תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו
מאמרים מבית המדרש לרבנות ישראלית

יהדות ישראלית בת שבעים: משברים ומהפכות

במושגים חילוניים, ישראל היא הפרויקט הלאומי המוצלח ביותר של המאה העשרים; במושגים דתיים, ישראל היא נס גלוי. היהדות הישראלית נוצרה כמענה למשברים שעבר העם היהודי. כדי להתגבר על אתגרים חדשים היא שינתה את פניה בעבר וכעת, לאחר שבעים שנה, עליה להתעדכן כדי לענות על הצרכים של דורנו.
הרב ד"ר שרגא בר־און הוא סגן נשיא המכון, מנהל מרכז קוגוד למחקר והגות יהודית וישראלית ומנהל מרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית. מרצה לתלמוד ומחשבת-ישראל במרכז האקדמי שלם. במרכז דוד הרטמן אחראי בר-און על ההכשרות המתקדמות במכון: בית-המדרש לרבנות ישראלית, תוכנית עמיתי דוד הרטמן לפוסט-דוקטורט ותוכנית משכילות לדוקטורנטיות. מחקריו בתחום המחשבה והזהות היהודית עוסקים בקשת רחבה של תקופות ונושאים: בספרות הבית השני, במחשבת חז"ל, בספרות ימי הביניים, בספרות דור התחייה ובזהות יהודית בת-זמננו. ספריו ומחקריו רואים

 דור המייסדים: מדינה במקום בית כנסת

'לא היהודים בלבד יצאו מן הגטו, אלא גם היהדות', טען אחד העם. ישראל לא הוקמה רק כמדינה של יהודים אלא כמדינה יהודית. דור המייסדים של מדינת ישראל חולל מהפכה בזהות היהודית. המטרה היתה ליצור 'כור היתוך לאומי', ולשם כך הוגדר מחדש המכנה המשותף היהודי: מה שאיחד את היהודים בעבר היתה הזהות הדתית שלהם; מעתה מה שמאחד אותם היא זהותם הלאומית.

הציונות הצליחה להעניק משמעות חדשה ליהדות בעידן של משבר זהות חריף. במשך אלפיים שנה בית הכנסת היה הבית הלאומי של היהודים – יהודי נודד שהגיע מכל קהילה בעולם לבית כנסת יהודי במקום אחר, הרגיש יחסית בבית: הוא הכיר את התפילה (גם אם לא תמיד את הנוסח), הוזמן להתארח או לפחות ליהנות מן התמחוי ויכול היה לתקשר בעברית רצוצה ששימשה כשפה יהודית בינלאומית עוד לפני החייאת השפה העברית. במהלך המאה התשע עשרה הפסיקו בתי הכנסת לשמש כבית יהודי משותף. יותר ויותר יהודים הפסיקו לבקר בבתי כנסיות; יותר ויותר יהודים החלו לבנות בתי-כנסת שמייחדים את הזרם שלהם ומנוכרים למבקרים מן החוץ.

על רקע שינויים אלו הציעה היהדות הישראלית בית חדש לעם היהודי: בית לאומי, מדינה במקום בית-כנסת. האדריכל הראשי היה ראש הממשלה דוד בן גוריון. במהלך עשרים וחמש השנים הראשונות של מדינת ישראל זה הצליח בגדול. ישראל שיחזרה דגם של ריבונות כמעט תנ"כית: ארץ-מולדת, שפה, ספרות ותרבות עברית, חגים לאומיים, צבא עברי, מערכת משפט פורצת דרך ועוד.

ההגמוניה התרבותית היתה לאומית-חילונית-סוציאליסטית ומי שלא השתלב בה נדחק לפינה:  המיעוט הערבי היה בדרך כלל נוכח-נפקד, שאמנם זכה לאזרחות אך עד סוף שנות השישים היה כפוף לממשל הצבאי; החרדים זכו לפטור מגיוס והחלו להתגבש כחברה שכנגד; עולי ארצות האסלאם המסורתיים נדחקו לפריפריה הגאוגרפית והתרבותית ומפעלם החלוצי לא זכה להכרה. עם זאת, נבנתה סולידריות ישראלית מוצקה סביב הערכים הלאומיים: התיישבות, עליה, תרבות עברית.

להצלחה היה מחיר – העבריות באה על חשבון היהדות. יהדותו של מרבית הציבור הלכה והדלדלה. המדינה ירשה את תפקודי הקהילה, והתרבות העברית ירשה את החוויה הדתית.

דור המעבר: הישגי הליברליזם ומשבר האינדיבידואליזם

עשרים השנים הבאות עמדו בסימן הפרטה. רוחות של ליברליזם כלכלי וחברתי, תנועות זכויות-הפרט ופוסט לאומיוּת הובילו להתפוררות ההגמוניה הלאומית-חילונית-סוציאליסטית. הישגי מלחמת ששת הימים, פירות קליטת העליה ומדיניות השוק החופשי יצרו צמיחה כלכלית מהירה (שלאחר התמודדות עם משבר קשה בשנות השמונים נמשכת עד היום). שיח הזכויות התפתח, אפשר יותר חופש פרט, וגם הביא עמו דרישה לעמידה בסטנדרטים שלטוניים גבוהים יותר.

'כור ההיתוך' הפך מפרויקט לאומי שהחברה הישראלית התגאתה בו למושג מגונה ולסמל של דיכוי. קבוצות שנדחקו לשוליים התקוממו והתארגנו כקבוצות כוח סקטוריאליות. מפלגות עדתיות ודתיות חדשות נוצרו, פערים דמוגרפיים וכלכליים הועמקו והזהות נעשתה יותר ויותר שבטית. כפי שהראה ביד אומן יוסי קליין הלוי – בספרו 'כחולמים'
– לאחר מלחמת יום הכיפורים הצנחנים שאיחדו את ירושלים פילגו את החברה בין ימין לשמאל מדיניים. ערביי ישראל שהפגינו ביום האדמה תוך נשיאת דגלי ישראל ורצון למצוא את מקומם בחברה הישראלית, הלכו והזדהו יותר ויותר עם התנועה הלאומית הפלסטינאית ודגליה. בין המגזרים השונים שררה לעיתים קרובות עוינות מופגנת.

בשנים אלו הלך ונחלש המתח האידיאולוגי, וישראל התאפיינה במירוץ להצלחה אישית. ההגמוניה הסוציאליסטית הוחלפה בהגמוניה ליברלית קפיטליסטית. הביטויים התרבותיים והחברתיים של המעבר המהיר
מאידיאולוגיה קולקטיבית לאינדיבידואליזם התבטאו במשבר תרבותי חריף. הזהות הישראלית עברה מן ה'מרד הלאומי' במסורת ל'מרד השפוף'
באידיאולוגיה הלאומית, אותו תיאר היטב גדי טאוב. במידה רבה קשורות לתהליך זה גם תופעות כמו ירידה מתרחבת מהארץ ותנועות החזרה בתשובה.

במילים אחרות, ניתן לומר כי הבית הפרטי החליף את הבית הלאומי. הצלחת הליברליזם ומשבר האינדיבידואליזם היוו שני צדדים של אותה מטבע. הם באו לידי ביטוי במונח הקולע 'עושה לביתו', באמצעותו תוארו
אישי ציבור שעברו מן המגזר הציבורי (אנשי צבא, עובדי מדינה ופוליטיקאים) לשוק הפרטי. מבחינה ציבורית למונח 'עושה לביתו' היו שני פנים: מחד, הוא שימש כהתנצלות על לקיחת פסק זמן מהמחויבות לכלל לטובת קידום האינטרס האישי; מאידך, הוא שימש כהכרזה גאה על הערך הכלכלי הגבוה שיש למנהיג בשוק החופשי. אכן, רבים מנושאי המשרות
הציבוריות התעשרו במהירות בפסקי הזמן שבהם 'עשו לביתם'.

איזה תפקיד מלאה הזהות היהודית בשלב זה? מחד, היתה זו תקופה שבמהלכה נדחקה הזהות היהודית לקרן זווית והפכה יותר ויותר סקטוריאלית. היהדות זוהתה כמונופול של המגזר הדתי. בשעה שהיהדות הפסיקה להיות גורם מאחד, הציבור הדתי בישראל הפך ליותר אדוק ויותר לאומי. כך יש להסביר גם את התפתחותן של מגמות לאומניות קיצוניות בציבור החרדי, בציבור הציוני דתי ובציבור המסורתי בישראל.

להפיכת היהדות למגזרית היתה השפעה מרחיקת לכת על הציבור החילוני. מדורות השבט של היהדות-כלאום כובו 'כיבוי פלמח"ניקי'. כך, למשל, הפך חידון התנ"ך העולמי מאחד ממוקדי חגיגות יום העצמאות הממלכתי למאפיין מגזרי של הציונות הדתית; שעות הלימוד של תרבות ישראל בחינוך הממלכתי צומצמו מאוד; הכתיבה של אישי רוח על מקורות היהודות הדגישה בדרך כלל את השלילה ולא את ההזדהות עם המסורת ('נגד יהושע' של ס' יזהר ו'תנ"ך עכשיו' של מ' שלו כמשל); על במות התרבות הפך התנ"ך ממודל לחיקוי למודל לביזוי וגינוי. באופן כללי, הפכה היהדות ממאפיין ממלכתי למאפיין מגזרי, מגורם מאחד לגורם מפלג.

עם זאת, למסורת היהודית היתה השפעה ממתנת על חדירת הקפיטליזם לתרבות הישראלית. בישראל – בשונה מארה"ב ואנגליה – הקפיטליזם לא הפך לאתוס אידיאולוגי בציבור הרחב. אני מבקש לטעון כי המסורת היהודית תרמה לכך, בשל הדגש המובהק שניתן בה לערבות הדדית ובשל ההלכה אשר מטילה חובות בכדי להגביל את יצירתם של פערים כלכליים.

המאבקים המגזריים סביב מפעל ההתנחלויות, החקיקה הדתית ומקומה של הדת במרחב הציבורי זכו לאור זרקורים. אולם, בשנים אלו התקיימה ברית חברתית סמויה יותר מן העין – בין חוגים חברתיים מן השמאל לבין גורמים דתיים. הציבור החרדי ברובו לא הצטרף למירוץ הקפיטליסטי. הוא בחר בעוני מרצון ונשען על מדיניות רווחה מדינתית; הציבור המסורתי בערים ובערי הפיתוח – שהיווה את לשון המאזניים של מפלגת השלטון – התאפיין בקהילתיות וחלקים גדולים ממנו השתייכו למעמד הביניים הנמוך; מנהיגי הציונות הדתית (הרבנים והנציגים הפוליטיים) היו בעלי תודעה חברתית מפותחת. כך, המפנה הקפיטליסטי של ישראל קודם בשנים אלו על בסיס צרכים פרגמטיים ולא על בסיס השקפה ערכית. היהדות, שהפכה בשנים אלו למזוהה עם החוגים הדתיים, מלאה תפקיד שמרני מיוחד במינו. היא שימרה את האתוס החברתי (החילוני בעיקרו) שאפיין את מדינת ישראל בראשיתה. היא הגנה על מה שנותר ממדיניות הרווחה של ישראל בשנות הקמתה.

 רעידת האדמה הזהותית של רצח רבין

מאז הטלטלה של רצח רבין חוותה ישראל שני תהליכים הפוכים: הקיצוניים הקצינו והמרכז התגוון. בקצוות הועמקו הפערים ואילו במרכז נוצרה לכידות מזן חדש.

