המשנה קובעת: "כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת" (שבת פרק ז, א).
חכמי התלמוד דנו במונח "שכח עיקר שבת" ובתחולתו:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים. אבל הכיר ולבסוף שכח – חייב על כל שבת ושבת. […,] מאי כל השוכח עיקר שבת – דהיתה שכוח ממנו עיקרה של שבת.
התינוק שנשבה והגר אינם מכירים את הציווי היסודי על השבת. לפי דעת המשנה שניהם חייבים חטאת משום שמעשיהם נובעים משגגה אחת – שכחת עיקר השבת. ברם רבי יוחנן וריש לקיש מצמצמים את תחולת הכלל וקובעים:
דוקא הכיר ולבסוף שכח [=חייב חטאת], אבל תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים – פטור.
התלמוד מניח שעמדתם משקפת את עמדת מונבז במחלוקת שבינו לבין רבי עקיבא, שמשנתנו פוסקת כדעתו. בתוספתא נאמר:
גר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכה בשבת ר' עקיבא מחייב ומונבז פוטר והדין נותן שיהא פטור הואיל ושוגג חייב חטאת ומזיד חייב כרת מה מזיד אינו חייב עד שיבא לכלל ידיעה אף שוגג לא יהא חייב עד שיבא לכלל ידיעה.
תמונה מורכבת זו חשובה לשאלת היסוד שהצבנו: האם ההלכה מכירה בגיור עצמי. לכאורה, שכחת השבת אפשרית רק אם הגר גייר עצמו ללא זיקה לגוף מוסדי או לשלשה מישראל, שלפי הברייתא ביבמות (מז, ע"א-ע"ב), אמורים ליידע את המתגייר על מצוות השבת! לפנינו עדות על מחלוקת תלמודית עמוקה; לפי העמדה במסכת שבת, הגר לא רק מניע את תהליך הגיור הוא רשאי גם לבצעו באופן עצמאי.
חכמי ההלכה התחבטו בסתירה שבין דברי התלמוד כאן לחובה שהתקבלה להלכה, שלפיה גיור מחייב שלשה. בפרק הקודם ראינו כי לפי שיטה אחת גיור אינו מצריך שלשה. לפי השיטה השנייה שהוצגה בפרק הקודם, יש מחכמי ההלכה שקבעו כי בדיעבד הגיור תקף בלא שלשה. המאירי חוזר ומציג עמדה זו בפירושו למסכת שבת:
ושמא תאמר גר שנתגייר בין הגוים מיהא היאך אפשר שלא ידע ענין שבת מעולם והרי הוא צריך שלשה ומודיעים אותו מצות קלות וחמורות […] אפשר בגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד ולא הכיר מעולם או שמא נתגייר בלא שלשה וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים ולכתחילה הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו על הדרך שפסקו שם גדולי הפוסקים.
שיטה זו מציגה את היחס בין הדרישה לבית דין לבין גיור "בינו לבין עצמו", כיחס שבין לכתחילה – חובת נוכחות בית דין, לבין בדיעבד – הגיור תקף גם ללא שלשה. אחד העקרונות המטא-הלכתיים הקלסיים הוא: "שעת הדחק כדיעבד דמי" (יבמות קכא, ע"ב). בשעת הדחק אפשר להפעיל את הדין שבדיעבד לכתחילה ( ראו ט"ז, יורה דעה, סימן צא, ס"ק ב, ועוד). עיקרון זה כפי שנראה בהמשך הופעל גם ביחס לגיור. לכאורה, המסקנה הנובעת מכך היא שגיור בדיעבד הריהו גיור לכל דבר ועניין (ואולם ראו הסתייגות המאירי ביבמות מה, ע"ב, שאינה מופיעה בדבריו כאן).
בעלי התוספות דחו את אפשרות הגיור העצמי לאור עמדתם העקרונית היוצרת התאמה בין הסוגיות התלמודיות: "גר שנתגייר בין הנכרים – בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר [..]" (תוספות, שבת סח, ע"א ד"ה: גר). ברם, מדוע לא הודיעו לגר על מצוות השבת שהיא אות ברית בין ישראל לבין האל?
מטעם זה, כנראה, הרמב"ן המציג את עמדת בעלי התוספות כותב: "או שטעו ולא הודיעוהו, שאלו נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר" (חידושי הרמב"ן, שבת, שם). הריטב"א מפרש שמדובר ב"גר קטן […] וכשהגדיל והיה בן דעת היה בין הגוים" (חידושי הריטב"א, שבת סח, ע"א). פירושם של הראשונים חשוב להכרעה ההלכתית. אבל לפי פירושי התוספות וממשכיהם לביטוי "גר שנתגייר לבין הנוכרים", העיקר חסר מהספר. לפי פשוטו של תלמוד: "גר שנתגייר לבין הנוכרים" משמעו גיור עצמי. חשיבות הדיון הבתר-תלמודי גדולה, גם אם חלק מבעלי ההלכה שללו את אפשרות הגיור העצמי. הם מעידים על הקושי הטקסטואלי שעמד בפניהם בהבנת טקסט תלמודי לנוכח הכרעת ההלכה.
