החברה החרדית בישראל ובעולם מגוונת ומורכבת הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. מטבע הדברים, כל אמירה מכלילה על החרדים ומגפת הקורונה יש בה עיוות וסילוף האמת. למרות זאת, אין ספק שבהשראת עמדותיהם של רבנים ומנהיגים חרדיים שונים, והרבה פעמים בעקבות שתיקתם הרועמת, נדחפו בני קהילות שונות – חלק גדול מהן קהילות חסידיות – להתנהגות בעלת מאפיינים אנרכיסטיים בזמן מגפת הקורונה.
ההתנגדות של רבים מהחרדים לקבל על עצמם את הוראות הממסדים הרפואיים לגבי שמירת מרחק, עטיית מסכות ונקיטת שאר אמצעי זהירות – כנראה לא הייתה סתמית. אמנם התנגדויות שכאלה לא היו ייחודיות לבני קהילות חרדיות. אפילו נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, וכמוהו גם מספר מנהיגים אחרים בעולם, זלזלו בהנחיות הללו, במיוחד בראשית המגפה, וסירבו לקבל על עצמם הגבלות כלשהן על אף מעמדם המחייב. אנשים שונים חששו שמא ההחלטה לעצור את החיים היא קיצונית ומבטאת אובדן שליטה והיסטריה. אולם אין בעובדות אלה כדי לשחרר אותנו מדיון במשמעות ההתנגדות הקבוצתית להנחיות בקרב מנהיגים ויחידים בחברה החרדית.
כשם שאין להכחיש שרוב הציבור החרדי בישראל הקדים להתחסן כאשר מנהיגיו האיצו בו לעשות זאת, מרגע שהבינו שפעולה פשוטה זו יש בה להגן על היחידים ולהפחית את התחלואה בקרב הקבוצה כולה, כך אין להתעלם מן הנטייה שקדמה לה: להתעלם מן ההגבלות כאשר הדבר היה כרוך בפגיעה באורח החיים המסורתי, במיוחד בכל הנוגע לקיום מצוות שרגילים לקיימן בציבור כמו תפילות בבתי כנסת, לימוד תורה בבתי מדרש, חתונות ולוויות.
אל מול הגינויים הרבים בכלי התקשורת כנגד הציבור החרדי ומנהיגיו, הושמעו טענות כי הציבור החרדי הפך לשעיר לעזאזל של החברה הישראלית, במיוחד כאשר התנגדו החרדים לעצת המומחים לחלק את הארץ לאזורי סיכון ולהקל באזורים שהתחלואה בהם נמוכה למול אזורים בהם התחלואה הייתה גבוהה. אמנם בקולותיהם של מבקרים מסוימים נשמעה פה ושם נימה פוגענית, המשקפת את שנאת השונה, אלא שהעובדות הן פשוטות: הטיעון שחלוקת המדינה לאזורים מטילה דופי בציבור החרדי הושמעה לראשונה על ידי מנהיגיו של ציבור זה בתגובה לדרישת הרופאים שניהלו את המאבק בקורונה וללא כל קשר לעמדת התקשורת. העובדה שרוב מוחלט בקרב הציבור הלאומי דתי וגם בקרב החרדים המזרחיים מצביעי ש"ס בחרו לא להפר את ציווי ההגבלה ולהישמע להוראות המדינה מעידה כי אין לפטור את העניין בטענה שמדובר באנטישמיות מבית ובמציאת שעיר לעזאזל. יתרה מזאת, התעלמותם של קהלים חרדיים מן התקנות התרחשה לא רק בישראל אלא גם בשכונות חרדיות בארה"ב, ובמיוחד בניו יורק.
הסוציולוג היהודי צרפתי אמיל דורקהיים (1858-1917), מאבות הסוציולוגיה ומדעי החברה, שהיה בעצמו בן של רב, טען שסודם של החיים הדתיים הוא בהיותם אמצעי מעולה לליכוד חברתי. לא תוכנו של הטקס הדתי חשוב, ולא טיבה של האמונה הדתית עצמה, אלא הליכוד החברתי החזק שאלו מייצרים. לפיכך, לפי דורקהיים, חייבת המדינה החילונית ליצור טקסי דת וזיכרון אזרחיים שיהיה בכוחם ללכד את האזרחים כפי שהטקסים הדתיים מלכדים את חברי הקהילה הדתית.
פרנץ רוזנצווייג, וכמוהו גם הוגים יהודים מודרניים נוספים, נטו לזלזל בטיעון הסוציולוגי מבית מדרשו של דורקהיים. הם גילו עניין בערכים ובתכנים הרוחניים שבמקורות הדתיים על שום תרומתם הסגולית לחיי האדם, ולא חשבו שבכוחם של טקסים אזרחיים להחליף את ערכם הייחודי של האמונות והטקסים הדתיים בכלל ושל אלה היהודיים בפרט. בצעירותי נטיתי להזדהות עם עמדה זו, אולם אירועים כמו התנהגות הקבוצות החרדיות בתקופת הקורונה מזכירים לי מחדש את טענתו של דורקהיים. במובנים מסוימים, האנרכיזם החרדי מהווה מעין הצדקה של טענתו.
אין ספק שצווי ההגבלה בתקופת הקורונה ערערו את הנוהג הדתי והעדיפו על פניו את המחויבות לשמירת בריאותם של כלל אזרחי המדינה ללא הבדל דת, גזע ומין. השיקול המרכזי שהוצג בפני הציבור היה החשש מקריסת מערכות הבריאות הציבוריות ובראשן בתי החולים המשרתים באופן שוויוני את כלל אזרחי המדינה, במיוחד לאור קריסת המערכות הללו במדינות כמו איטליה וספרד. במילים אחרות, צווי ההגבלה העמידו את טובת כלל האזרחים על פני טובתם של יחידים וקבוצות ייחודיות.
בחירתם של ציבורים חרדיים לזלזל בפרהסיה בצווי ההגבלה לשם המשך קיומם של אורחות חייהם הדתיים שיקפה סולם ערכים אלטרנטיבי. כיוון שמדובר בהנחיות שנועדו למנוע הדבקה המונית מפני וירוס שמחולל מוות אכזרי, במיוחד בקרב מבוגרים, ניתן היה לצפות שהצו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד טו) או הכלל הנודע "וחי בהם ולא שימות בהם" (בבלי סנהדרין, עד ע"א) יהיו אלה שינחו את החברה החרדית בהתייחסותה לצווי ההגבלה של הרשויות. אלא שלדידן של אותן קבוצות שהתעלמו מן ההנחיות, הקהילה הפרטית – של החסידים, הלמדנים או חברי בית הכנסת – קודמת לכלל היהודים ובמיוחד לכלל אזרחי המדינה. ערכים מוסריים המצויים למכביר במקורות, המנוסחים בלשון כללית באמצעות המצווה "ואהבת לרעך כמוך", התגלו כטפלים למחויבות לשמירת ההרגלים המקיימים את הקהילה החרדית ומלכדים אותה.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף
בחירתם הראשונית והטבעית של אותם בני קהילות חרדיות לא הייתה דתית או הלכתית, ובוודאי שלא מוסרית, אלא חברתית. ברוח ניתוחו של דורקהיים, ניתן לומר במידה רבה של וודאות שהערך הגבוה ביותר בסולם הערכים שלהם הוא המחויבות החברתית להמשך קיומה של הקבוצה. כיוון שבשעת חירום אין מניעה דתית או הלכתית להתפלל ביחידות, ללמוד תורה בחוג המשפחה ולקיים טקסי ברית, נישואין ולוויה בהשתתפות מנין בלבד, הרי שהסרבנות הקבוצתית שהתגלתה בתקופת הקורונה מעידה על כך שהשמירה על הליכוד הקבוצתי גברה בשעת מבחן על כל ערך אחר, לפחות בקרב מתנגדי ההגבלות.
אין בכוונתי להציג דיכוטומיה מוחלטת בין ליכוד חברתי לבין ערכי מוסר ותכנים שברוח. ברור שמחויבות עמוקה לליכוד החברתי אינה סותרת לחלוטין אפשרות של מחויבות לערכים ולתכנים רוחניים. אולם שעת מבחן חושפת את סדרי העדיפויות של כל יחיד וכל קבוצה. בשעת המגפה נחשפה סתירה ממשית בין המחויבות לליכוד החברתי של הקבוצה לבין המחויבות לערכים דתיים ומוסריים הנשענים על ערך קדושת החיים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
