תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

הלכה ישראלית – מה זה בדיוק? ואיך מקדמים אותה?

רבים ממנהגי חנוכה התעצבו הודות לציונות ולחיים המשותפים בישראל. זוהי דוגמה לאפשרות של "הלכה ישראלית" תרבותית, ללא כפייה וללא חקיקה, שיכולה להתפתח ולשמש מרכיב מרכזי בתרבות היהודית
הנשיא ראובן ריבלין בטקס הדלקת נרות (צילום: מארק ניימן, לע"מ)
הנשיא ראובן ריבלין בטקס הדלקת נרות (צילום: מארק ניימן, לע"מ)
ד"ר אריאל פיקאר הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. פיקאר שימש בעבר כמנהל מרכז קוגוד והיה אחראי על ארגון סמינרי המחקר, על סיוע בתוכניות מחקר אישיות ועל קליטתם ושילובם של חוקרים חדשים. למכון הרטמן הוא הגיע כחוקר צעיר בשנת 2001. במשך השנים עסק במחקר והוראה בתוכניות המכון השונות. בשנים 2009 – 2018 שימש כמנהל החינוכי של תוכנית "בארי" במכון הרטמן. אריאל פיקאר הוא בוגר ישיבת הר עציון, שם

היהדות היא תרבות הלכתית. היא מתרגמת את הרעיונות הנשגבים לאורחות חיים לפרט ולכלל. ההלכה עוסקת כמעט בכל תחומי החיים, ומבקשת לממש בעולם המעשה את הרעיונות הגדולים של היהדות. על פי המסורת, ההלכה – ולכל הפחות יסודותיה – היא פרי ההתגלות האלוהית לעם ישראל במעמד הר סיני, והיא נתפרשה ועוצבה במהלך הדורות על ידי חכמי ישראל. זוהי אמונה דתית המקובלת כיום על חלק משמעותי של העם היהודי, אך לא על רובו. החילוניות המודרנית, ואף גישות דתיות לא־אורתודוקסיות, אינן מקבלות אמונה זו.

בדברים הבאים אני מבקש לצעוד בעקבות תפיסה אחרת על אודות ההלכה, והיא הגדרתה כמרכיב מרכזי מתרבותו של העם היהודי, שאותה יצר ויוצר העם בעצמו. כדי שתרבות לאומית תתקיים ותשגשג היא זקוקה לרעיונות, לסמלים, לטקסים ולנורמות מוסכמות. בניסוחו היפה של חיים נחמן ביאליק, תרבות זקוקה לאגדה אך לא פחות מכך היא זקוקה להלכה. תפיסה זו של ההלכה כרוכה וקשורה בציונות ובהקמתה של מדינת ישראל, מדינת הלאום הריבונית של העם היהודי, שבה חיה הקבוצה היהודית הגדולה בעולם.

הקמת המדינה היא התמורה החיובית המשמעותית ביותר לעם היהודי מזה דורות רבים. מעמדה היציב והמשגשג של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא שלב חדש ומלא תקוה בקיום היהודי לדורותיו, מרחביו ועדותיו. למצב חדש זה שתי משמעויות עיקריות ביחס לתפיסה התרבותית של ההלכה. ראשית, לראשונה מזה דורות רבים יכולים יהודים לחוקק חוקים מחייבים ומערכות משפט ואכיפה שיבטאו את תרבותם ואת מורשתם. המשמעות השנייה קשורה להיבטי החיים התרבותיים שמעבר לחוק: השפה והסמלים, החגים והמועדים, האמנויות והרוח. עם ריבוני בארצו יכול לפתח את תרבותו ללא הפרעה וללא פחד, ולבטאה בכל המרחבים הציבוריים, הקהילתיים והפרטיים.

אני מבקש אפוא לראות את ההלכה הישראלית כמורכבת משני רבדים עיקריים: הראשון הוא ההלכה המשפטית – חוק המדינה המחייב את הכול ואשר גורר אחריו גם אכיפה וענישה. השני הוא ההלכה התרבותית, שבמהותה נתונה לבחירתו של האדם והקהילה שהוא חי בה.

מקור השראה לחקיקה

מדינת לאום ריבונית מחוקקת חוקים המבטאים את זהותה הלאומית. במדינת ישראל קיימים מספר חוקים חשובים שזהו תפקידם. ראש וראשון להם הוא חוק השבות, המבטא את האחריות של מדינת ישראל לכלל העם היהודי ומהווה הגורם המרכזי לשמירת הרוב היהודי במדינת ישראל הדמוקרטית. חוקים חשובים אחרים הם חוק שעות עבודה ומנוחה, המעגן את השבת ומועדי ישראל כימי חופשה מעבודה, וכך גם החוק הקובע כי השפה העברית היא שפה רשמית של מדינת ישראל. חוקים אלו הם הלכה יהודית במיטבה מפני שהם מעצבים לדורות את הזהות היהודית, את קיומה ושגשוגה.

יש לראות בחקיקה הישראלית חלק מן ההלכה היהודית המחייבת את אזרחי מדינת ישראל. למעשה, זו הלכה יהודית משפטית

תפיסת ההלכה הישראלית המוצעת כאן מבקשת לייצר קרבה גדולה יותר מזו הקיימת היום בין החקיקה ובין המורשת היהודית. אין הכוונה להשלטת "דין תורה", אלא לשימוש במסורת היהודית כמקור השראה תרבותי, לשוני וערכי לחקיקה הישראלית. זאת ועוד, ההצעה היא ליצור רצף משמעותי יותר בין החקיקה ובין היבטים אחרים של התרבות, בין ההלכה המשפטית להלכה התרבותית שבה נדון כעת.

החוק המודרני מתערב רק לעיתים נדירות בחיים הפרטיים של האדם, המשפחה והקהילה. כך למשל, החוק הנוגע לשבת עוסק אך ורק באיסור העסקת עובדים בשבת ואינו קובע דבר על אודות חייו הפרטיים של האזרח בשבת. חוק המדינה כמעט אינו מתערב באופיה של התרבות והאמנות, אינו מתערב בערכים ובמנהגים שהורים מעניקים לילדיהם, וכדומה. תחומים אלו אינם שייכים לתקנת הציבור, וכל אדם בן חורין לנהוג בהם כרצונו. אסור שהחוק יתערב ויכפה תרבות או דת. כל אלו שייכים לרובד השני הוולונטרי והנתון לבחירה של ההלכה הישראלית, ההלכה התרבותית.

שבת מודולרית

הלכה תרבותית היא עולם שלם של אפשרויות, רבדים וגוונים, בדרגות שונות של מחויבות, הנוהגת כבר עתה הן במרחב הציבורי והן במרחבים הפרטיים והקהילתיים. כך למשל, ביום הכיפורים יש נוהג מקובל בישראל, שאינו מעוגן בחוק, שאין נוסעים בכלי רכב. זוהי הלכה תרבותית. כך גם מקובל, למשל, שאין עורכים מסיבות יום הולדת ביום הזיכרון לשואה או לחיילי צה"ל, אף שאין בכך שום עבירה על החוק.

באירועים ציבוריים במשך ימי החנוכה מקיימים טקס הדלקת נרות חנוכה, בגנים ובתי הספר מקובל שמתחפשים וחוגגים (יומיים לפני) את חג הפורים, וברוב טקסי הזיכרון בישראל נושאים תפילה ואומרים קדיש אף שאין כל חוק המחייב זאת. כל אלו הם התנהגות תרבותית של יהודים, איש אינו כופה אותה ויש דרכים רבות לממש ולחוות אותה. כך גם במישור הפרטי: ישראלים רבים עורכים, מרצונם החופשי ובדרכם, ליל סדר פסח, מקדשים על היין ומדליקים נרות שבת; אבלים יושבים שבעה, תינוקות נימולים ביום השמיני ועוד כהנה וכהנה.

