אדוני ראש הממשלה,

גאווה ובושה אינן תחושות שקל להכיל אותן בעת ובעונה אחת. לא כל שכן לפוליטיקאים, שעבורם הדיפה מתמדת של ביקורת היא אחת מדרישות המקצוע.

כראש הממשלה יש לך סיבות רבות לחוש גאווה – אישית ולאומית כאחד. ניווטת את המדינה בזמנים מסוכנים ובנסיבות קשות. אנחנו קרֵבים אל יום ההולדת ה-70 שלנו מתוך ביטחון עצמי ושמחה, כי ישראל היא מדינה חזקה ובטוחה, משגשגת ומצליחה. הצלחתך ואריכות ימיך הפוליטיים מקורן בכך שהמוני ישראלים מכירים לך תודה וסומכים על הנהגתך.

אבל לצד גאוותך המוצדקת, מן הראוי שתחוש גם מידה של בושה. כאילו חיים שלמים חלפו מאז – ובעצם רק בשבוע שעבר ציינת שפל חדש. במקום לאמץ את העמדה המוסרית בסוגיית הפליטים ולדבוק בהסכם שעליו נשאת ונתת בעצמך עם האו"ם, בחרת בנתיב האטימות המוסרית, ובה בעת הקפדת להטיל את האשם על אחרים. מעשים כאלה, אף שהם שכיחים בעולמנו, אינם ראויים למדינת ישראל ולעם היהודי.

למי שמפיץ פחד ושנאה כלפי "אחרים" רבים כל כך, למי שממציא אויבים
כדי לעודד רגשות לאומיים מלאכותיים, אכן קשה לעשות פניית פרסה ולהודות שישראל החזקה והתוססת – כן, גם בזכותך – אין לה סיבה לחשוש מפני 16 אלף, 26 אלף או אפילו 36 אלף פליטים. קשה לך, אפילו בחג הפסח, לדבר על אחריותנו לזכור כי עבדים היינו בארץ מצרים.

פחד ושנאה הם חומרים מסרטנים, ולאחר שמחדירים אותם אל השיח הלאומי, הם מקבלים חיים קטלניים משל עצמם. אף שאתה עצמך נחשב למומחה בניצולם הפוליטי, בשבוע שעבר התברר שהשתעבדת להם.

למען הנאה קצרת-טווח מִתארים כמו "שומר ישראל", "אוהב היהודים" ו"הדואג לשכונות המצוקה", הסכמת להשליך את חייהם של רבבות בני אדם אל תוהו ובוהו מחודש, ובתוך כך לפלג שוב את עם ישראל. אתה יודע היטב שכל מדיניות של גירוש בכוח תיחסם בבג"צ ותערער עוד את מעמדו, ומנגד – תרחיב עוד את הקרע בתוך ישראל ובקרב העם היהודי כולו.

אבל לדידך, הבעיות של מחר חשובות פחות מקפיצה בסקרים היום. הדבר נכון שבעתיים כאשר ממילא מחר תוכל להפוך את בית המשפט העליון עצמו לאויב התורן של ישראל והציונות, ולטפול על "קושרים" זרים "כל-יכולים" את האשמה לכל כשלונותיך.

ביבי, זה שהכרנו רק לפני  שנים אחדות, היה מתבייש. אתה הוא זה שבקדנציות קודמות שימשת כמגן בית המשפט העליון, כאביר שלטון
החוק ואחדות עַם ישראל. בעבר העלית על נס את הערכים האלה כערכים מרכזיים לישראל. ב-2006 אפילו חתמת על עצומה כנגד גירוש הפליטים בטוענה שערכים יהודיים אוסרים זאת. היום קשה לזהות אצלך ערכים מקודשים פרט לביטחון הלאומי ושימור הקואליציה. כאשר חזרת בך מהחלטתך-שלך, ידעת שיום שישי מתקרב, ושתמיד אפשר לסמוך על החמאס ועל רצועת עזה שיביאו להחלפת נושא השיחה בארץ. ידעת שבעוד שניים-שלושה מחזורי חדשות יצוץ משהו – אולי פיגוע דריסה באירופה או מתקפה כימית על אזרחים סורים. ומי כבר יעז לבקר אותך על גירוש כמה אפריקנים, בעוד ארצינו וחייליה מתמודדים עם איום חדש מעזה? מי יעז לבקר את קלקוליך-שלך, כאשר מסביב שחיתות מוסרית מזעזעת כל כך? רק אנטישמים ואנטי-ציונים, כמובן.

כישראלים התרגלנו לחיות במציאות מקברית. לצד תחושה מוצדקת של כוח, שגשוג והצלחה, אנחנו חשופים תדיר לסכנות ולאי-יציבות. חמאס ברצועה, חיזבאללה בלבנון, איראנים בסוריה או מחבלים פלסטינים יחידים – אנחנו חיים בתחושה שתמיד יש מישהו המבקש את נפשנו. שתמיד יש מישהו הרואה בהשמדתנו משימה נעלה. רוב הישראלים בוטחים בך, אדוני ראש הממשלה, יותר מבכל אדם אחר, כמי שמסוגל לנווט את הספינה הישראלית במציאות הבוגדנית הזו. האמת היא, שבמידה רבה, זכית באמון הזה בצדק.

אבל ישראל לא רק צריכה לשרוד במזרח התיכון; אלא גם לקיים את החזון לאורו הוקמה. במזרח התיכון של ימינו, לא קל לקיים דמוקרטיה ליברלית ומדינה יהודית ודמוקרטית, לא קל לממש את המחויבות לזכויות אדם ולערכי השלום, הצדק, החירות והשוויון של היהדות, כפי שמתווה  מגילת העצמאות. קשה להשיג את כל זה, ועוד יותר מכך – קשה לשמר את העניין בערכים הללו. ובכל זאת, פרט להישרדות עצמה, השמירה על עקרונותינו היא-היא האתגר והאחריות הגדולים ביותר שעִמם מתמודדת
ישראל.

אחרי הביזיון שחוללת בשבוע שעבר, נשמעו בישראל ובעולם היהודי קולות שאמרו כי הם מתביישים בישראל. אני עצמי אינני מתבייש בישראל. ישראל והציונות חזקות יותר ממנהיגיהן הפוליטיים, ואינן מוגדרות אפילו בידי רצונו הנוכחי של הרוב. ישראל מגלמת את האחריות לבנות מולדת בטוחה לעם היהודי, מולדת שתהיה מחויבת לעקרונות היהודיים, המוסריים והדמוקרטיים הנעלים ביותר. אני אינני מתבייש בישראל, כי אנחנו נמצאים בעיצומו של מסע ציוני, מסע שיצאנו אליו בנסיבות הקשות ביותר.

אדוני ראש הממשלה, אני אינני מתבייש בישראל. אני מתבייש בך.