האם העובדה כי יהודים נטלו חלק חשוב בכמה מהמהפכות בתקופה המודרנית הינה מקרית, או שמא נוטים יהודים למהפכנות? האם התרבות היהודית מכירה באפשרות של מהפכה ואולי אף מעודדת אותה, או שהתודעה המהפכנית זרה לתרבות זו? בעקבות גל המהפכות במדינות ערב, דנים פרופ' אבי שגיא ופרופ' מנחם לורברבוים במושג המהפכה ובמקומו בעולם היהודי – מתקופת המקרא, דרך ראשית הציונות ועד לימינו

בחודשים האחרונים אנו עדים למספר ניסיונות מהפכה במדינות בעולם הערבי, נסיונות שהזינו זה את זה ויצרו גל מהפכני שעודנו הולך ונמשך. בעוד ההשלכות הפוליטיות של מהפכות אלו נדונו בבמות שונות, במדור זה בחרנו לדון לעומק במושג המהפכה ובמקומו בעולם היהודי.
עובדה היסטורית היא כי יהודים היוו חלק חשוב בכמה וכמה מהפכות בתקופה המודרנית, ולפעמים אף הובילו והנהיגו אותן. האם תופעה זו מקרית או שמא נוטים יהודים למהפכנות? האם מהפכנות זו באה לידי ביטוי גם בתוך העולם היהודי המסורתי, או שניתן למצוא אותה רק בזירות שמחוץ לתחום המסורת? במילים אחרות: האם התרבות היהודית מכירה באפשרות של מהפכה ואולי אף מעודדת אותה, או שמא התודעה המהפכנית זרה לתרבות זו?
בנושאים אלו שוחחנו עם שניים מחוקרי המכון, פרופ' אבי שגיא ופרופ' מנחם לורברבוים, שעסקו רבות בזיקות שבין העולם היהודי וההלכה לבין פילוסופיה מדינית ופוליטית.

האם המושג "מהפכה" במובנו הפוליטי, שביטוי שלו ראינו בחודשים האחרונים בכמה מארצות ערב, קיים בכלל במסורת היהודית?
אבי שגיא: בהחלט כן. בתוך העם היהודי התחוללו כמה מהפכות, ואולי הדרמטית שבהן היא המהפכה הציונית, שראתה את עצמה כקריאת תיגר על ההיסטוריה היהודית; כסירוב להיות עוד חולייה נוספת בקיום היהודי הרציף כפי שהוא התעצב עד לאותה תקופה.
אבל מושג המהפכה אינו מושג מסורתי. עובדה מעניינת היא שיהודים שומרי מסורת אשר ביקשו להצטרף לתנועה הציונית היו צריכים לפרש אותה כתנועה לא-מהפכנית. לפחות כך היה בשלב הראשון, בו אנשי המזרחי ובראשם הרב ריינס בחרו לראות את הציונות דרך הפרספקטיבה הפרגמטית – כניסיון להביא פתרון פיזי לבעיית היהודים – ולא במושגים של מהפכה, וודאי לא מהפכה דתית. זאת בניגוד לתפיסה של ציוני מזרח אירופה ובראשם אחד העם, שביקשו מהפכה של ממש, ועיצבו תפיסה אלטרנטיבית למסורת היהודית הקיימת. בשלב השני של הציונות הדתית נעשה על ידי הרב קוק ניסיון הירואי להצטרף לציונות מתוך תחושת מהפכה, מתוך רצון ליצור שינוי בעולם הערכים הדתי המסורתי; אבל גם מהפכה זו התפרשה באמצעות מערכות מסורתיות פנימיות.
מנחם לורברבוים: וודאי שישנו קול מהפכני בתרבות היהודית, שיש לו גם ביטויים פוליטיים מעשיים. גרשם שלום אפיין את הקול הזה במאמרו היפה "להבנת הרעיון המשיחי בישראל", שם הוא טען כי בתוך הדת היהודית ישנו מוטיב שעולה שוב ושוב, של כמיהה לחידוש העולם, לאפוקליפסה. זהו קול מהפכני אותנטי שחוזר על עצמו באופנים שונים בתולדות ההיסטוריה היהודית.
את השורשים של הקול המהפכני הזה, שבסופו של דבר חולל גם את המהפכה הציונית, ניתן למצוא באירוע המכונן של עם ישראל – יציאת מצרים, שכפי שלימד מורי מייקל וולצר, היה למעשה מהפכה; ניתן לומר כי העם היהודי נולד באמצעות מהפכה בה עם של עבדים זכה בחירותו. יציאת מצרים היתה מהפכה שקעקעה את היחס אדון-עבד, שהוא האלמנט הבסיסי ביותר בחברה לא-חופשית.
למהפכה של יציאת מצרים כסיפור היסוד של העם היהודי יש תהודה כל כך חזקה בתרבות האנושית, עד שעמים אחרים בהיסטוריה השתמשו בו והתחילו לספר אותו על עצמם, כסיפור היסוד שלהם. אין עדות מובהקת מזו לעוצמה הגלומה בסיפור הזה, בו עם עבדים הופך בן רגע לעם של בני חורין.

הציונות כמהפכה יהודית. הרצל נואם בקונגרס הציוני השני בבזל, 1898.
(מתוך אתר ויקיפדיה)

האם היסודות המהפכניים הללו המשיכו להדהד בהיסטוריה היהודית, או שהמהפכה היתה חד-פעמית והודחקה מיד לטובת יצירת תרבות סטטית ושמרנית?
מנחם לורברבוים: התשובה לשאלה זו תלויה באופן שבו בוחרים לספר רגעים חשובים בהיסטוריה של העם היהודי; איזה סוג של סיפורים יהודים מוכנים לספר לעצמם על עצמם. למשל, יש הרבה יהודים שהחירות מפחידה אותם באופן עמוק, ולכן הם בחרו לספר מחדש את סיפור יציאת מצרים כיציאה מעבדות לעבדות אחרת, של האל. כך גם לגבי המשך התרבות היהודית – יש כאלו שמטשטשים מאפיינים מהפכניים שהופיעו בה. אבל לדעתי היסוד המהפכני ללא ספק המשיך לפעפע בתוך התרבות היהודית, בהשראת מיתוס יציאת מצרים.
התרבות היהודית מאופיינת בתסיסה תמידית, שלטעמי הינה תולדה של היסוד המהפכני שבה; גם חוסר הנחת היהודי התמידי, המורגש למשל באופי של החברה הישראלית, הוא תוצר דומה. הדבר נכון במיוחד לגבי הגלות – העם היהודי, שנודד בין גלויות ללא עצמאות לאומית, ובלבו מיתוס חזק של מהפכת היציאה לחירות, נקלע לדיסוננס פנימי ולתסיסה מתמדת, שהם גם חלק מהכוח שלו.
כיום מנסה החברה הישראלית להתגבר על הדיסוננס ולנצח את חוסר הנחת היהודי, ולדעתי בכך היא חוטאת לשורשיה היהודים. רעיון הנורמליזציה של היהדות, הרצון להיות שלמים, שלווים – מנוגד בעיני ליסוד המהפכה היהודי. אחד הביטויים החדים לכך הוא הסיפור על תגובתו של הרמן כהן לתלמידיו שסיפרו לו על תמיכתם ברעיון הציוני. הוא עמד מולם נדהם ואמר כלא-מאמין: "הם רוצים להיות מאושרים"; לא היה בעיניו דבר משונה מזה שיהודים מבקשים להיות מאושרים. אינני מזדהה עם הרמן כהן, ולדעתי הכמיהה לאושר אינה נוגדת את הצו הדתי, אבל תגובתו בהחלט מייצגת קו אופי יהודי מסוים.
יתרה מזאת, מאז האמנציפציה, שבעקבותיה הפכו היהודים לחלק חשוב מאוד בתוך החיים האירופיים והאמריקאים, ליהודים היה תפקיד מתסיס קבוע בחברות השונות בהן הם חיו. כלומר, התסיסה המהפכנית לוותה אותם בחייהם בין עמים שונים, והיא אף תרמה את חלקה לאותם עמים.
אבי שגיא: את הדגם של יציאת מצרים, שבה מתחוללת מהפכה פתאומית וחדה, קשה למצוא שוב בתוך המסורת היהודית. התרבות היהודית הפנימה את הלקח מיציאת מצרים, שבה ניכר כי העם עבר תהליך מהיר מידי, שלא לווה בהכנה, הכשרה והבשלה. התורה עצמה מראה לנו כיצד עם העבדים מתקשה להסתגל לתודעת החירות החדשה, ושוב ושוב חוזר לנקודת המוצא הראשונית שלו.