ההלכה התרבותית אינה רשימה של עשה ואל תעשה, אלא בנויה על עקרונות וכללים שעשויים להתממש בצורות שונות לפי יכולותיו, צרכיו ורצונותיו של האדם והחברה

אך לדעתי אין די בכך. רובד זה של ההלכה הישראלית זקוק לפיתוח מתמיד, לחשיבה ולניסוח. הצורך בחשיבה "הלכתית" מחייב הבחנה בין ההיבטים המשפטיים, התרבותיים והקשר ביניהם. נדרשת מחשבה על  ההבדלים בין מרחבי הקיום השונים: המרחב הציבורי, כיכר העיר ורחובותיה, המרחב השכונתי־קהילתי הנושא במקרים רבים אופי ייחודי, והמרחב המשפחתי־ביתי. כדי לעצב תרבות לכל אחד ממרחבים אלו דרושה שותפות עמוקה ודיאלוג מתמיד בין בני ובנות המקום. לשם כך נדרש לימוד מעמיק של המקורות, חשיבה יצירתית, ניסוח בהיר המציג את המסורות השונות ואת אפשרות הפרשנות והפיתוח שלהן, ובעיקר – הסברה וחינוך שיובילו להסכמות ציבוריות רחבות.

כדי להבהיר את השקפתי על החוק והתרבות, ובעיקר על הרצף הנדרש בין שני ממדים אלו של ההלכה הישראלית, אביא כאן שתי דוגמאות:

על מנת לעצב הלכה ישראלית בנוגע לשבת, יש לשוב ולדון בחוק ובתרבות. בהמשך ליוזמת גביזון־מדן, יש להמשיך במאמץ לעצב בהסכמה רחבה את השבת הישראלית במרחב הציבורי, ובעיקר את ההבחנה בין מסחר ותעשייה ובין תרבות ובילוי. יש להפנות, בחוק, משאבי מדינה ורשויות מקומיות לפיתוח פעילויות התואמות את רוח השבת לכל קהילה וקהילה על פי דרכה. זאת ועוד, ישראלים רבים מבקשים לעצב את השבת הפרטית והמשפחתית שלהם לאור המסורת. יש לנסח תפיסה רחבה ומודולרית של השבת כרעיון המתבטא בנורמות התנהגות מקובלות (גילוי נאות: דב אלבוים ואנוכי עוסקים בעניין זה כבר מספר שנים). מהלך רחב כזה, הרואה רצף בין חוק מדינה לתרבות של קהילות ופרטים, יכול להתקיים רק במדינת ישראל.

דוגמה נוספת היא הגיור. כיצד יש לעצב את תהליך הגיור בימינו? מהי המשמעות של קיום יהודי ריבוני, המכיל זהויות יהודיות דתיות ותרבותיות שונות, לתפיסת הגיור? מהו היחס הנכון בין תפיסת הגיור להגדרת זכאות לעלייה על פי חוק השבות? האם צריך לעדכן את חוק השבות כך שיכלול דרישה להתערות תרבותית יהודית, בדומה לתנאי ההתאזרחות במדינות המערב?

יש כמובן עוד נושאים רבים המחייבים חשיבה רחבה על ההיבטים המשפטיים והתרבותיים והיחס ביניהם, ועל היחס בין אחריות המדינה לאחריות הפרט והקהילה. שאלות של צדק כלכלי־חברתי, של עבודה ופנאי, של צרכנות ותזונה, היחס לסביבה ולבעלי חיים ועוד ועוד. לכל אחד מהנושאים יש לעצב תפיסה כוללת, שבתוכה היבטים הצריכים למצוא את מקומם בחקיקה מחייבת, לצד היבטים מגוונים הקשורים לחינוך ולתרבות.

