בימי אימה וצער רבים מאיתנו חווים שכול, אובדן וייאוש. תחושת אלה מעוררת את השאלה: האם עוד יש מקום לתקווה? בספרו "על קברים וגיבורים", ארנסטו סבטו כותב:

שום חשיבה מופשטת […] אין בכוחה להביא ניחומים לאיש, להקל את המועקה והעצב שתוקפים אדם בשר ודם, יצור המוסיף להתקיים רק בכוח התקווה. כי למרבה המזל […] אין האדם עשוי מן הייאוש לבדו ויש בו גם אמונה ותקווה.

התקווה היא כוח הפורץ מהאדם: "נולדתי מתוך צפייה עתידית וזינקתי קורן", כותב סארטר בספרו "המילים", לפיכך הוסיף וכתב במקום אחר: "יש בתקווה עצמה סוג של הכרח". התקווה נטועה באדם. הוא לא רק מי שהוא היה או הווה, אלא גם מי שהוא עשוי להיות. חירותו מאפשרת לו לחרוג מעובדות חייו, ליצור אופק חדש ולסרב למה שהוא כבר.

גם משמעות העבר נקבעת על ידי פעולת השיפוט של האדם בהווה: הוא יכול לדחותו, לקבלו ללא שיור, או לאמץ אותו ולפרשו מחדש. מכלול היחס של האדם עם עברו נעשה בהווה המתמשך של חייו. חירות האדם היא עתידית ביסודה, כי הבחירה נעשית בהווה ומתייחסת אל העתיד הרצוי: טלו לדוגמא את ההיגד: "אני רוצה לאכול", הרצייה היא בהווה, מימושה הוא עתידי. העתידות יכולה להתייחס אל מה שעדיין לא היה, אבל היא יכולה לפנות גם אל העבר. כך לדוגמא ההיגד "אני בוחר להיות יהודי", מציין פעולת בחירה בהווה החוזרת אל העבר. הקיום האנושי דינמי ופתוח ומשתרע על פני שלושת רכיבי הזמן: עבר, הווה ועתיד. הזמן הליניארי מודד את התנועה שמהעבר אל העתיד. לעומת זאת בזמן הקיומי, ההווה הוא הרגע בו האדם קובע את היחס בין שני רכיבי הזמן – העבר והעתיד – בחייו הממשיים. האדם הוא בן העבר שאותו אימץ ובן העתיד שבו יבחר.

תקווה אינה לידה מחדש, או שבר בחיים, היא אבן יסוד של חיים אנושיים, המיוסדת על הסירוב האונטולוגי של האדם להיות רק מה שהוא כבר. האדם אינו אובייקט הוא יש פתוח ובלתי מוגמר. בלשונו של היידגר: האדם הוא "יש שהוא לקראת ישות". מתיאור זה לא נובעת המסקנה, שעולמו של האדם מעוצב רק על-ידי בחירתו ותודעתו העצמית. האדם הוא יצור סופי, חירותו ויכולותיו מוגבלים. לפיכך חייו הם הדרמה שבין חירותו החותרת לשחרור מכבלים לבין תודעתו המודעת לכבלי הקיום האנושי ומובילה את החירות בנתיבות העיצוב העצמי הניזון מחומרי היסוד של חייו.

"התקווה צריכה להיות כמו תיל כדי להגן עלינו מהייאוש"

תקווה אינה צפייה פאסיבית למשהו שיתרחש, היא פעילות אקטיבית מלאת תשוקה. תקווה, כותב סארטר,

משמעה שאינני יכול להחליט על מעשה בלי להעריך שאני עתיד להשלימו […]. [היא] נעוצה בטבע המעשה עצמו. כלומר המעשה בהיותו בו בזמן תקווה, אינו יכול, עקרונית, להיות מועד לכישלון מוחלט ובטוח.

התקווה חותרת למימוש שאינו וודאי. קירקגור כותב:

תקווה מתייחסת לעתיד, לאפשרות, אשר בניגוד למציאות היא תמיד דואלית; האפשרות של התקדמות או נסיגה, של עלייה או ירידה, של טוב או רע.

לתקווה יש שלושה רכיבים: הראשון, הטרמת העתיד. המבטאת הן את עובדתיות הקונקרטית של האני שבתוכה מצוי האדם והן את החריגה והפנייה אל עבר העתיד. השני, רצון עז למימוש המתבטא בפעילות, והשלישי אי וודאות. יסוד אי הוודאות מאפשר להבחין בין תקווה לבין אופטימיזם הלא ריאלי, המניח שמימוש התקווה הוא וודאי. תקווה מעין זאת היא תקווה מזויפת, המניחה כי מימוש אפשרי הוא וודאי והכרחי. תקווה ריאלית שבירה ומבטאת מודעות לאי הבהירות של העתיד. תחושות פחד ועצב הן בנות לוויה מתמידות של התקווה. תקווה, אינה התגברות על הספק; היא אי כניעה לפיתוי לייאוש. יהודה עמיחי בפואמה "טיול ישראלי" כתב: "[…]אמרתי בליבי התקוה צריכה להיות/ כמו תיל כדי להגן עלינו מן היאוש/ התקוה צריכה להיות שדה מוקשים".

ניתוח זה מעורר השאלה האם תקווה חלה רק במרחב שבו האפשרות היא בת מימוש, והיא אינה חלה במצבים שבהם שוב אין אפשרות למימושה? האם תקוותו של חולה סופני למרפא היא תקווה או שמא היא הונאה? יש הוגים הסבורים כי תקווה המנוגדת לתקווה – תקווה שאינה בת מימוש עקרוני – היא הונאה וזיוף. כנגד עמדה זו בני אדם ממשיכים להאמין בתקווה גם אם אינה נראית אפשרית. אין לדחות עובדה קיימת בגין תיאוריה. אדרבה, אני סבור שהבנתה של תקווה הסותרת את התקווה היא מפתח להבנת התקווה.

לתקווה יש שתי משמעויות שונות: האחת, תקווה המכוונת להשגת תכלית מסוימת. תקווה מעין זאת מצויה בהמנון שלנו – 'התקווה', המבטא יעד שאותו יש להשיג – שיבה לציון. אבל לעיתים התקווה אינה מתייחסת למושא כלשהו. תקווה מסוג זה סומנה בספרו הקלאסי של גודפריי "הפילוסופיה של התקווה האנושית" במונח "תקווה בסיסית". אני מעדיף לסמן תקווה זו במונח "תקווה ראשונית", שכן היא משקפת יסוד ראשוני בקיום האנושי – האדם הוא יש מקווה. התקוות של בני-אדם שונות, כותב סארטר, אבל התקווה הראשונית, אותה הוא מכנה "תקווה מוחלטת", נוכחת בכל תקוה מסוימת.

התקווה הראשונית מכוונת את דרכי התנהלות האדם בעולם ואת תודעתו העצמית. היא ביטוי לאופק העתידי הפתוח תמיד בפני האדם. האדם הוא בן חורין, וחירותו מוחלטת ואינה ניתנת לערעור; אפשר לכלוא או להרוג אדם, אבל אי אפשר לשלול את חירותו ואת היותו יש מקווה. תקווה ראשונית היא אמירת הן לחיים, והיא מאפשרת לאדם לחוג מעל החיים ובתוכם ולעצבם באמצעות תודעתו ושיפוטיו. התקווה אינה מרפה מהאדם. היא בוקעת מתהומות קיומו. כל עוד הוא חי הוא יש מקווה, מייחל וחולם. התקווה הראשונית מולידה תקווה ומחזקת אותה. בלשונו של משורר ספר תהילים: קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' (כז, פס' יד).