כמו שטען ניטשה, חירות שמשחררת אדם מדבר כלשהו אך לא בונה דבר מה חדש אליו האדם משתחרר (זו החירות המכונה במסורת הפילוסופית "חירות שלילית") – אינה חירות אמיתית. אדם שבתודעתו חירותו נובעת רק מכך שהשתחרר ממשהו, במובן עמוק דווקא נותר כבול לאותו דבר ממנו השתחרר. כדי לייצר מהפכה שלמה, אמיתית, נדרש תהליך חברתי עמוק, כמו זה שהיה במהפכה הקומוניסטית והמהפכה הצרפתית, מהפכות שהצליחו בגלל הכשרת הלבבות העמוקה שקדמה להן. זאת, בניגוד למהפכות כמו זו שנעשתה באיראן של השאה, שניסתה להעביר את איראן תהליך של מודרניזציה ו"התמערבות" מבלי להכשיר את הלבבות – והתוצאה היתה גל ההדף של הפונדמנטליזם שכבש את המדינה לפני כשלושים שנה.
משום כך קשה למצוא מהפכות חדות ומהירות בהמשך ההיסטוריה היהודית. באופן כללי, לדעתי, בעולם היהודי נכון יותר לדבר על רפורמציה או על המושג "תיקון עולם", השונה לחלוטין ממהפכה. תודעת "תיקון עולם" מניחה קיומו של עולם שאינו שלם, שיש בו פגמים, והיא מנסה להתמודד עם הצדדים הרעים שבו. לעומת זאת, מהפכות מתמקדות בטוב האוטופי – הן שוללות את העולם הקיים, ובמקומו מציבות אידיאל של אוטופיה. באופן עמוק, תיקון עולם הוא למעשה מונח קוטבי למהפכה – שכן בעוד האחרונה מתמקדת בדחיית הקיים, תיקון העולם מאמץ את המציאות הנוכחת תוך שהוא מנסה להעצים את ההיבטים החיוביים שבה; הוא אינו מנסה מחליף את מה שנמצא לפניו אלא מזהה בו את המקומות של הרוע ואי השלמות ומתקן אותם.
להבנתי, התרבות היהודית הינה ייחודית ברעיון תיקון העולם שלה. אמנם תיאוריות פילוסופיות שונות עוסקות ברפורמציה, אך גם לאחר שנים רבות שבהן עסקתי בסוגיות הללו אינני מכיר תבנית שלמה של "תיקון עולם" כמו זו שניתן למצוא במסורת הנורמטיבית היהודית. זו מסורת שפניה תמיד מפוצלים: היא תמיד פונה בחיוב לעבר ולמה שיש בהווה, אך תמיד מופנים פניה גם אל העתיד.

האם מודל זה נכון גם לגבי המהפכות היהודיות המתרחשות בתוך עולם בית המדרש, למשל המהפכה הפרשנית של חז"ל?
אבי שגיא: במידה רבה כן. באופן כללי, צריך להבחין בין מהפכות שמטרתן להפוך תרבות מסוימת על פניה, לבין מהפכות פנימיות שמתרחשות בתוך תרבות נתונה. במהפכות מהסוג הראשון אנו מוצאים פעמים רבות בתפקידים ראשיים יהודים שחיו בשולי הקיום היהודי, כמו מרכס, פרויד או הרצל. לעומת זאת, המהפכות שבתוך המסורת התרחשו כל הזמן כחלק מהזרם המרכזי של התרבות היהודית, ואנשי הזרם המרכזי הם שהובילו אותן; מהפכות אלו נושאות אופי שונה, והן נעשות בתהליכים זהירים וארוכי טווח.
דוגמא מצוינת לכך היא המהפכה הפרשנית של חז"ל, שפרושה למעשה על פני מאות שנים. כידוע, כנגד התפיסה המקראית של "עין תחת עין", לפיה העונש הראוי למי שפגע בחברו הוא פגיעה פיזית דומה, חז"ל הציבו את תפיסת העונש הממונית. זוהי מהפכה דרמטית היוצאת כנגד פשטי הפסוקים ומשנה את כל תפיסת העונש המקראית, אך היא מלווה כל הזמן בתודעת רציפות מסורתית, שכן ההנמקות והטיעונים שחז"ל מעלים במסגרתה מיוסדים על פרשנות הטקסטים הקאנוניים עצמם.