ללא חרדה מהאחר

המסורת היהודית לדורותיה ולגווניה היא מקור ההשראה להלכה הישראלית. אך מקור הסמכות של ההלכה הישראלית – הן זו המשפטית והן זו התרבותית – הוא האדם, הקהילה, הציבור והעם. בני אדם הם שמעצבים את ההלכה לאור המסורת ולנוכח המציאות. ביאליק טען בצדק שללא נורמות מקובלות על ציבור רחב, לא תתקיים ובוודאי לא תתפתח התרבות. יש להוסיף שללא הלכה הבנויה על לימוד המקורות והמסורות ועל דיאלוג והסכמה ציבורית, לא יישמר הרצף בין היהדות שלנו ליהדות של אבותינו ואימותינו, והקשר בין יהודים בעלי תפיסות יהודיות שונות בארץ ובעולם עלול להיסדק. ההלכה התרבותית הישראלית לא באה חלילה לפגוע בתפיסות הלכתיות או מנהגים של קהילות ועדות שונות, אלא מציעה היבטים חדשים, לעיתים בנוסף על הנוהג הקיים ולעיתים כאלטרנטיבה לו.

ההלכה התרבותית היא מודולרית. במשך הדורות התגבשו רבדים רבים ופרשנויות מגוונות למסורת היהודית. המגוון הגדול והיכולת לחדש ולפרש מאפשרים קיום מודולרי של ההלכה. אדם, משפחה או קהילה יכולים לעצב עבור עצמם את אורחות חייהם ולעשות שימוש בחלקים שונים של האוצר הגדול של היהדות. בהקשר זה יש להבחין בין מרחבי הקיום השונים של האדם: אינה דומה ההלכה הנוהגת בביתו הפרטי של האדם להלכה הנוהגת במרחבים ציבוריים, והדורשת הסכמה של אנשים רבים ושונים; היא דורשת הסכמה ולא כפייה, מחייבת לימוד ושכנוע ולא סמכותנות.

ההלכה התרבותית אינה רשימה של עשה ואל תעשה, אלא בנויה על עקרונות וכללים שעשויים להתממש בצורות שונות לפי יכולותיו, צרכיו ורצונותיו של האדם והחברה. תפיסה זו מחייבת דינמיות, גמישות והבנה שלאנשים שונים יש צרכים ויכולות שונות.

ההלכה התרבותית הישראלית אינה בנויה על חרדה מפני הזר והאחר. היא מבוססת על ביטחון זהותי וקיומי כתוצאה משגשוגה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ההלכה הישראלית היא הלכה של עם הריבון בארצו, ולכן אינה נזקקת להצבת גבולות ובניית חומות כפי שנדרשה לעשות בעת שעם ישראל לא היה ריבון ולא היה בארצו.

כדי לפתח הלכה ישראלית, הן ביחס לחקיקה והן בהיבטים התרבותיים, נדרש בית מדרש מתמיד שבו ילמדו את המסורות היהודיות לדורותיהן ולגווניהן, בו יעוצבו וינוסחו הצעות חדשות להלכה הישראלית ובו יתקיים שיח מתמיד של ליבון ובירור כדי לייצר הסכמה חברתית רחבה ככל האפשר. קיומה של הלכה זו דורש מערכת חינוכית של הנחלה והוראה לציבור הרחב ולדורות הבאים, ולהמשך הטיפוח של תלמידות ותלמידי חכמים שיובילו אותה בעתיד.

פיתוחה של ההלכה הישראלית, המשפטית והתרבותית, הוא אתגר ארוך טווח שמטרתו להביא אותנו, העם היושב בציון, לשלבים הבאים של הציונות שהיא תנועת ההתחדשות היהודית הגדולה והמצליחה ביותר מזה דורות רבים. האם אנו בשלים לצעד הזה? האם אנו מבינים את חשיבותו? האם יימצאו לנו העוז והענווה?

המאמר פורסם לראשונה באתר מקור ראשון

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics