תמכו בנו
לך תדע, מה זאת קהילה: ממניין מרפסות ועד תפילה בזום
בימים כתיקונם, לתפילה בציבור היו שלושה מאפיינים: התקהלות (מניין), מקום פיזי (בית כנסת) וזמן. הקורונה איתגרה את המרכיבים הללו – והעולם הדתי, כמו כולם, נאלץ להגיב ביצירתיות

העולם הדתי, כמו העולם כולו, עומד משתאה לנוכח שלל האתגרים שמעורר משבר הקורונה, ואף נאלץ להגיב לכל אתגר ואתגר: מחדש, משתנה ויוצר. מבחינת החיים הדתיים, במרכז האתגרים הללו ניצבת סוגיית התפילה בציבור: בתי הכנסת נסגרו, ההתקהלות – גם בשטח הפתוח – לעתים מצומצמת ולעתים נאסרת במלואה, וסגרים רחבי היקף מחייבים את האדם להישאר בדל"ת אמותיו. לא פלא אפוא שהשיח סביב סוגיות התפילה פורה במיוחד. פתרונות יצירתיים מועלים על שולחן הדיונים ומיושמים בשטח הלכה למעשה, ומתוך כך מושגים כמו "ציבור" ו"קהילה", שהיו עד כה ברורים למדי, מקבלים משמעויות חדשות, מרתקות ומפתיעות.

התפילה בכלל, ותפילה בציבור בפרט, אינה נמצאת במקום גבוה במיוחד במדרג ההלכתי הנורמטיבי, אולם בתודעה הדתית יש לה חשיבות רבה. לא בכדי היה קושי נפשי וחברתי רב לקבל את המגבלות שהוטלו על התפילה, ומשאלו נכפו והתקבלו מחוסר ברירה – צמחה לה יצירתיות פורייה במיוחד בניסיון למצוא חלופות למוכר ולרגיל.

מידת זיקתן של החלופות לתפילה בציבור הסטנדרטית משתנה: החל מ"מנייני חצרות", הקרובים במידה רבה לתפילה בציבור רגילה (למעט המיקום הפיזי, בית הכנסת), דרך מנייני מרפסות, שבהם המיקום הפיזי המשותף נחלש עוד יותר, והחיבור הקהילתי מצטמצם לקשר עין, וכלה בתפילה משותפת באמצעי תקשורת אונליין, שבה הופכת הקהילה לווירטואלית גרידא.

הרצון העז לשמור על מסגרת התפילה בציבור, גם באופן חלקי, משתקף ביתר שאת בתקופת הקורונה ומעורר השתאות

כוח יצירה שכזה מלמד כאמור על החשיבות המרכזית שיש לתפילה בעולם הדתי. אולם את חשיבותה של התפילה יש לבקש לאו דווקא בחלקים הנורמטיביים של ההלכה, אלא בחלקי ה"אגדה" שבספרות חז"ל. המקורות התלמודיים והבתר-תלמודיים עמוסים בדיונים סביב תפילת היחיד ותפילת הציבור, אופיים ומעלתם. בד בבד, הם מלמדים על המורכבות הרבה הטמונה בתפילה – מורכבות שמעודדת יצירתיות חברתית ודתית, כפי שאנו חווים בימים אלו (ואין מתאים יותר בהקשר זה מלהזכיר את דבריו הידועים של ח"נ ביאליק במסתו "הלכה ואגדה", על ההלכה ש"הן שלה הן ולאו שלה לאו", לעומת האגדה אשר "יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה").

אחד הראשונים שבמקורות הללו מלמד לטעמי על כמה היבטים הטמונים בתפילת הציבור, ששילובם יחד מעניק לתפילה את עוצמתה ומרכזיותה החברתית והדתית:

אמר לו רבי יצחק לרב נחמן: מדוע לא בא אדוני לבית הכנסת להתפלל? אמר לו: לא יכולתי [רש"י: "תש כוחי"]. אמר לו: היה על אדוני לאסוף עשרה ולהתפלל. אמר לו: הדבר הוא טורח עבורי. [אמר לו:] יאמר אדוני לשליח הציבור, בזמן שהציבור מתפלל יבוא ויודיע לאדוני. אמר לו: [ל]מה כל זה? אמר לו: שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מהו שכתוב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט יד)? אימתי עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין.