בהקשר זה אפשר להעלות את האבחנה של הסוציולוג שמואל נח אייזנשטט בין שלוש גישות שונות לתמורות בחברה מסורתית: הראשונה היא העמדה המסתייגת, הדוחה את התמורה; השנייה היא העמדה הסתגלנית, הנעה בתוך התמורות החדשות אבל עיניה ולבה נטועים במסורת הישנה; העמדה השלישית היא הטרנספורמציונית, בה המהפך מתקבל, אך מתורגם לשפה של העבר, שפת המסורת. זה בדיוק המקרה של "עין תחת עין" – אין כאן דחיית החדש, וגם לא סתגלנות, אלא קריאה חדשה של המקורות עצמם. רק מהפכה כזו, השומרת על תודעת רצף, יכולה להתאפשר בחברה מסורתית.
מנחם לורברבוים: המוטיב המהפכני ביצירה הדתית של חז"ל אינו מתבטא בהעמדת קולו של האדם במקום האל – זהו מאפיין של מהפכת המודרניזם האירופי. המהפכה של חז"ל היא שונה – היא מבקשת להדגיש את קיומו של הקול האנושי לצד קולו של הקב"ה; לעמוד על חשיבות ההתייצבות של האדם לצד האל בדו-שיח שמכונן את התורה. זו היא אחת הנקודות החשובות בסיפור החז"לי על תנורו של עכנאי, שבאה לידי ביטוי ציורי בתיאור בית המדרש ביבנה, ש"נקלע" לוויכוח בין ר' יהושע לר' אליעזר על מקומו של האדם לעומת האל בעולם הדתי. בסיפור עומד בית המדרש נטוי – קירותיו אינם עומדים זקופים, מפני כבודו של ר' אליעזר, אך גם אינם נופלים, מפני כבודו של ר' יהושע. זהו ביטוי סמלי להתלבטות של חז"ל – לא ברור להם עד הסוף איך השותפות בין ההתגלות האלוהית לתבונה האנושית עשויה לעבוד, ומה המינונים הנכונים בין שני הרכיבים.
מבחינה זו, מדובר במהפכה זהירה, שאינה "הולכת על כל הקופה", ולא רוצה להרוס את הקיים. שכן המחיר של מהפכות הוא האולטימטיביות שלהן; אתה יכול לצאת ממצרים, לחולל מהפכת חירות, ולהשאיר את המצרים מאחוריך, אבל למחרת בבוקר אתה עשוי למצוא את עצמך על שפת ים סוף או במדבר סיני – כלומר, על פי התהום או בפני עולם נטול גבולות – ואז אתה נחשף לאיום מאוד עמוק, ואם המהפכה לא הצמיחה כלים להתמודד איתו, מתחולל משבר.
לכן המהפכה הרבנית של חז"ל נעשית בצעדים הרבה יותר מדודים; הם לא מוחקים את מה שהיה קודם לכן. מצד שני, המהפכה מתבצעת תוך כדי מודעות עצמית חריפה לכך שהצעדים שהם עושים אינם מובנים מאליהם, ויש בהם יסוד מהפכני בולט.

כיצד מתגלגל היסוד המהפכני היהודי לעולם המסורתי של ימינו?
מנחם לורברבוים: בעולם האורתודוכסי של היום אנחנו רואים הרבה שמרנות. באופן כללי, האורתודוכסיה נולדה כתגובה למודרנה, ומה שמפעיל אותה הוא לא הכוח המסורתי שבה אלא היסוד השמרני; ובכל הנוגע למהפכות – השמרנות היא כמובן גורם משתק. לאור זאת, העובדה שאף על פי כן נשמרת תסיסה בתוך בתי המדרש בחלק מן החוגים האורתודוכסיים היא בבחינת נס.
אבי שגיא: מעניין לראות שגם המהפכות שכן מתרחשות בעולם הדתי היהודי של היום, כמו המהפכה הפמיניסטית ומהפכת היחס להומואים וללסביות, מתבצעת לפי אותו מודל שמשמר תודעת רציפות. לכאורה, מי שתומך בשוויון זכויות לנשים ובזכויותיהם של הומואים ולסביות היה צריך לומר – המסורת היהודית דוגלת בערכים שאינם מתאימים לנו, ועלינו לחולל מהפכה כנגדה. אך הרטוריקה ואופן הכתיבה של ה"מהפכנים" המאמצים נקודות מבט חדשות בנושאים אלו מעידים על כך שהם עושים זאת באמצעות פרשנות מחודשת של המסורת עצמה. באופן זה, המהפכה אמורה להיות מוטמעת לתוך המסורת ולא לצאת כנגדה.