הממלכתיות התפוררה הן כתוצאה מהקצנה אידיאולוגית והן כתוצאה מהיעדר אידיאולוגיה. הקבוצות האידיאולוגיות של קצות המפה הפוליטית בישראל נעשו בדלניות וקיצוניות יותר. שכונות נפרדות, יישובים נפרדים, מערכות חינוך סגרגטיביות וערוצי תקשורת מגזריים תפקדו כבתי-גידול אטומים בעלי מתח אידיאולוגי גבוה וללא חלונות לכלל החברה הישראלית. יוזמות אנטי-ממלכתיות קודמו תוך ניצול ציני של המנגנונים הדמוקרטיים והאינטרס הציבורי נדחק לעיתים קרובות מפני
אינטרסים פרטיים ומגזריים.

מגמה זו התעצמה בגלל התזוזה של אליטות אינטלקטואליות ממודרניזם לפוסט-מודרניזם ומציונות לפוסט-ציונות. המגמה הפוסט-מודרנית הנחילה את עקרון היחסיות המוסרית. חיבור לערכים בעלי עבר ועומק
תרבותי נתפסו כעניין של טעם או נטייה ולא כבעלי משקל סמכותי. באופן פרדוכסלי דווקא החוגים הפרוגרסיביים – שלקחו לעצמם את תפקידי הנביאים הערכיים של החברה – העצימו את המרתם של ערכים הומניסטיים בערך מרכזי אחד בתרבות המערב: ערך הכסף.

כך נוצרה ברית חדשה ומוזרה בין תיאוריות פוסט מודרניות ששחקו את יסודות המוסר היציבים לבין תיאוריות כלכליות ליברטיניות. ערכי מוסר, לכידות ואחריות ממלכתית התחלפו בתחרות כלכלית פרועה. פערים
חברתיים הועמקו והפריפריה שקעה. כך, השחיתות השלטונית גאתה ומצעד המורשעים הפליליים בצמרת החברה הישראלית שיקפה משבר ערכי ומנהיגותי חמור. כל אלו יוצרים רושם של חברה מקוטבת.

אבל לחברה הישראלית ישנו גם צד אחר לגמרי. מאז רצח רבין, הזרם המרכזי של החברה הישראלי חווה תחייה חסרת תקדים של זהות יהודית סובלנית ואף פלורליסטית. יותר ויותר צעירים מגלים עניין מחודש במורשת, אך לא על מנת לאמץ אורח חיים הלכתי, אלא מתוך עיצוב של זהות יהודית-דמוקרטית המתאימה לאורחות חייהם. תרבויות מיעוט זוכות להכרה גוברת ולפריחה בעקבות ירידת קרנה של מדיניות 'כור ההיתוך'.

לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים זכו לתחייה חסרת תקדים; המכינות הקדם צבאיות ומסגרות ההמשך שלהם חוללו תנופה אדירה; צה"ל שיקם את התודעה היהודית-דמוקרטית של חייליו באמצעות חיל
החינוך; גם המסגרות הדתיות – הציונות הדתית והחרדית – עוברות תהליך חסר תקדים של הפתחות לחברה הישראלית. הקבוצות השונות הללו אינן מגבשות את זהותן היהודית החדשה על בסיס שלילת הזהויות האחרות, אלא דווקא מתוך ברית משותפת.

התווך בין המגזרים היריבים עשיר ומגוון. כך, אנו רואים היום יותר זוגות מעורבים ויותר יישובים קהילתיים מעורבים מאשר נראו אי פעם בתולדות ישראל; הזרם המשלב של דתיים וחילוניים בחינוך נוסד, ובתי המדרש הייחודיים והמשותפים פורחים. כך  פורח המגזר השלישי. שכבות של אליטה משרתת הולכות ומתגבשות, כשהן משלבות בהצלחה ובססגוניות בין חירות אישית לבין אחריות לאומית.

 ישראל בת שבעים: משבר זהות או רנסאנס יהודי?

