"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", כתב ר' סעדיה גאון. אמנם לא ברור איך בדיוק הבין את המושג "אומה" ההוגה שנפטר ב-942 לספירה, מאות שנים קודם לעליית הלאומיות המודרנית, אבל ברור שהוא התכוון לומר שאת העם היהודי מלכדת לא אדמה, ממשלה, או שפה משותפת, אלא אמונת אבותיו.
התובנה הזו היתה תקפה מאות שנים, כפי שהעידה הביוגרפיה של ר' סעדיה עצמו, מי שנולד בדלתא המצרית ממנה הפליגה הקריירה שלו לטבריה ולחאלב קודם שהגיעה לשיאה בבגדאד. יהודים יכולים היו לנוע בטבעיות כזו בין ארצות מרוחקות משום שהדרכים היו משובצות בקהילות שלכולן היו אמונות משותפות, מוסדות דומים, ונושאי תפקידים זהים – מבית הכנסת, בית המדרש ומקווה הטהרה ועד הרב, השוחט והמוהל.
הממשק הזה הוא שאפשר לרמב"ם, יליד ספרד, להפוך למנהיג יהודי מצרים; או לרב יוסף ממן מגרבי (1752-1829) לנדוד למעלה מ-6,000 ק"מ – מן הצד המרוקני של גיברלטר, שם נולד, דרך ארץ ישראל, אליה נסע ללמוד תורה, ועד אוזבקיסטן של ימינו, אליה נסע כמגייס כספים – ולהפוך למנהיג יהודי בוכרה.
האמונה המשותפת של היהודים השרתה מעין אלקטרו-מגנטיות רוחנית שזרמה בין כוכבי היקום היהודי, וחיברה את פינותיו של העם שהיה מפוזר ומפורד בין העמים. כך נסעה המשנה מן הגליל, שם חוברה, לבבל, פרס, מצרים ואירופה, קודם שהפכה לספר ההפעלה הבסיסי של הקיום היהודי. כך גם קרה עם הקודקסים המשפטיים של הרמב"ם ('היד החזקה') ושל ר' יוסף קארו ('שולחן ערוך'), שאף הם ליכדו את העם שהגיאוגרפיה פיצלה.
האמונה המשותפת היא גם שהפכה שרשרת בתי מדרש לחופי הפרת והחידקל למגדלור אינטלקטואלי עבור כל העם היהודי, מעין Ivy League שבספינת הדגל שלה – ישיבת סורא, כ-100 ק"מ במורד הנהר מבגדד – למדו 1,200 תלמידים, למעלה משבע מאות שנה קודם להקמת האוניברסיטה האירופית הראשונה.
חכמי בבל קיימו התכתבות תלת-יבשתית עם רבנים שהם מעולם לא פגשו, ושגרו פסיקות משפטיות לארצות שהם מעולם לא ראו. גם הרמב"ם, רבני אשכנז ויורשיהם בפולין ובליטא נהנו מסמכות גלובלית דומה. כבנים לאומה שחוברה על ידי תורותיה, היה זה אך טבעי ליהודים לקבל את מנהיגותם של ראשי מרכזי הלימוד העולמיים אשר ירשו בהדרגה את המרכז הגלילי שהתפורר, ואת קודמו ביהודה, שנרמס.
כל כך מוצקה היתה הקרקע הדתית המשותפת לפינות העם היהודי, שהיא אפשרה לא רק לרבנים בפסיקותיהם, אלא גם לעוברי דרכים פשוטים, להרגיש בבית בארצות מרוחקות בהן הם לא הכירו איש. כך יכול היה כל נוסע יהודי להופיע ללא הזמנה בבית הכנסת המקומי ומיד למצוא מארחים.
כך גם היה במסחר. במאות הראשונות שלאחר עליית האסלאם שילחו יהודים סחורות שחצו את מדבר סהרה, האוקיינוס ההודי והערבה האסיאתית, אגב התכתבות עם יהודים מעברם השני של צירי סחר בין-יבשתיים, משום שהם ושותפיהם התכתבו בשפה העברית, שבה הם התפללו ולמדו.
האמונה חיברה את היהודים לא רק במסעותיהם הגיאוגרפיים והעסקיים אלא גם במסעות הדמיון. כך יכולה היתה הידיעה על הופעתו של המשיח שבתאי צבי לשלהב את כל העם היהודי בשנת 1666, לאחר שהדהדה בין עזה, איזמיר, ואמסטרדם לבין וילנה, צנעא ופז.
אמונתם של היהודים היתה חזקה ממי השיטפונות במחוז הנאן הסיני, שלתוכם קפץ ב-1642 יהודי בשם גאו שואן כדי להציל מטביעה ספר תורה שנסחף מבית הכנסת תוך שהעיר סביבו מתמוטטת, ויוקדת יותר מן הלהבות בהן נשרף במקסיקו-סיטי ב-1649 יהודי בשם תומס טרווינו דה-סומברמונטס משום שסירב להתנצר. הלכידות הזו היתה ואיננה. המפגש בן מאתיים השנים עם החופש הפוליטי והחירות האינטלקטואלית הפך את האמונה למְפַלֵגת הראשית של האומה, שפעם היתה מאוחדת בתורותיה. האמונה מפלגת את העם היהודי באופן עמוק לאין ערוך ממכשול פיזי כמו הים התיכון שהפריד בין יהודי אירופה ואפריקה, וממכשול פוליטי כמו מסך הברזל שחצץ בין יהדות המערב לבין יהדות הדממה.
על העיתוי בו החלה האמונה לפלג את היהודים אפשר להתווכח. מבחינה הגותית, ניתן למקם אותו בהתרסה של ברוך שפינוזה, שהתכחשותו למקורה האלוהי של התורה בחיבורו מאמר תיאולוגי מדיני (1670) נחשבת על ידי רבים לתחילתה של החילוניות המודרנית. מבחינה תרבותית, אפשר לטעון שאת השבר בישר תרגום התנ"ך לגרמנית על ידי משה מנדלסון ב-1783, מפעל שהכשיר ודרבן את התערות היהודים בסביבתם. מבחינה חברתית אפשר לטעון שהקרע התחיל עם הקמתם של בתי ספר חילונים בגרמניה על ידי תלמידיו של מנדלסון, אשר האמינו כי השכלה היא המפתח להרמוניה חדשה בין יהודים לנוצרים. מבחינה מוסדית, נפערה התהום לפני מאתיים שנה, עם פתיחתו של הטמפל הרפורמי הראשון בשנת 1818 בהמבורג, בית הכנסת הממוסד הראשון שהנהיג תפילות בגרמנית והשמיט את התפילות לבניין ירושלים ולשיבת ציון. היו אמנם מספר התחלות מוקדמות יותר במקומות שונים בגרמניה, אבל בניגוד לאחרות, זו החזיקה מעמד. מאוחר יותר התקדמה הרפורמה מעדכון הטקסט ושילוב נגינה בתפילה להעברת השבת ליום ראשון, כפי שעשתה הקהילה הרפורמית בברלין ב-1845; ביטול ברית המילה, כפי שעשתה קהילת "ידידי הרפורמה" בפרנקפורט שלוש שנים קודם לכן; ביטול הגירושין הרבניים, עליו החליטה ועידת רבנים בפילדלפיה ב-1869; או ביטול חוקי הכשרות, כפי שהחליטה ועידת הרבנים הרפורמיים של אמריקה בכינוס פיטסבוג ב-1885. מטאור נפל אל תוך האמונה היהודית, והרבנים ההמומים שמעברו הנגדי של המכתש שהוא יצר יצאו ללא שהיות למה שמבחינתם היה מלחמה על הבית.
"חדש אסור מן התורה", פסק מייסד החרדיות, החת"ם סופר (ר' משה סופר, 1762-1839), שבשנת 1811 התייצב נגד הקמתו, של בית ספר שהתכוון ללמד מקצועות ליבה חילוניים בפרשבורג עירו (ברטיסלווה של ימינו). האמירה הגורפת הזו, שהושאלה מהקשר אחר לחלוטין (האיסור לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת קרבן העומר), הוכיחה את עצמה מבחינה שיווקית, הן כסיסמת קרב, הן כתכנית פעולה. מה שהחל במהלך בלימה מקומי – הקמת בית הספר הכללי בפרשבורג אכן סוכלה – חולל במהרה מערכה קשה לאין ערוך, כאשר החת"ם סופר העניק גט כריתות לאלפי היהודים שנהו אחר הרפורמה. "לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו", פסק, וכאילו לא היה די באמירה המשפטית הנוקבת הזו צירף אליה גם אמירה תודעתית: "אינהו בדידהו ואנן בדידן": "הם בשלהם ואנחנו שלנו"; או בלשון ימינו – אנחנו פה והם שם. איסור החיתון עם רפורמים שהטיל החת"ם סופר היה יריית הפתיחה במלחמת חפירות שהיהדות המסורתית תנהל נגד שלושת נשאי המודרנה היהודית: הרפורמה, החילוניות והציונות.
הקרע כשלעצמו לא היה חדש בתולדות היהדות. ביהודה הקדומה התעמתו המשפטנים הפרושים עם הכהנים הצדוקים; במזרח אירופה נלחמו רבני ליטא השכלתניים ברבני החסידות הכריזמטיים; ובימי הביניים קראה היהדות הרבנית תגר על הקראים. אך למרות תקדימים אלו, מבחינת הזמן, ההיקף והאינטנסיביות – לקרע הנוכחי אין אח ורע בהיסטוריה היהודית.
העימות שבימים אלו נכנס למאה השלישית שלו, מערב את כל פינות העם היהודי ומאתגר את היהדות ההלכתית פעמיים: ראשית, רוב היהודים אינם סרים עוד למשמעת הרבנים, ושנית, מסה קריטית של העם היהודי – אולי רובו – כלל אינם דתיים. אמנם להוגים הרבניים – להבדיל מאלו הנוצרים והמוסלמים – מעולם לא היה איכפת ששאר העולם אינו מאמץ את דתם, אבל היה להם אכפת מאוד מדתיותם של היהודים. המצב חסר התקדים בו המוני בית ישראל מפסיקים לשמור מצוות תפס את היהדות ההלכתית בלתי מוכנה והוליד אצלה תגובות של הכחשה מחד, ושל מיסיונריות מאידך.
ההכחשה בלטה בהגותו של אברהם יצחק הכהן קוק, בוגר ישיבות ליטא ורבה הראשי של ארץ ישראל המנדטורית, שטען שהחילוניות איננה אלא חלק מתהליך הגאולה, תופעה חולפת שדינה להיעלם כשתושלם שיבת ציון. כיום נוהגים פעילים של ש"ס לומר שהחילוניות היא "המצאה חברתית", דהיינו מטען אירופי שהאשכנזים כפו על המזרחיים עם הגעתם למדינת ישראל, וממילא היא חלק מתאונה היסטורית שהעם היהודי יכול, וכמובן מחוייב, להחלים ממנה.
היהדות האורתודוקסית, על כל זרמיה וכיתותיה, ראתה בכל החלופות שקמו ליהדות המסורתית שיבוש היסטורי. התגובות המעשיות, לעומת זאת, היו מגווונות. איסור החיתון עם הרפורמים היה חלק מגישה רחבה יותר של מגננה שעניינה היה, ונותר עד היום, עיבוי מבפנים של חומות הגטו המתכרסמות מבחוץ. כך נולדה החרדיות. הגישה הזו השתנתה ברבות הימים, תחילה בארה"ב על ידי הרבי מלובביץ' ואחר כך בישראל על ידי הרב עובדיה יוסף, על ידי הקמת רשתות החינוך שפנו לציבורים שמעבר לקהל חסידיהם, בניגוד למדיניות החרדית הקלאסית. השינוי הזה אמנם היה חדשני – גרסה חרדית של "היציאה מהגדר" הזכורה מההיסטוריה הצבאית הציונית – אבל מבחינה תיאולוגית הוא היה טקטי בלבד, שכן האסטרטגיה היתה ונותרה לבצר את ההלכה. גישתו של הרב קוק היתה שונה, משום שהיא העניקה לחילוניות הציונית, וממילא לשיתוף הפעולה איתה, משמעות דתית, בניגוד לחלופות החרדיות שראו בה תוצר, ואף התגלמות, של הכפירה היהודית החדשה. הפרשנות החדשנית של הרב קוק, לצד גישתו הפרגמטית להשכלה חילונית – שהשתקפה בין השאר בהשתתפותו בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים – הולידו למעלה ממאה שנים של שיתוף פעולה פוליטי, ואף קרבה חברתית, משני עברי התהום הדתית שנפערה בתוך העם היהודי. רוח שיתוף הפעולה אותה עודד הרב קוק הולידה עם הקמת המדינה את מה שייקרא הסטטוס קוו – מערכת ההסדרים ששרטטה את גבולות השבת הציבורית, כפתה את דיני הכשרות על הצבא, והפקידה בידי הרבנות הראשית את ניהול הנישואין והגירושין של אזרחי ישראל היהודים.
היתה זו מלאכת מחשבת פוליטית שאפשרה לדתיים ולחילוניים לחיות תחת גג משותף במשך שבעים שנה, ובתוך כך לנהל את הקרע הפנים יהודי. כעת מאיימת אותה עסקה עצמה להעמיק את הקרע הפנים יהודי. הסטטוס-קוו היה מופת של פשרה ופרגמטיזם, תשליל – למשל – של האלימות בה מתנהל בימים אלו הקרע הפנים-מוסלמי במזרח התיכון, ושל שפיכות הדמים הבין-נוצרית באירופה בפתח העת החדשה. לנצרות לקח שלושים שנה ומיליוני קורבנות עד שהגיעה בשנת 1648 לשלום ווסטפליה, בו הסכימו שליטי אירופה להפסיק לנסות לכפות כל אחד על שכניו את גרסתו לדת הנוצרית. הסטטוס קוו היה עבור הדת היהודית עסקה מעין זו, בהבדל אחד – הוא הושג וקויים ללא אלימות. זהו הישג כביר שרבים אינם יודעים להעריך. כזו היא גם הצלחת הסטטוס-קוו למנוע פילוג בעם היהודי ברוח איסור החיתון של החת"ם סופר. אילולי החיוב החוקי בגירושין לפי ההלכה היו עלולים דתיים רבים לפסול לחיתון מיליוני חילונים כספק ממזרים.
אף על פי כן, הסטטוס-קוו לא היה הסכם שלום, אלא רק הסכם שביתת נשק. מדינת ישראל חבשה את פצעי הקרע היהודי הגדול, אבל היא לא ריפאה אותם. כעת היא מגרדת אותם, במו ידיה.
בשנים האחרונות, לאחר שכבר נתפסה בלתי מוכנה על ידי הנהירה לחילוניות במאה ה-19, היהדות ההלכתית הופתעה מחדש, הפעם על ידי הביקוש ההמוני לגיור. להגנת תופסי ההלכה יש לומר שלא רק הם נתפסו בלתי מוכנים, אלא גם החילונים. כאשר דוד בן-גוריון עיצב את הסטטוס-קוו איש לא צפה את השחרור הפתאומי של יהדות ברית המועצות, ועוד פחות מכך את הגעתם לארץ של מאות אלפי בני זוג, ילדים ונכדים של נישואי תערובת. מעטים, לכן, נתנו באותם ימים את הדעת למשמעויות של הפקדת הגיור בידי הרבנות. איש גם לא חזה באותם ימים את המעבר של הרבנות הראשית מידי הציונים לידי החרדים.
כעת, התוצאה של כל הנסיבות הבלתי חזויות הללו היא שהיהדות החרדית, ברוח הבדלנות הלוחמנית של החת"ם סופר, מכבידה על הגיור של מי שהצטרפותם ליהדות תפחית עוד יותר את שיעור החרדים בעם הקרוע על ידי תורותיו. בהיבט הזה, המבקרים החריפים ביותר של החרדים הם רבנים ציונים כמו חיים דרוקמן ושלמה ריסקין. מבחינתם, דורשי הגיור בזמננו שונים מגרים רגילים משום שהפגם בזהות היהודית שלהם הוא, כך או אחרת, תוצאה של רדיפת היהדות בברית המועצות. לכן, לדעתם, יש לראות בהם "זרע ישראל" שאינם מצטרפים ליהדות אלא שבים אליה, וממילא לא רק שאין להכביד את תהליך הגיור שלהם, אלא יש להקל אותו.
מחלוקת הגיור נסובה למעשה על נוסחת החת"ם סופר – פחות יהודים בתמורה ליותר יהדות. הרבנים החרדים רואים ביהודים החלקיים איום על ההלכה, בעוד הרבנים הציונים רואים בהם את מה שהרב קוק ראה בחלוצים החילונים: תופעת לוואי מבורכת של מעשה היסטורי גדול. בהקשר הזה, הציונות הדתית נמצאת על מישור אחד עם ישראל החילונית, שמאמצת את היהודים-חלקית ברוח תשובתו של אריאל שרון לשאלה "מיהו יהודי".
למרות זאת, במדינת ישראל, נכון לעכשיו ידו של החת"ם סופר על העליונה, הן מבחינת הרתעת רוב המתגיירים הפוטנציאליים, והן מבחינת ההוצאה מחוץ למחנה של הזרמים הלא אורתודוקסיים. כל זה מלבד פילוגם של יהודי ישראל משחר ילדותם להגדרות גולמיות של "דתי" ו"חילוני", על ידי מערכת החינוך. כך, אם כן, מפצלת המדינה היהודית את העם היהודי על ידי תורותיו.
המצב בפזורה איננו טוב יותר, ואולי הוא אף גרוע יותר. החיוניות הדתית, שפעם היתה סימן היכר של הפזורה היהודית, הפכה לזיכרון דוהה. בעידן בו רוב יהודי הפזורה נישאים ללא-יהודים; כאשר יותר מחמישית מיהודי ארה"ב אומרים שהם אינם מאמינים; וכאשר התנועה הקונסרבטיבית, שבמאה שעברה הובילה את יהדות ארה"ב, מדווחת שבעשור שעבר נסגרו 95 מתוך 675 מבתי הכנסת שלה – אין זה מופרך לטעון שהיהדות של הפזורה הולכת ומתאיידת. אמנם האגף האורתודוקסי של הפזורה שומר על גודלו, אבל גם הוא, מלבד היותו קומפקטי – כעשירית מיהדות צפון אמריקה – איבד מחיוניותו המנהיגותית.
זה שנות דור מאז שיהדות ארה"ב ההלכתית איבדה את שלושת קברניטיה: הרב משה פיינשטיין, שהיה גדול פוסקי ההלכה בארה"ב; הרב מנחם שינאורסון, שהיה גדול מנהיגיה החסידיים; והרב יוסף דב סולוביצ'יק, שהיה גדול ההוגים שהעמידה האורתודוכסיה המודרנית האמריקנית. לאיש מהם לא קם יורש.
ספינות הדגל של החרדיות האמריקנית, ישיבות לייקווד בניו ג'רזי ונר-ישראל בבלטימור, מרילנד, והישיבה האירופית הגדולה בגייטסהד, אנגליה, מסמיכות מדי שנה מאות בוגרים, אבל הן אינן מצליחות להעמיד רבנים שהמנהיגות שלהם תחרוג מעבר לרמה המקומית, שלא לדבר על הרמה הלאומית.
גרוע מכך, הרבנים האורתודוקסים בארה"ב רחוקים מאחיהם הלא-אורתודוקסים עוד יותר משהרבנים הישראלים רחוקים מהישראלים החילונים. רבנים ישראלים מודרניים שירתו בצבא ובמילואים עם ישראלים מכל הסוגים וממשיכים לבצע גיחות, כחלק משגרת הקיום הישראלי, לעברו השני של קו השבר הפנים-יהודי. הם מתחככים ללא הרף עם שאר הישראלים.
רבנים ישראלים מודרניים עורכים חופות של חילונים, מספידים – להבדיל – בהלוויות של חילונים, נושאים דברים באזכרות של חילונים, נפגשים עם מורים ותלמידים בבית ספר חילוני, ונמצאים בסיג ושיח עם שאר הישראלים דרך התקשורת, בה חלקם מרבים להופיע. לא כך רבני האורתודוקסיה האמריקנית; אצלם המגע עם הניצבים מן העבר השני של קו השבר היהודי פחות טבעי, פחות אינטנסיבי, והרבה פחות תכוף.
בתוך כך, בישראל צומחת מלמטה מסורתיות חדשה. משאלים שונים מצביעים על כך ש-90% מהיהודים בישראל מקיימים סדר פסח; 60% צמים ביום כיפור; 70% שומרים כשרות; 94% מלים את בניהם; ו-66% עורכים קידוש וסעודת שבת. דפוסים אלו ואחרים מצטרפים לתשתית, פשוטה אך רחבה, של זיקה אקטיבית למורשת היהדות.
בד בבד מספר גדל של ישראלים חילונים פוקדים בתי מדרש חדשניים, בעוד ישראלים אורתודוקסים מקימים מנייני תפילה המעצימים נשים בדרכים שונות, תוך שאלפי נשים דתיות לומדות תלמוד בבתי מדרש חדשים, וחלקן גם טוענות בבתי דין רבניים ואף פוסקות הלכות.
לפני דור אחד בלבד תופעות אלו לא עלו על הדעת בנוף הדתי בישראל. נראה שהרוח הניסויית שיצאה מיהדות גרמניה קודם שנסעה לארה"ב מנשבת כעת בישראל, תוך שהיא מלטפת את המסורת ומפסלת אותה מחדש.
הפזורה, לעומת זאת, מתכווצת בגופה ומתחלנת ברוחה.
מאתיים שנים לאחר שפילגה את הפזורה היהודית, עלולה האמונה להעמיק בעתיד את התהום שתיפער בין הפזורה, שבנוסף להצטמקותה תהיה ברובה פוסט-דתית, לבין ישראל, שתהיה ברובה מסורתית.
מכאן נובע, שבצד הניכור הלאומי כלפי הפזורה המצטמקת, שמפניו הזהרנו במאמר הקודם בסדרה, עלול גם להתפתח בישראל הדומיננטית ניכור דתי כלפי יהודי התפוצות, ברוח דברי הבוז של הנותרים ביהודה לראשוני הגולים לבבל: "רַחֲקוּ מֵעַל ה', לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (יחזקאל טו יא), דהיינו, אין דרך להיות יהודי בחוץ לארץ, ועל מי שנמצא בפזורה לחפש לעצמו דת אחרת.
מאוחר יותר לימדה ההיסטוריה היהודית שיש דרך להיות יהודי מחוץ לארץ ישראל, דרך שבלעדיה לא היתה היהדות הופכת לדת חדשנית וסתגלנית. המעדכן הגדול ביותר של היהדות לזמנים המשתנים היה ר' יוחנן בן זכאי, התנא שהכניס שינויים מפליגים בדת היהודית, בתגובה לאילוצים שכפתה היעלמותו של בית המקדש.
הרפורמה האמיצה ביותר שלו היתה העברת הסנהדרין ליבנה, תוך הפרת האיסור שחל על הכינוס שלה מחוץ לבית המקדש בירושלים. רפורמה אחרת שלו פטרה את הגרים מהקרבת הקרבן שהיה חלק מתהליך הגיור כל עוד המקדש היה קיים.
אילולי אותה רפורמה לא היתה דרך, מאז ועד היום, לאף גר להצטרף לעם היהודי. היה זה מופת של הבנת כיוון ההיסטוריה, והיפוכה הגמור של הגישה המדריכה כעת את הרבנות הראשית בישראל. אז, במאה הראשונה לספירה, הצילו את האמונה היהודית רבנים שהבינו את איומי ההיסטוריה, במקרה שלהם – אבדן המקדש שהיה הציר שסביבו סבבה הדת היהודית מכל הבחינות: משפטית, חינוכית, ופולחנית.
כיום האיום איננו שהיהדות תאבד את ירושלים, אלא שישראל תאבד את הפזורה, שהיהודים יאבדו את מורשתם, ושהיהדות תאבד את היהודים. האם יש מה שיוכל לעצור את האיום הזו, ואם כן – מה?
המאמר הבא בסדרה:
שנאה: ההבטחה הנכזבת של תיאודור הרצל
