אני מבקש לפתוח בנושא שכבר עלה כאן – בעיית האמינות והפייק-ניוז, בעיקר ברשתות החברתיות. בשנה וחצי האחרונות כל אדם שיודע לחפש בגוגל כמה מילים באנגלית הפך למומחה במגיפות, בחיסונים, במדיניות; הוא יודע לחשב אחוזי תמותה, להשוות לנזקי השפעת, לתת עצות על חיסונים, ועוד. מומחים וחכמים מטעם עצמם אנחנו רואים גם בימים כתיקונם, אבל הפעם ההיקפים של התופעה היו מייאשים ממש. כולם הפכו למומחים, הכל נצבע בקונספירציות. גם בחברה החרדית התרחשו תופעות דומות, ומכיוון ששם אין פייסבוק או אינסטגרם – הוואטסאפ החליף את העיתונות הממוסדת. חלק מהאתרים החרדים ניסו להביא קולות של מומחים בעלי משקל ואנשי מקצוע – בלט בכך לטובה "כיכר השבת", האתר החרדי הגדול ביותר כיום – אבל בוואטסאפ כל הזמן רצו שמועות.

רב שיח על לקחי הקורונה – כל המאמרים

אני עצמי מצאתי את עצמי מתקשה לכתוב באופן פומבי, כי היה נראה לי שהקולות הסבירים, השקולים, פשוט לא יישמעו בתוך בליל השמועות והקונספירציות. במיוחד כשעלו קונפליקטים מורכבים: האם לסגור את בתי הכנסת, האם לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה, האם לקיים חתונות, האם לפתוח תלמודי תורה וישיבות. הפלפולים הלמדניים האינסופיים, השמועות והקונספירציות יצרו שיח מלא בחוסר אמון. התרחשה הטלת ספק קבועה בתום הלב של מקבלי ההחלטות ולעתים הצטיירה תמונה של תוכנית זדונית עולמית.

בהקשר הזה האכזבה הגדולה ביותר הייתה מן האדמו"ר מבעלז, שבמשך עשרות שנים נחשב, ובצדק, כמנהיג מתקדם ביותר וכרפורמטור. דווקא הוא, אדמו"ר תל אביבי, דובר עברית רהוטה, שהצעיד את הקהילה שלו קדימה בנושאי תעסוקה ואקדמיה – שימש כמכחיש הקורונה הגדול. לפי חלק מן השמועות, הדבר נבע מתוך החשש שלו מפגיעה נפשית בבני הקהילה שלו. כבר בחודשים הראשונים של המשבר הוא הפיץ מכתב לחסידים שלו ועודד אותם שלא להיכנס לתחושות של דאגה וייאוש. הוא אמנם הודה בקיומה של המגפה אבל למעשה החליט: 'אנחנו נמשיך להתנהג כרגיל; נמשיך את הטישים, את החתונות, את התפילות'. חסידי בעלז אפילו לא הלכו עם מסכות בבית המדרש. זה התחיל בשקט ובצנעה ונודע לכולם בחתונה הגדולה שתועדה בקיץ, בחודש אב שעבר.

אכזבה גדולה נוספת הגיעה מן 'החרדים החדשים', קבוצה שאני עסוק בה כבר הרבה שנים. החרדים החדשים, המודרניים, כאילו נעלמו מן המפה בזמן הקורונה. הציפייה שלי הייתה שהם ישמיעו קול, ידברו על הסכנה, על הצורך להתמודד, על סולידריות, שותפות ואחריות. אבל למעשה, חוץ מכתב אחד שתיעד הפרות קורונה לאורך התקופה, ואכן שילם על זה מחיר יקר, רק בודדים השמיעו קול, וגם הם לא עשו זאת כקבוצה. אני הסקתי מכך שמוקד חשוב שחסר בעולמם של החרדים, גם החרדים החדשים, ובו לא עוסקים מספיק הוא נושא האזרחות ולימודי האזרחות. השיח הציבורי כל הזמן עוסק בלימודי אנגלית ומתמטיקה בחינוך החרדי, ובכניסה לעולם העבודה, אבל מסתבר שלא פחות מאלה חשובים לימודי האזרחות. למקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות היתה הנחה שאם החרדים ייקלטו בעבודה, בצבא ובאקדמיה – ההתנהגות האזרחית תגיע ממילא, אבל ההנחה הזו לא הוכיחה את עצמה.