תקווה ראשונית זו מצויה כבר בספרות המקראית. המונח 'תקוה', מציין חוט או חבל. המרגלים הבאים לתור את הארץ מתחייבים להציל את רחב ובני ביתה. הם מבקשים ממנה להציב סימן לביתה:

הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ. יהושע ב, פס' יח

התקווה כחוט נעשית מטאפורה לחיים שיש בהם אופק פתוח. איוב המבכה את מר גורלו אומר: "יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (איוב ז, פס' ו). חיי אדם נמשלים לאריג ההולך ונשזר. האדם שוזר את רקמת חייו, העבר הווה והעתיד באמצעות פעילותו. אבל אם אפסו החוטים – אפסה התקווה. חוט החיים הוא העתיד, והתקווה הגנוזה בו. בתלמוד הירושלמי

נאמר: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת אבדה תקוותו" (ברכות, יג, ב). התלמוד אינו מציין כי לאדם החי יש "תקווה ל..".; הוא קובע נחרצות: "יש לו תקווה". כי התקווה היא אות החיים היסודי, הזורח עם חיי האדם ושוקע רק במותו:

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל. אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ. איוב יד, פס' ז-ח

כל עוד השורש חי , חוט חיי העץ יימשך, והוא יעלה ויפרח, אבל אם השורש ימות יגווע העץ, וכך גם האדם, כל עוד שורש חייו כאדם חי יש לו תקווה. אריך פרום כותב: "כשפסה התקווה, באים החיים לקיצם, להלכה או למעשה".

ביטוי מופלא לתקווה ראשונית זו מצוי בשירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין":

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, […] כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, [.]// כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת/ לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז/,כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם/,גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.// […] שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,// אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,/ לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,/ יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

תקוותו הראשונית של האדם היא אמונתו באדם, בהיות עם בני אדם אחרים. ארנסטו סבטו, שותף לעמדה זו וכותב כי האדם הוא

יצור המוסיף להתקיים רק בכוח התקווה. כי למרבה המזל […] אין האדם עשוי מן הייאוש לבדו ויש בו גם אמונה ותקווה; לא רק בדידות, אלא גם קשר ואהבה.

החירות כהתגברות וחריגה עצמית

אושוויץ היא המבחן הקשה והאיום של התקווה. לכאורה, ממלכת הרוע סגרה את דלתות התקווה הראשונית והתכליתית. יושבי צלמוות של המחנות הורחקו מהתקווה, כדרך שהורחקו מהקיום האנושי. היש עוד תקווה בעולם אפל זה של ייאוש? שאלה זו מצויה בלב המחלוקת העמוקה בין ז'אן אמרי לבין פרימו לוי ורובר אנטלם, שלושתם מניצולי המחנות.

אמרי מזהה את הרגע שבו תודעת האני מתפרקת כי האני מבודד, הזולת נעלם, והוא "לא יכול להישען על מציאות חברתית כלשהי ולשאוב ממנה הוכחות לממשותה [של הרוח]". זוועת אושוויץ מתממשת לא רק בעובדה שהנאצים אינם מכירים באסירים כבני-אדם. גם הכלואים במחנה ההשמדה איבדו את יכולתם הבסיסית להיות תודעה עצמית השותפה למרחב ההכרה האנושית ההדדית. הנאצים שללו מהכלואים את ייחודם כבני אדם. ספרו של ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה", הוא כתב האשמה חמור על הקיום האנושי. אמרי מזהה את האני עם יכולת החריגה העצמית, היינו החירות . אושוויץ שללה מהאדם יכולת זו. המציאות האיומה באושוויץ פוררה את האדם והובילה אותו להרס עצמי, ניכור וזרות. בעולם זה לא נותר לאדם מאומה מלבד רגש הטינה והשלילה העצמית. זהו עולם ללא תקווה.

פרימו לוי ורובר אנטלם מצאו תקווה בלב המאפליה. לוי מעיד כי כל עוד גופו של האדם לא קרס לא נשללת תודעתו וחירותו של האדם, ותקוותו לא אבדה. פרימו לוי, בספרו "הזהו האדם", כותב:

האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה; אמונה זו היא מהותו האנושית. בני אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורנו המטרה פשוטה ביותר; לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש של תקוותינו.

