שיעור זה הוא חלק מהקורס "יהדות כדת פרשנית" בהנחיית הרב ד"ר דניאל הרטמן. לחזרה לקורס לחצו כאן.
לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.
שיעור זה עוסק בפרשנות המרחיבה. מדובר בפרשנות של חז"ל לכללי התורה, שבאמצעותה הם יוצקים לערכים ועקרונות העל שבכללי התורה תכנים פרקטיים ורלוונטיים לחיי היומיום ועל ידי כך מאפשרים את נצחיותה של התורה.
אופיה והשלכותיה של הפרשנות המרחיבה מודגמות באמצעות עיון בתכלית ופרטי מצוות השבת כפי שהיא מופיעה ברובד המקראי ובפרשנות חז"ל והשלכותיה על עיצוב הלכות שבת כמפורט להלן.
הרובד המקראי: שבת נזכרת ארבע פעמים במקרא, ובכל אחת מהם היא נושאת אופי אחר:
הרובד החז"לי: חז"ל יוצקים בפרשנותם תוכן קונקרטי למצוות השבת לאור העושר הרעיוני המבוטא ברובד המקראי. כך, לאור תכלית השבת על פי שמות כ, חז"ל קובעים כי תוכנו של איסור מלאכה הינו האיסור לעבור על אחת מל"ט המלאכות שעשו הלווים במשכן (בהסתמך על סמיכות הפרשיות בין עשרת הדברות ומלאכת המשכן). לכאורה מדובר ברשימת הלכות טכניות אולם מעבר לרובד הפורמליסטי, מדובר במלאכות שתכליתן היא קידום שליטתו של האדם בעולם ועל כן חז"ל קובעים שאותן מלאכות נאסרו בשבת, כדי שהאדם יבין את מגבלת כוחו לשלוט בעולם. ביטוי נוסף לרעיון זה מצוי בקטגוריה החז"לית של "מלאכת מחשבת", לפיה רק פעולה שהאדם התכוון לעשותה נאסרה בשבת (אם היא אחת מל"ט אבות מלאכה או תולדה שלהן), כיוון שפעולה מודעת ומכוונת היא ביטוי לשליטה בעולם.
ביטוי לתכלית השבת כהגבלת אדנותו ושלטונו של האדם באנשים, מופיע בהלכות גוי של שבת, המתירות להנות בשבת ממעשה (האסור בשבת) שגוי עשה עבור עצמו אך אוסרות על האדם לבקש מהגוי לעשות מעשה במיוחד עבורו.
ביטוי לתפיסת השבת כאות וברית מצוי בהלכה הקושרת בין תפיסת השבת כאות וברית ובין מוטיב העונג והכבוד של שבת: "ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה זכור ושמור. ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (הלכות שבת פרק ל, הלכה א).
לסיכום – השיעור מדגים כיצד פרשנות חז"ל הופכת את כללי התורה ביחס לשבת לברי קיימא באמצעות יציקת תוכן לאיסור המלאכה ולציווי השבת, לאור תכליותה וערכיה כפי שהם מוצגים ברובד המקראי.