באופן כללי, לדיבור על 'טוב משותף' לכלל האוכלוסיה, להכלה רב-תרבותית של קבוצות שונות, למציאת המשותף בין ה'שבטים' השונים של ישראל – לכל אלו יש עקב אכילס שנחשף בקורונה, לפחות בכל הנוגע לחרדים. המהלכים הללו לא יכולים להתקיים ללא דרישה חד משמעית כלפי קבוצות המיעוט להסכים על כללי משחק משותפים. הכלה של תרבות מיעוט וסובלנות כלפי ערכים אחרים צריכה לבוא יחד עם תביעה חד משמעית לאחריות. שמעתי לא פעם חרדים שמשתתפים בדיאלוגים עם חילונים ועם קבוצות ישראליות אחרות תמהים: אם אתם מכבדים אותנו כמו שאנחנו, כיצד אתם מבקרים את העובדה שמבחינתנו הרב קנייבסקי הוא שמחליט על החינוך בקהילתו והאדמו"ר מבעלז הוא שקובע אם יהיו חתונות או טישים?

אם נחזור לחרדים החדשים ולאכזבה מחולשתם, אני רוצה להתעכב על שתי סיבות מרכזיות לאותה חולשה. ראשית, החרדים החדשים אינם מאורגנים יחד, בין השאר מפני שהרבה מהם עסוקים בחייהם האישיים ולא בחיים הציבוריים; הם מתמודדים באופן יומיומי עם שאלות פרנסה, עיצוב אורח החיים המשפחתי שלהם וכדומה, ורובם לא מעוניינים לפעול לתיקון החברה החרדית כולה. את חלקם זה לא מעניין, ואחרים טוענים שזו פשוט משימה בלתי אפשרית. נוסף לכך, רוב החרדים החדשים הם מאוד צעירים. בעולם החרדי אין לגיטימיות להשמעת קול בגיל 25 או 30. זה קול חסר משמעות מבחינה ציבורית בתוך החברה החרדית.

מכל זה אני לא מסיק שהחרדים החדשים הם לא רלוונטיים. להפך, אני עדיין חושב שהמפתח טמון בהם, או ליתר דיוק – ביכולת החיבור איתם. שכן הבעיה הגדולה כרגע היא שהישראליות לא רואה בהם שותפים, והיא נמצאת בשיג ושיח רק עם הממסד החרדי. קשה למצוא חברי כנסת שיהיו מוכנים להאבק למען החינוך הממלכתי החרדי, כלומר – מוסדות הלימוד שמשרתים את החרדים החדשים. חבר הכנסת החילוני לא מעוניין להכנס למאבק הזה, שנתפס כלא-שלו, במחיר סכסוך עם הממסד החרדי. אבל זו טעות, כי השותפות הזו תשרת לא רק את החרדים החדשים אלא את החברה הישראלית כולה.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

לסיום, אני רוצה לסמן גם שתי נקודות התמודדות פנים-חרדיות שלדעתי הקורונה הציפה. הראשונה היא כניסתו של האינטרנט לחברה החרדית בעוצמה שמעולם לא הייתה כמותה. אנחנו מדברים על עלייה של עשרות אחוזים בחיבור לאינטרנט, דבר שבוודאי ישפיע על החברה החרדית ועל השיח שבתוכה. הסוגייה השנייה היא הדור הצעיר בישיבות. לא כל התלמידים חזרו לישיבות כשהן נפתחו מחדש. תלמידים רבים ש'הוחזקו' בישיבות באופן מלאכותי, לא מתוך הרצון ללמוד אלא בלחץ המשפחה או כדי לא לפגוע בשידוך – ניצלו את הקורונה כדי 'לנשור'. בכך הם מחוללים לדעתי שינוי דרמטי בעולם החרדי, שעוד נראה את אותותיו בעתיד.