תקווה זו מחייבת גיוס של כוליות האדם כדי לכוון את תודעתו למטרה זו. הבחירה באביב אינה מקרית – כשיבוא האביב "יפוג הקור ויהיה לנו אויב אחד פחות". תכלית התקווה אינה האביב; הוא רק כלי נשק להשגת יעד ראשוני יותר – דבקות בחיים. בעולם סגור וחתום שבו התקווה מנוגדת לתקווה, בני-אדם נאבקים על רצונם בחיים, ומסרבים להיהפך לחפץ שעובדות חייהם מכריעות אותם. תקווה זו מתחזקת באמצעות הזיקה הבין-אישית. לוי מספר על הנער שלוימלה המקבל את פניו בבואו אל המחנה:

שלוימלה קם, מתקרב אלי ומחבק אותי בעדינות. השיחה תמה. צער אוחז בי, צער שליו, כמעט נלבב. לא ראיתי עוד את שלוימלה. אבל לא שכחתי את הפנים הרציניים והעדינים של הנער, אשר קיבל את פני על סף בית המוות.

מבט פניו של הנער היה מבט חומל שהחזיר ללוי את התחושה כי גם במחנה ההשמדה לא כלתה האנושיות.

זהו ההבדל בין הנרצחים לרוצחים: האחרונים איבדו את המבט האנושי ולא זיהו עוד את היהודים כבני אדם שקיומם מטיל עליהם חובה כלשהי. לעומת זאת הנרצחים ידעו לראות את הזולת, לא כולם ולא תמיד, אבל גם בעולמם האפל הם היו יכולים להיות עם הזולת. לוי מספר כי המחנה חולל "תהליך התבהמות":

מי שהרג היה אדם. מי שנאלף לסבול אי-צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם. […] מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת ממנו את רבע מנת הלחם, אף שהאשם לא היה בו, התרחק מצלם האדם.

למרות התחושה של הניצולים "שהאדם היה חפץ ותו לא בעיני זולתו", היו רגעים אחרים וחוויות אחרות: דאגה, חמלה וחברות. בלב החשיכה המכסה את הקיום האנושי ומעלימה אותו, החברות מנחמת, מעניקה כוח ומצילה מחיפצון וההתבהמות המוטלת על השוהים במחנה ההשמדה. פרימו לוי, בניגוד לז'אן אמרי, חוזר ומצביע על רגעים של אנושיות הבוקעים בלב אפלת המחנה. הוא ער לכך שגם המאמינים ביטאו אנושיות ששיברה את הרוע, בלא כל קשר לתוכן אמונתם.

אמרי איבד את האמונה בכוחה של החירות כהתגברות וחריגה עצמית. לוי לא איבד זאת. הוא זיהה את התקווה כיסוד ראשני בקיום האנושי. גם כאשר פרימו לוי חווה את אובדן האנושיות המתהווה בין הנאנקים החיים במחנות, הוא לא החמיץ את הרגעים שבהם האנושיות זורחת. בניגוד לנאצים שאיבדו צלם אנוש, בלב חיי הסובלים עוד האירה נפש האדם, כי נרו לא כבה. לוי מעיד כי האדם הוא יש מקווה, וגם כשנעטף עולמו ברוע גחלת חייו לא כבתה. היא מגיחה זעיר פה וזעיר שם. תקוות האדם לא אבדה באושוויץ, למרות שהתקווה סתרה את התקוווה.

רובר אנטלם בספרו "המין האנושי" מתמודד עם שאלת היסוד שהעלה פרימו לוי: מיהו האדם. אנטלם מחזיר אל קדמת הבימה את התקווה הראשונית, שלפיה האדם הוא יש מקווה והוא גם מושא התקווה. ההווה בו נתונים האסירים במחנה מעוצב על-ידי שני כוחות סותרים: האחד – פעולתם המתמשכת של הנאצים לשלול מבני-אדם את אנושיותם. שלילה זו באה לידי ביטוי בשלילת הפנים האנושיות של האסירים: "מאחר שהפנים היו לא רק חסרי תועלת, אלא גם מסוכנים בעל כורחם".

פעולת הנאצים הובילה לשלילה עצמית, שכן סירוב לשלילת הפנים היווה איום על הנאצים: "אילו נשאנו על כתפינו משהו מהפרצוף הקודם שלנו, מסכה של יצור אנושי, לא היה בזה אלא קריאת תיגר שערורייתית – סופם שנעדרו מחיינו". פני אדם אינם ייצוג, אלא נוכחות של הקיום האנושי. פני כל אדם ייחודיות. הם מבטאים את מלאות הקיום האנושי. עמנואל לוינס כתב: "הפנים נוכחות בסירובן להיות מוכלות". הנאצים רצו לפגוע בנוכחות זאת באמצעות מנגנון של האחדה ומחיקת ההבדלים בין פניהם של האסירים; כולם נראו אותו הדבר. כולם אוחדו לקיום סתמי שביקש להפוך את האסירים ליצורים שמעבר להישרדות אין להם ייחוד. הם היו ישים נעדרים, ללא נוכחות. האסירים הפנימו דרישה זו ואנושיותם כוסתה על-ידי

בגד הפסים האחיד, הראש המגולח האחיד, הרזון המתקדם, קצב החיים כאן, בתוך כל אלה לא ראה כל אחד מאתנו בזולת בעצם, אלא פרצוף קולקטיבי ואנונימי למדי.

למרות זאת בני-אדם לא איבדו את יכולתם לחוות חירות, הם לא איבדו תקווה. תקווה זו לא הייתה מוסבת אל עבר תכלית חיצונית כלשהי, היא הוסבה פנימה אל קיומם.

הרצון לדחוק את האסירים למרחב הלימבו הלא אנושי עורר בהם "שאיפה כמעט ביולוגית להשתייך למין האנושי" . במחנה נדחק האדם אל המאבק על עצם הישרדותו. אבל דווקא מאבק חסר תקווה זה לנוכח הנסיבות היה מותנה ביכולת לחרוג מהבדידות והכליאה. חריגה זו התגלמה בסולידריות: "גם הטובים שבנו לא יכלו לנהל את הקרב שלנו כיחידים. הסולידריות עצמה הפכה לעניין אישי". סולידריות זו משמעה הכרה בזיקה הבין-אישית כיסוד מכונן חיים.

עדותו של אנטלם רצופה בתיאור רגעים של התגייסות למען הזולת, כמו גם רגעים של השראה עמוקה מהזולת. בלב המאפליה בני-אדם נותרו יצורי אנוש המקיימים ככל הניתן חיים ראויים. הוא מספר על חברו גסטון שקובע: "נצטרך לעשות משהו [..] צריך לדבר עם האנשים". שיבת השפה האנושית "יצרה מרחק בין האדם לאדמה הבוצית הצהובה" […] לא עוד קבור בה […] בתוך הפנים שהושחתו, העולם נפתח".

עדויות אלה מלמדות אותנו כי גם במקום של העדר אופק עתידי, יכול לצמוח אופק חדש – מאבק האדם על קיומו ועל תודעתו העצמית. במסגרת מאבק זה אדם לא תמיד שואל את השאלה: האם העתיד שמחוץ לנתוני חייו פתוח. לעיתים השאלה על העתיד צומחת בתוך העולם שסגר בעדו. במצב זה, שאלת התקווה הופכת להיות שאלת יסוד ראשונית: "איזה אדם אני רוצה להיות וכיצד עלי לעצב את חיי כאן ועתה". שאלת יסוד זו עולה במיוחד ברגעי צער גדול כשהעולם סוגר בעד האדם וחוויית ההיעדרות קורעת את חדרי ליבו. במצב זה עלול האדם להיקלע לייאוש, אבל הוא עשוי להפנות את מבטו אל חייו; הפניית מבט זו אינה דחיית הכאב והצער. היפוכו של דבר: היא הרגע שבו הצער והיגון הופכים להיות חלק משזירת חיי תקווה עתידית של האדם עצמו. הכאב מתורגם לחמלה, הבנה וידידות, כי זהו האדם.