארכאליים מהעבר כדי להפרות את השיח הפמיניסטי של ההווה שלהן.

באותו האופן, המיצג של יוקלס הילל את אקט הטבילה בשפה שרווחה בשיח האלות הגדולות, וברוחו היא ניכסה מחדש פולחנים קדומים. יוקלס ציינה במיצג כינויי אלוהות נשיים שמופיעים במסורת היהודית וחיברה אותם לריטואל הטבילה. ואכן, "חלומות מקווה" התפרשה עם הצגתה ברוח שיח האלות.

למרות הקשר הברור לשיח האלות, "חלומות מקווה" גם מתבחנת מהם. השיח הפמיניסטי בשנות ה-70 בארצות הברית ראה בריטואלים ובטקסטים של הדתות המונותיאיסטיות – בהם גם הדינים היהודיים של טומאת הווסת – קידום של אידיאולוגיה פטריארכלית. חוקרת הפמיניזם סוזאן גובר (Gubar) תיארה את היחס השלילי הזה, והדגישה כי בתקופה ההיא, להיות יהודייה ופמיניסטית נתפס כסתירה. ואולם יוקלס ערערה על הנחות אלה, וכיוונה לגלות פנים לא מוכרות בעולם היהודי. היא ביקשה לנכס מחדש פולחנים יהודיים.

אמנם במבט ראשון עבודות המקווה לא נראות ביקורתיות, אלא שבחינתן לאור "אומנות התחזוקה" הקנונית של האומנית מגלה את הממד החתרני שלהן. יוקלס פיתחה את "אומנות התחזוקה" לאחר לידת בִּתָה הראשונה. בעקבות הפיכתה לאם היא חשה שהיא נאלצת לנטוש את מקומה בעולם האומנות הציבורי ולהתרכז בתחום הביתי.

לנוכח מה שנחשב בחברה כהתנגשות בין היותה אומנית להיותה אם, היא חיברה בשנת 1969 "מניפסט לאומנות תחזוקה" שבו הצהירה כי מעתה תעשה את עבודות הבית שלה כאומנות. היא בקשה להציב במקום שווה את עבודות הבית עם עבודות שירותים ותחזוקה מתוגמלות, וקבלה על מעמדם הנחות בחברה. בעקבות המניפסט היא יצרה את "סדרת מיצגי אומנות תחזוקה" שכללה שטיפת רצפות במוזיאון ומחוץ לגלריות וניקוי מוצגים במוזיאון. מאז שנת 1977 ובמשך כמה עשורים, שימשה יוקלס כאומנית הבית הרשמית של מחלקת התברואה של העיר ניו יורק.

מרל לדרמן יוקלס, אומנות תחזוקה, תיעודי מיצג, יולי 23, 1973

יוקלס העמידה במרכז אומנות התחזוקה את המטלות היומיומיות של חיי האימהות, ניהול הבית ופעולות תחזוקה אחרות. התפיסה הפמיניסטית שלה ביחס לתחזוקה הורחבה לכלל עבודות השירות, כולל אלו שמתבצעות בדרך כלל על ידי גברים, כאשר אלה שמבצעים אותן ממוצבים כ"נשים", דהיינו כאזרחים מדרגה שניה בחברה. למעשה, ביסוד "אומנות התחזוקה" עומדת חשיפת הממסדים החברתיים המייצרים משמעות ויוקרה. כשיוקלס התיקה את עבודות התחזוקה למוזיאון והפכה אותן לאומנות היא למעשה הצביעה על הפן הממסדי שמייצר את ערכן של פרקטיקות חברתיות.

התבוננות בעבודות המקווה של יוקלס לאור "אומנות התחזוקה" שלה, מגלה עד כמה הן אחוזות אלה באלה. יוקלס התיקה תחום שנתפס בעולם היהודי כצנוע וכפרטי והציבה אותו בפרהסיה. הצגת הטבילה והמקווה במרחבים ציבוריים, בגלריות ובמוזיאונים, עמדה בניגוד רדיקאלי לשיח היהודי המסורתי, שהציב את הטבילה כאקט אישי ואינטימי שאין לדון בו בפומבי. בשנות האלפיים, במבט לאחור, הדגישה יוקלס את הטאבו סביב הטבילה בעולמה היהודי והציבה את עשייתה כניגוד חריף לו: "[כאשר את הולכת למקווה] את לא מספרת למשפחה, את לא מספרת לילדים, אינך אומרת להם להיכן את הולכת. והנה, בניגוד לכך, יש לי את יצירת האומנות שמאפשרת לי לדבר על הכל".

יתרה מכך, המנהגים והמסורות של נשים יהודיות נתפסו במשך דורות כתחומים השייכים לעולם הפרטי, לא קיבלו מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית, ורבים מהם אף נשכחו. התפיסה שלפיה חיי הדת של נשים בחברה המסורתית אינם עניין משמעותי באה לידי ביטוי בדבריו של ההיסטוריון יעקב כ"ץ שכתב בשנת 1996 שהואיל ולנשים בחברה המסורתית לא היה תפקיד פעיל בעיצוב עולם התרבות, אין מקום לדון בהן במסגרות של מחקר היסטורי.

לעומת זאת, כבר משנות ה-80 העלו חוקרות פמיניסטיות ביקורות על הנרטיבים ההיסטוריים המקובלים, שנכתבו מנקודת מבטם של גברים והציבו את המגדר כקטגוריה הכרחית למחקר היסטורי. ברוח זאת, בשנים האחרונות הראו חוקרות פמיניסטיות וחוקרים של התרבות היהודית כי לא רק שהיו לנשים יהודיות חיי דת ורוח עשירים ומלאים בעבר, אלא שהעשייה הדתית של נשים התאפיינה לא פעם גם בקולקטיביות, ולמעשה, היו להן "דת משלהן" וטקסים שהן ניהלו וביצעו יחד, בנפרד מהגברים. חוקרות ואקטיבסטיות אלה מכוונות לנכס מחדש את מנהגי הנשים ולהציבם במקום מרכזי יותר בתרבות. יוקלס הקדימה שיח פמיניסטי יהודי זה בכמה עשורים.

השיח הפמיניסטי הרדיקלי ערער על העדפת הציבורי על פני הפרטי בכל מה שקשור ליצירת הון סימבולי וממשי, וטען שהחלוקה בין הציבורי לפרטי מייצרת היררכיה בעייתית ביניהם. לפי תפיסה זו, השיוך של הגברים לתחום הציבורי ושל הנשים לתחום הפרטי הוא זה שמציב נשים בעמדות של חולשה ושוליות.

באותו האופן, עבודות המקווה של יוקלס הציגו בפרהסיה את אקט הטהרה כפולחן נשי מרומֵם, והתיקו למרחב הציבורי את מה שמסומן כתחום שהצניעות יפה לו. בהתקת הלכות הטהרה ופולחני הנשים מהתחום הפרטי למרחב הציבורי ערערה האומנית על ההבניות הממשטרות של העולם היהודי, שמייצרות היררכיה בין גברים לנשים דרך הצבת פולחניהן של נשים בתחום הפרטי והדרתן מזה הציבורי.

יוקלס, אם כן, הציעה בסוף שנות ה-70 פעולת עומק של ערעור על המבנה הפטריארכלי של החברה היהודית המסורתית תוך שהיא מבקשת לנכס מחדש תפיסות אלוהות נשית ופולחנים יהודיים נשיים. ברגע מכריע זה של הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית, עשייתה הייתה קריאה לנשים להיוולד מחדש כפמיניסטיות וכיהודיות גם יחד.

תמונות

1. מרל לדרמן יוקלס, חלומות מקווה (Mikvah Dreams), 1977. תיעוד מיצג, גלריה פרנקלין פורנס, ניו יורק (Franklin Furnace Gallery), אוסף האמנית וגלריה רונלד פלדמן, ניו יורק

2. מרל לדרמן יוקלס, חלומות מקווה: מיצג, 1978. פורסם בתוך: Heresies: The Great Goddess 5 (1978), p.  54. אוסף האומנית וגלריה רונלד פלדמן, ניו יורק. צילום: דבורה פרידמן

3. מרל לדרמן-יוקלס, מקווה: מקום של מים נושקים ודלתות כפולות של תמורה, מוכנה? מוכנה! Mikvah: The Place of Kissing Waters and Double Doors of) Transformation, Ready? Ready!), 1986. מיצב: טכניקה מעורבת. הוצג במסגרת התערוכה: 'תמות יהודיות' (Jewish Themes/Contemporary American Artists II), אוצרת סוזאן תומרקין-גודמן (Tumarkin-Goodman), המוזיאון היהודי, ניו יורק, 1986

4. מרל לדרמן יוקלס, אומנות תחזוקה  (Washing/Tracks/Maintenance: Outside) 1973, תיעודי מיצג, יולי 23, 1973 – הדפסת התצלומים: 1988, 21.59× 27.94 ס"מ. אוסף האמנית וגלריה רונלד פלדמן, ניו יורק

השארת תגובה