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר: "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל" (ירמיהו יב יד); ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר (שם): "הנני נתשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם"…מסכת ברכות בתלמוד הבבלי (ז ע"ב – ח ע"א)

אגדתא זו, המלווה בדרשות הכתובים על מעלת התפילה בציבור, מצביעה על שלושה היבטים המשולבים בתפילת הציבור: הקהילה (בחלקם הראשון של דברי רבי יצחק), הזמן (בחלקם השני של דבריו) והמקום (בדברי ריש לקיש). יש כאן שילוב מלא עוצמה בין הקב"ה, האדם והעולם: הזמן הוא זמן של עת רצון, שבו הקב"ה מקבל את התפילה; התכנסותו של הציבור יחד היא חלקו של האדם; וכל זה נעשה באתר פיזי, במיקום מוגדר וקבוע, שבו מתכנסים המתפללים: בית הכנסת.

אלא שלעיתים חסר היבט אחד או יותר מן השלושה. וכאן מלמדת אותנו הסוגייה, כי על אף החסרון, מעלת תפילת הציבור עדיין קיימת, גם אם במידה פחותה. כך, לעיתים הזמן עומד לבדו, בלא קהילה ממשית ובלא מקום פיזי, כפי שהציע ר' יצחק לרב נחמן בחלקם השני של דבריו. לעיתים המיקום הפיזי עומד לבדו, כפי שמשתמע מדברי ריש לקיש על חשיבות בית הכנסת, ואף כאן – גם בלא קהילה וזמן.

ההתייחסות ההלכתית

הדברים קיבלו ביטוי ממשי בספרות ההלכתית, כמו בדברי המשנה ברורה לפיהם מעלת התפילה בבית הכנסת קיימת "אפילו אין שם מנין עשרה" (או"ח צ סעיף יא ס"ק לח). לעיתים הקהילה עומדת לבדה, כפי שעולה מהצעת ר' יצחק בתחילת דבריו, לאסוף עשרה במקום שבו הוא נמצא.
ואכן, בהתבסס על המשך סוגיית הגמרא, כתב השולחן ערוך (שם ס' יח) כי "בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת, והוא שיתפלל בעשרה" (ולדעת הרמ"א, יחידי סגולה רשאים להתפלל בבי המדרש גם בלא עשרה). פעמים שמרכיב זה או אחר קיים רק בצורה חלקית, וגם לכך יש ערך.

דוגמא מעניינת, שחשובה גם לתפילות בזמן הקורונה, היא קביעתו של הרב משה פיינשטיין בעניין תפילה בעשרה, כשמקצת הנוכחים כבר התפללו. לדבריו, בתפילה שכזו ניתן אומנם לומר "דבר שבקדושה" (כמו קדיש וקדושה), אך אין בה את "מעלת תפילה בציבור" (אגרות משה, אורח חיים א, כח). כלומר, המרכיב הקהילתי במצב זה אמנם קיים, אך איננו שלם; הוא מספיק לאמירת דבר שבקדושה, אך יש לשאוף לתפילה בציבור כתיקונה.
הרצון העז לשמור על מסגרת התפילה בציבור, גם באופן חלקי, משתקף ביתר שאת בתקופת הקורונה ומעורר השתאות: מדוע ליצור ולהתאמץ כל כך, כשעל פניו, מפרספקטיבה הלכתית גרידא, מדובר ב"שעת הדחק" מובהקת, ויש בסיס מספיק (כפי שאכן סבורים חלק מפוסקי ההלכה) לפטור מחובת התפילה בציבור?

אלא שהתשתית התיאולוגית-רעיונית שאותה ראינו במקורות האגדה מסבירה את המניעים לכך. הפתרונות השונים מבטאים מאמץ לתת ביטוי למרכיבים הנזכרים בסוגיית הגמרא – כולם או חלקם – תוך הכרה בחשיבותו של כל אחד בפני עצמו.

המוטיבציה הדתית העמוקה שבתפילת הציבור מקבלת מענה – בקהילה ממשית, בקהילת קשר עין (תפילת מרפסות) או בקהילה וירטואלית (בזום)

המרחב הגיאוגרפי – בית הכנסת – הוא הראשון שניטל במציאות מורכבת זו, אך נשמרו ממדי הזמן והקהילה, וכך הולכות ונולדות להן קהילות חדשות המתאפיינות בנוכחות מקרית משהו של חברי הקהילה במרחב מסוים. אט אט, גם הממד הקהילתי צומצם או ניטל במלואו, אך מרכיב הזמן המשותף נשאר. המוטיבציה הדתית, המובנת כעת בהחלט, היא לשמר ככל הניתן גם את ההיבט הקהילתי, ואפילו בצורה חלקית. אם אפוא לא ניתן לקיים קהילה ממשית, נפנה לקהילה חלופית, מקהילת "קשר עין ועד ל"קהילת זום".

מתוך הפתרונות היצירתיים לשימורו של ממד הקהילה בתפילה, צומח לו חידוש מרתק במובנו של המושג "קהילה", שיש בו פוטנציאל רב לעיצוב מחודש של מסגרת התפילה בציבור. עיצוב חדש זה שובר מסגרות סוציולוגיות קלאסיות ומאמץ קריטריונים חדשים להגדרת המושג קהילה: הקהילה השכיחה בימים כתיקונם היא קהילה יזומה, המאוחדת ומאוגדת דרך כלל באמצעות ממדים סוציולוגיים (או עדתיים) משותפים של חבריה. יש לכך יתרונות, אך גם חסרונות, ולא כאן המקום להאריך בהם.

כעת, אלו מפנים כעת את מקומם לטובת מסגרות קהילתיות חדשות. ראשית, קהילה הנוצרת מהחיבור והתיחום המקומיים של קבוצת אנשים הנמצאים באותה חצר ובאותו מרחב. קהילה זו מטשטשת הבדלים עדתיים וסוציולוגיים גם יחד, ויוצרת מובן חדש של קהילה דתית: קהילה גאוגרפית.

אולם כאשר לא ניתן לקיים גם קהילה גאוגרפית, מושג הקהילה הולך ונעשה מופשט: בתחילה, קהילה המורכבת מקשר עין של חבריה, המאוגדים יחד במניין מרפסות, ומחוברים, אולי, על ידי נציג אחד בלבד – שליח ציבור הרואה את כולם ומאחד בראייתו את כולם (כלשונו של הרב משה שטרנבוך, בתשובה העוסקת ב"מנייני מרפסות", ח בניסן תש"ף: "ונראה דהש״ץ שהוא העיקר צריך לראות עוד תשעה אנשים, ותו אין צריך שכל בני המניין יראו אלו את אלו"). ולבסוף, קהילה שהקשר בין חבריה הוא קשר וירטואלי, דרך נוכחות משותפת במפגש אונליין בתיווך אלקטרוני כזה או אחר.

פוטנציאל לשינוי חברתי

מנקודת מבט נורמטיבית, הקהילות החדשות עשויות להיחשב בדרגה פחותה מעט מאשר הקהילה הקלאסית, בלא "מעלת תפלה בציבור" (בהשאלה מדברי הרב פיינשטיין שנזכרו לעיל). בשל כך, רבים הפוסקים שמאפשרים להתפלל רק מקצת מהחלקים הרלוונטיים לתפילה בציבור במניינים אלו (כגון קדיש וקדושה), אך מסופקים באשר לאחרים (כגון ברכת כהנים). אולם קיומה של קהילה זו הוא רב חשיבות בפני עצמו, שכן הוא מאפשר לכל הפחות – ויש בכך הרבה מאוד – אמירת "דבר שבקדושה". יתרה מזאת, המוטיבציה הדתית העמוקה שבתפילת הציבור מקבלת מענה – בקהילה ממשית, בקהילת קשר עין או בקהילה וירטואלית.

הקהילה אינה עוצרת בתפילה. הדברים עשויים להשפיע גם על תחומים נוספים. כך, למשל, "מנהג המקום" הוא אלמנט רב חשיבות בהלכה. שמא כעת ניתן להגדירו במונחים של קהילות וירטואליות? ועוד כהנה וכהנה. היצירתיות שבשימור תפילת הציבור משקפת אפוא את הערך הרב שבתפילה, אולם טמון בה פוטנציאל שינוי חברתי משמעותי, המעצב מחדש את דמותה של הקהילה, קהילת התפילה – ומעבר לה.

השארת תגובה