תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

על כוח כוהני, שיתוק נבואי והיעדרו הכואב של חזון

ההנהגה הדתית בישראל, כותב הרב ד"ר דניאל הרטמן, הזניחה את תפקידיה הנבואיים והיא מעדיפה להטריח בדקדוקים כוהניים במקום לעורר דיונים ערכיים. בדרך, היא איבדה את החזון לשיח יהודי משותף ופורה
בניין הרבנות הראשית בתל אביב. צילום: אילן קוסטיקה
בניין הרבנות הראשית בתל אביב. צילום: אילן קוסטיקה
הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן, ומנהל פרויקט iEngage. הוא בנה וייסד תוכניות לימוד מקיפות בתחומי החינוך, ההכשרה וההעשרה לחוקרים, מחנכים, רבנים ומנהיגים דתיים וחילוניים בישראל ובצפון אמריקה. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר,  בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה היהודית. להרטמן תואר דוקטור לפילוסופיה יהודית מהאוניברסיטה העברית, תואר שני לפילוסופיה מדינית מאוניברסיטת ניו יורק, תואר שני בלימודי דתות מ-Philadelphia, Temple University והסמכה לרבנות ממכון שלום הרטמן. הוא מחברו של הספר

לאורך ההיסטוריה ידעה המסורת היהודית להבחין בין הפרטים הקטנים לרעיונות הנשגבים; בין ההלכה לבין החזון. בתקופת המקרא התקיימה הפרדה ברורה בין מוסד הכהונה ומוסד הנבואה. הכהן היה מופקד על שמירת התורה על כל פרטיה ודקדוקיה, וכל פגיעה קטנה הייתה פוסלת מבחינתו את הקורבן ומהווה מעילה בקודש. תפקיד הנביא, לעומת זאת, היה לדאוג שהעם היהודי מפנים את העיקר, נאמן לו ופועל על פי ערכי הליבה של התורה.

יהדות שבה נעדר קולו של הנביא היא לפיכך יהדות בינונית, הסוטה ממסלולה ונכשלת במילוי יעודה. פרטי ההלכה הם אמנם לבני הבניין של הבית היהודי, אך הם ייאבדו לגמרי את חשיבותם אם ימצאו עצמם מנותקים, בסופו של דבר, מחזון ערכי גדול יותר.

עם תום תקופת התנ"ך ולאחר חורבן הבית, נפסקה חלוקת התפקידים בין הכהנים לנביאים ושתי המשימות גם יחד הופקדו בידי הרבנים. תפקידו של הרב הוא יצירת מערכת משפטית הכוללת כבוד לחוק והקפדה על כל פרטיו, בד בבד עם השראת חזון ורעיונות נשגבים על קהילתו. האתגר הגדול של הרבנים, לכן, טמון בשמירה על האיזון בין שני התפקידים.

בפרוס השנה החדשה, ציווי התשובה מחייב אותנו לעשות דין וחשבון כן בחיינו. עלינו לברר לעצמנו מאין באנו ולנתב לנו כיוונים חדשים לייעד אליהם את פנינו. אולם בשנים האחרונות, ובשנה זו ביתר שאת, מקננת בי התחושה הקשה שהצו הנבואי נעדר מהחיים הדתיים בארץ ושהנהגתנו הרבנית הזניחה את משימתה הנבואית והצטמצמה לכוהנית בלבד; הקול היהודי הנשמע בשיח הישראלי, כך נראה, איבד את נפשו הנבואית.

הקול הרבני, הנשמע באופן חד וברור בסוגיות של שמיטה והיתרי מכירה, נאלם דום בשאלות של צדק חברתי. הוא נוכח בעוצמה בבואו לברר את שאלת פתיחתם של חניונים בשבת, אבל גווע כשנדרשת התייחסות לנושאים של שמירה על אהבת ישראל. הקול הדתי חזק ונחרץ בהתייחסותו לאדמת ארץ ישראל ולהצדקת מלחמה עליה, אך הוא משתתק כשהוא נדרש לחובתנו המוסרית כלפי כל אדם שנברא בצלם אלוהים. הקול הדתי מהדהד בחוזקה בבואו לפסול תהליכי גיור, אך נמוג בשאלות של עיצוב חזון לאחדות ישראל והדרכים להתמודד עם מחלוקותינו האידיאולוגיות בבואנו לבנות כאן עם ואומה.

אם יהדותה של המדינה תתבסס אך ורק על הקול הכוהני, היא תאבד את חשיבותה וחיוניותה ותמשיך להוות גורם מדלל ואף מפלג. מוטלת עלינו החובה, לכן, לחזור אל השיח שמתוכו הוקמה מדינת ישראל: שיח חזוני ונועז אודות זהותנו ואודות ערכינו היסודיים והמשותפים. יש צורך עז, נוקב ודחוף בניתוץ השיח הציבורי השקוע בבינוניות ובססטוס-קוו מנוון, ובאמצעות רעיונות חדשים לחזור אל הדיון ביעדינו הנשגבים.

בפרוס השנה החדשה מורגש, יותר מתמיד, חוסר האיזון המשווע בין הקול הכוהני לקול הנבואי במרכז השיח היהודי בישראל. העצמת הקול הנבואי, ריסון הקול הכוהני ויצירת איזון חי ובריא בין שני הקולות הללו הן המשימות הקשות, אך המרתקות והבונות, העומדות כעת בפתחנו.

הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון הרטמן

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics