בימי מלחמת העולם השנייה כשהעולם כוסה באפלה גדולה והרוע שלט, הבהיקה קרן אור אחת– דנמרק. לני יחיל, בספרה "הצלת היהודים בדניה, דמוקרטיה שעמדה במבחן", ניתחה בצורה יסודית את סוגיית הצלתם של היהודים בדנמרק. היא הראתה שהאתוס הדמוקרטי הניע את אזרחי דנמרק לפעול באומץ, במסירות ללא גבול ומעל לכל – באנושיות יוצאת דופן. סיפורה של דנמרק אינו סיפור של יחידים. זהו גם אינו סיפורה של מדינה שחיה תחת כיבוש נינוח שאיפשר פעילות זו, כפי שהציעו כמה חוקרים לאחרונה. עדותם של הניצולים חדה וברורה. הם מדווחים על התגייסות של אומה שלמה, שפעלה באופן מעורר השתאות.

ישראל אינה דנמרק. יש הבדלים רבים בין האתגרים שבפניהם עמדה החברה והמדינה הדנית בעידן הכיבוש, לבין האתגרים שבפניהם עומדת החברה והמדינה בישראל בעת הזאת: דנמרק עמדה בפני האתגר של כיבוש נאצי שאיים על אורחות חייה ועל משטרה – והיה רוע ייחודי שלא קם כמותו. ישראל בעת הזאת אינה עומדת בפני רוע חיצוני המאיים עליה בהשמדה ולעיתים קשה להבחין באיום העומד לפתחה של החברה בישראל, מפני שהוא רוע אחר, והוא פנימי.

עם זאת, הבנת ההתמודדות של החברה הדנית עם הרוע שפגשה מספקת לנו פרספקטיבה חדשה, הרלוונטית גם לנו כאן בישראל.

היענות לזעקת הנרדפים

בין השנים 1940 – 1943, דנמרק נשלטה על ידי הנאצים, שמיעטו להתערב בענייניה הפנימיים, ולפיכך גם לא פגעו ביהודים. המפנה התחולל בשנת 1943, שבה החלו הנאצים לפעול באופן אקטיבי נגד היהודים, ומבצע הצלתם ההרואי יצא לדרך. החברה הדנית ברובה המכריע התגייסה לפעילות זאת. מפעל ההצלה הוא מפעלם של יחידים ולא של מוסדות. הם פעלו למרות הסיכון שהם לוקחים על עצמם.

מה הניע את הדנים לפעול בסולידריות הרואית עם הדנים היהודים? בספרו "האדם המורד", הציג אלבר קאמי את מה שאכנה "סולידריות מטפיזית", המבטאת את ה"הזדהות עם האחר". קאמי קובע כי "לעיתים נבצר מאתנו לשאת הפגיעה בזולת […] אין המדובר כאן ברגשות של שותפות אינטרסים. אכן עשויים אנו לסלוד מאי הצדק כלפי אנשים, שאנו רואים בהם את אויבנו" (עמ' 18).

אכן, סולידריות מעין זו התעוררה בימי השואה והיא מתועדת היטב בזיכרונות הניצולים. מבקר הספרות הנודע מרסל רייך רניצקי, בספרו "חיים והספרות", מספר על הצלתו בידי משפחה פולנית. הוא שלל את האפשרות שהמשפחה פעלה ממניע כספי: "זה היה משהו אחר לגמרי – ואני יכול לתאר זאת רק במילים הגדולות והשחוקות: חמלה, טוב לב, אנושיות" (עמ' 219). סולידריות זו היא מטפיזית משום שהיא נובעת מההכרה של בני אדם בשותפות הגורל האנושית. המשורר ג'ון דאן כתב: "אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מהיבשה, נתח מן האדמה. […] מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוך באנושות. ועל כן אל תשלח לעולם לברר למי מצלצל הפעמון: לך הוא מצלצל" ("אין אדם שהוא אי, שירים ופרוזה", עמ' 129). סולידריות זו חוצה גבולות; היא מתייצבת במקום שהזולת נפגע וסובל מעוול, ועוול זה מצלצל בפעמוני התודעה של מי שנענה לצלצול.

ריצ'רד רורטי, בספרו "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות", דחה את עמדת קאמי וטען שסולידריות מטפיזית אינה מסבירה את פעולת העם הדני: "אם היית יהודי בזמן שהרכבות נסעו לאושוויץ, הסיכויים שלך להיות מוחבא על ידי שכניך הגויים היו גדולים יותר אילו חיית בדנמרק או באיטליה מאשר אילו חיית בבלגיה". לדעתו, הדנים והאיטלקים פעלו באופן הרואי מפני שהם ראו ביהודים חלק מקהילת ה"אנחנו", קהילת האזרחים. קהילה זו היא תמיד קהילה ממשית מסוימת, שבה זולת מסוים נתפס כחלק מהקהילה. זאת בניגוד ל"הם", קבוצה אנושית אחרת.

אכן, יש ביטויים ציבוריים הנראים הולמים את עמדתו של רורטי. כך נאמר באחת ממסמכי המחאה הדניים: "היהודים הדנים הם אבר חי של העם ועל כן כל העם נפגע בעמקי נפשו על ידי המעשים שנעשו, אשר בהם רואים פגיעה בתודעה הדנית של חוק ומשפט" (יחיל, עמ' 163).

ברם עמדתו של רורטי, שחוזרת ועולה לעיתים אצל חוקרים בעת הזאת, היא בעייתית. ראשית, בני-אדם מתגייסים ומקריבים את חייהם גם במקום שמתחולל בו אי צדק, עוול ורוע שאינו נוגע להם ולחברתם. חסידי אומות העולם לא ראו ביהודים שהצילו חלק מקהילתם. הם ראו בהם יצורי אנוש שאסור לאפשר פגיעה בהם. שנית, איטליה אינה דנמרק. באיטליה במקומות מסוימים הצילו יהודים ובמקומות אחרים שיתפו פעולה עם הפשיסטים, והובילו יהודים אל מותם בתאי הגזים. לבסוף, רורטי, וחוקרים שצעדו בעקבותיו שגו בכך שלא הקשיבו לקולם של אזרחי דנמרק שנרתמו להצלת יהודים, או לקולם של הניצולים. הם הציעו תיאוריה שדבר אין לה עם המציאות. נקל להיווכח בכך. הנה עדותו של דוד סומפולינסקי: "ברכבת, בחשמלית, או סתם ברחוב פנו אלינו דנים שלא הכרנום, והציעו את עזרתם או נתנו כסף. פעם נתן לי מישהו טבעת זהב ופעם פשט איש את מעילו ברכבת וביקש שאקח אותו […] לסרב לא יכולתי. דנים רבים שלא היו ממש פעילים בהצלה, הביעו צורך נפשי לעשות משהו" (יחיל, עמ' 164).

תודעתם העצמית של אזרחי דנמרק שסירבו לשתף פעולה עם הרוע הוא צלול וחד. אגה ברטסלן ממובילי פעולת ההצלה,  בספרו "אוקטובר 43", מעיד על רגע ההתעוררות לפעולה בעת שנודע פעולת הגירוש המתוכננת: "הלילה הקודר אור לשנים באוקטובר היה לי […] כהפצעת שחר אישי. מכאן ואילך לא היה מקום לספק או היסוס כלשהו. לנוכח מעשי-זוועה אלה חסרי-טעם עד לטירוף, לא הייתה זו עוד שאלה של השקפת-עולם אישית. "פעולה" הייתה הסיסמה. […] בימים ההם לא יכול היה אדם מהוגן בדנמרק להימנע מפעולה לאחר מצוד, כשהנרדפים זועקים לעזרה" (עמ' 12).

ההיענות לזעקת הנרדפים מניעה את מבצע ההצלה, ולא השתייכות קולקטיבית. גם אם יש גרעין של אמת בטיעונו, רורטי מחמיץ את העיקר: אכן, הייתה סולידריות עם היהודים הדניים, כאזרחים. אבל היא הייתה מעוגנת בערכי יסוד ראשוניים קדם-פוליטיים, שהיו נשמת אפה של האומה הדנית, ולא בתודעת "אנחנו" פוליטית. על ערכים אלה כל אזרח דני "היה אף מוכן להילחם עליהם בפועל. ערכים אלה הם מושגי היסוד של חופש, שוויון, חוק ומשפט" (יחיל, עמ' 22).

האל קוק, מגיבוריה הגדולים של המאבק הדני, חזר ושינן את ערכי היסוד הללו בציבור ובאוניברסיטאות בפני ציבורים שגדשו את האולמות. הוא קרא להגברת תודעת האחריות ולמעורבות פוליטית ממשית. רק אחריות זו תכריע את התפתחות דנמרק בעידן הרוע. הוא הזהיר כי חוסר עניין יוביל "לשלטון כנופיות, יהיו אלה דמוקרטיות או דיקטטוריות. על כן התביעה היא: לעורר ענין ואחריות כאזרחים" (יחיל, עמ' 26).

הבחנתו של האל חשובה אז והיום: גם דמוקרטיה יכולה להיות מונהגת על ידי כנופיות. אם ערכי היסוד שעומדים בתשתית הדמוקרטיה – חירות, כבוד האדם, שוויון, הוגנות וחוקיות ייפגעו או אז הרוב יפעל ככנופייה. האל קוק הצליח, כדרך שהעם הדני כולו הצליח: הם לא נהפכו לכנופייה. דנמרק צלחה את מבחן הדמוקרטיה, משום שצלחה את מבחן ערכי היסוד של העומדים ביסודה של הדמוקרטיה: "אהבת החופש, אהבת השלום והאמונה בניצחון הסופי של הרוח" (יחיל, עמ' 74).

גם הנציג הנאצי באסט, שפעילותו בדנמרק הייתה בעייתית, וניצל ממות במשפטי נירנברג באמצעות שקרים, זיהה את תודעת העם הדני ובמסמך ששלח קבע: "ביצוע אקציה נגד היהודים יפגע בצפור הנפש של תודעת החוק הדנית ויגרום לתוצאות שאין לשערן" (יחיל, עמ' 126). העם הדני לא ויתר על לאומיותו בגין מחויבותו לערכי היסוד הדמוקרטיים. אין צורך להיעשות אזרח מופשט כדי לאמץ את ערכי הדמוקרטיה. הדמוקרטיה כמערכת ערכים הייתה נשמת אפו של העם הדני.

האתוס היסודי העומד בבסיס שיטת המשטר הדמוקרטית ניצח את הרוע. האומה הדנית צלחה את המבחן מפני שהמידות הטובות האמורות לעצב את הדמוקרטיה היו מוטמעות בה היטב. לדמוקרטיה אין את היכולת לשרש את הרוע; היא יכולה בנקל להיעשות לקולו של הרוע, שידבר בשם "הרוב הכריע", "העם אמר את דברו" וכו'. הנמקות אלה עלולות לבסס פגיעה בזולת, ופגיעה בזכויות של בני-אדם. הן עלולות  ליצור תרבות של אטימות לב כלפי הסובלים והנאנקים, שלאסונם אינם חלק מ"העם שאמר דברו".

אדם יכול וחייב לעשות טוב

שלטון הרוע אינו מקרי, הוא יסוד שורשי בקיום האנושי. בספרו "הדת בגבולות התבונה בלבד" דן קאנט בהרחבה ב"משיכה לרשע שבטבע האנושי". הוא לא היסס לקבוע כי יש "רשע שורשי בטבע האדם". על רקע זה תהה: "כיצד אפוא אדם שהוא מדרך טבעו רשע עושה את עצמו לאדם טוב, דבר זה נעלה מכל מושגינו: שהרי כיצד יכול עץ רע להניב פירות טובים?".

עוד לפני אושוויץ קאנט דחה את העמדה האופטימית, שלפיה האנושות צועדת אל עבר עולם מושלם יותר: "סברה זו ודאי שלא שאובה מן הניסיון […] כי כאן ההיסטוריה של כל הזמנים מדברת בעוצמה יתירה נגדה". למרות זאת, קאנט טען כי האדם יכול ולפיכך חייב לעשות את הטוב. גם האפשרות לעשות את הטוב קיימת באדם כיסוד ראשוני, שמימושו נעשה למשימת האדם. כדי לעשות את הטוב האדם חייב להתגבר בכוח חירותו על הרשע הראשוני. קיום מוסרי הוא "מאבק של העיקר הטוב עם העיקר הרשעי לשלטון על האדם". החירות מאפשרת לאדם להתייצב כנגד המציאות; היא, ולא חברות גרידא בקהילת "אנחנו", מאפשרת לסרב לרוע השליט. זהו מאבק סיזיפי הנמדד ביחס לרוע שמתגברים עליו ולא בהכרח ביחס להשגת הטוב האידאלי.

מאבק זה אינו קל, מפני שהרוע מתעתע בנו. סטניסלב לם, הסופר הפולני-יהודי, הצביע בספרו פרובוקציה, שנכתב בעקבות השואה, על כך שלעיתים הרוע דובר בשפת המוסר והערכים ומייצר "אתיקה של רוע": "הרוע תמיד מציג להצדקתו טוב כלשהו". לם לא האמין באפשרות השחרור מהרוע והתגברות הטוב.

ברם האומה הדנית הוכיחה כי לם טעה. אומה שלימה סירבה לרוע וגייסה את ערכי היסוד שלה. החירות וההגינות היסודית שהאזרח הדני לא ויתר עליהן הובילה אותו למאבק על ערכיו. בעידן הכיבוש הנאצי דנמרק לא הפכה לדמוקרטיה פורמלית ריקה. היא ראתה עצמה כפופה לערכי יסוד מוסריים, שהדמוקרטיה מממשת אותם.

המורשת הדנית היא גם המורשת העמוקה של תורת ישראל והמסורת היהודית: האדם עלול לעשות את הרע אבל ביכולתו להתגבר עליו, ולפיכך הוא חייב להיאבק בו. מסע חיי האדם הוא התמודדות עם הרוע הפנימי וביכולתו של האדם להיאבק בו גם אם לא יוכל לשרשו כליל: "הלוא אם תיטב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ  ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".  (בראשית ד, ז). החטא, הרוע, מפתים את האדם. הוא משתוקק להם. אבל בכוחו למשול בפיתויים אלה. האדם הוא בן חורין, הוא תמיד יוכל לסרב לרוע. הטוב והרע נתונים לפניו ועליו לבחור בטוב (ראו דברים ל, טו, יט).

בישראל של ימינו אתוס יסודי זה עומד למבחן. לעיתים נראה כי רטוריקה דמוקרטית מובילה לפגיעה בערכי יסוד של הדמוקרטיה: כבוד לכל אדם, חירות, חוק, יושר ואמונה באדם. רמיסה זו נעשית לפי כלל  יסודי אחד – שלטון הרוב – "העם אמר דברו". שיטת משטר היא הקצה העליון של אמנה, היא החוזה בין השלטון לבין האזרחים. העיקרון המעניק לרוב שלטון אינו יכול לגבור על ערכי יסוד מבלי לשמוט את הלגיטימיות שלו. הרטוריקה הדמוקרטית מאפשרת פגיעה זו אם היא משתחררת מהמחויבויות העומדות בבסיסה.

כאשר ערכי היסוד נפגעים משהו מרקמת החיים האנושיים הפנימיים נפגע; לב האדם נעשה אטום. ערכי היסוד הדמוקרטיים הם קדם-נורמטיביים, הם מכוננים את תודעת האדם. כאשר הם נעלמים, מגיחים כוחות האופל מתוך האדם. אין שיטה דמוקרטית שתמנע זאת. כאשר המידות הטובות נעלמות פעם אחת נפרצה הדרך להיעלמותן המתמדת.

בישראל של ימינו לערכי היסוד יש חשיבות מיוחדת. החברה בישראל היא רב-תרבותית. אין, ולא הייתה אי פעם, חברה יהודית מונוליטית. ברקמה חברתית זו כלולים גם החברה הערבית והחברות והתרבויות השונות המכונסות במשפחת העם היהודי. השתלטות של רוב אקראי הקובע סדר יום ספציפי, המנותק מערכי היסוד הדמוקרטיים, מערער את הקיום המורכב של חברה זאת.

יתר על כן, מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. אם המדינה מאמצת תפיסה מדומיינת של קיום אידאלי-יהודי מעוות, היא מתנתקת מבסיס קיומה היהודי. אובדן זה מוביל לאובדן הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. לבסוף, אובדן ערכי היסוד מנתק את מדינת ישראל מההיבט האוניברסלי העומד בתשתיתה של מדינה דמוקרטית הרואה בכל אדם כנושא ערך פנימי שאינו בר המרה. כשמדינה מאבדת את ערכיה היא לא תוכל להתמודד כנגד הרוע המתפרץ ועולה; היא מאבדת את ההבחנה בין טוב לרע, בין יושר לאי יושר, והכוח האלים חוגג את ניצחונו. מדינה זו לא תתגייס להצלתם של מי שמאוימים בגין מה שהם, כדרך שאוימו היהודים. השותפות האנושית תגווע.

בדנמרק הרוע היה חיצוני. הוא זוהה עם הצורר הנאצי. הרוע התפרץ אל חברה ערוכה היטב. בישראל של ימינו הרוע, שאינו דומה לרוע נאצי כמובן, מתפרץ ועולה מתוך עצמיותנו, מהרבדים הנסתרים והאלימים שבנפש האדם. כוח הרסני זה לא ייבלם על ידי מערך נורמטיבי בלבד, שהרי את הנורמות ניתן לשנות או לפרש כך שהרוע ייעשה לטוב. רק שמירה על ערכי היסוד דמוקרטיים, וערך כבוד האדם, יהא אשר יהא, תבסס את המאבק ברוע. עמדה זו אינה רק יסוד התרבות הדמוקרטית, היא גם המורשת העמוקה של המסורת היהודית, הרואה בכל אדם ברוא בצלמו של האל.