בין המגמה הבדלנית לבין המגמה המשתלבת ניטשת היום מלחמת תרבות – לעיתים שקטה ולעיתים סוערת ורוגשת. מצד אחד, היהדות על כל מופעיה – החילוניים, הדתיים והלאומיים – הופכת לחלק בלתי נפרד
מהתרבות בישראל: פס הקול משלב טקסטים מסורתיים; גיבורים של סדרות טלויזיה וסרטים במגוון זהויות יהודיות זוכים לייצוג; קהילות ומוסדות זרמיים פורחים יותר מאי-פעם בתמיכת הקהל הישראלי; אירועי תרבות יהודיים שאינם הלכתיים רווחים במרחב הציבורי בשבתות,
ברגלים ובחגים הלאומיים. מן הצד השני, הממשלה עדיין מפקידה את המונופול ביד החרדים; קבוצות קיצוניות מימין מבקשות להשליט דגם יחידני של תרבות יהודית אדוקה וקבוצות קיצוניות מן השמאל טוענות לתהליכי הדתה ומבקשות לקצץ את עלי הכותרת של הפריחה היהודית החדשה בישראל.

את עתידה של ישראל נקבע אנחנו. ב'אנחנו' הזה כלולים כל האזרחים הישראלים וכל יהודי העולם. אלו מאתנו השואפים ליצור תרבות סובלנית ופלורליסטית צריכים למשוך את החברה כולה 'בעבתות אהבה' (הושע
יא, ד); עלינו להעמיק בלימוד, לבנות מנהיגות משותפת, ליצור מסגרות לימוד משותפות וקהילות מכילות בעלות שפה יהודית עדכנית; עלינו ליצור פרויקטים משותפים ומרחבים ציבוריים משותפים.

הדרך לעשות זאת כרוכה בשלושה שלבים: עלינו להכיר אחד את השני, עלינו להכיר אחד בשני, ועלינו להמשיך ולפתח את המפעל הציוני המשותף – את מדינת ישראל.

המשימה אינה קלה. רובנו נוטים לחבור לדומים לנו. קהילת הדומים מעניקה ביטחון אישי וזהותי, אך היא מייצרת מרמור, כעס ולעיתים שנאה כלפי השונים מאתנו. באופן פרדוכסלי, כל המגזרים בישראל מרגישים
מקופחים. האשמה טמונה בהיעדר הסולידריות. עלינו להתגבר על הנטיה הבדלנית וליצור יותר ויותר מרחבים של היכרות והבנה בין השבטים השונים – בין דתיים וחילוניים, בין יהודים וערבים, בין ישראלים ליהודי התפוצות, בין אזרחי ישראל לבין אזרחי העולם. אך היכרות אינה מספקת, דרושה גם הכרה. ההכרה בזהות שונה משלנו צריכה להתבטא בהענקת
מעמד וזכויות לזהויות המגוונות של האזרחים בישראל. זה קשה – כי נדרש מאיתנו לצמצם את עצמנו, במיוחד בנקודות המחלוקת. אבל זה כדאי, כי כך גם אנחנו נזכה להכרה ומפני שרק כך נוכל כולנו ללמוד צניעות ולתקן את טעויותינו.

בשלב השלישי עלינו לטפח אתוס משותף. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. יהדותה של מדינת ישראל צריכה לשקף השותפות האזרחית והערכית ועלינו להזמין את כל יהודי העולם, את כל אזרחי ישראל וגם את
ידידינו מאומות העולם לתרום לפיתוח השלב הבא של יהדות ישראלית. יהדות ישראלית זו תאפשר לישראל לשגשג ותהפוך את ישראל ליותר מוסרית וליותר סולידרית. אם נצליח בכך – ישראל תהיה מופת לבית-לאומי שמלכד את החברה בישראל ואת העם היהודי כולו, והיהדות
הישראלית תרכוש לה מקום של כבוד בעיני אלהים ואדם.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics