היה הייתה תנועה, "ציונות דתית" שמה, לא הסיעה הפוליטית (גם אני בשלב מסוים בביוגרפיה הילדותית שלי רציתי לכנות את עצמי "בונד, השם הוא ג'יימס בונד", ואפילו לשכנע את עצמי שאני כזה). אני מדבר על התנועה "ציונות דתית" שהקים הרב יצחק יעקב ריינס. בשנת 1902 הייתה זו תנועה של אנשים אפורים למדי – שליש מהצירים שלה היו רבנים של ערים קטנות ועיירות, במזרח אירופה בעיקר – שהם החליטו להכיר באופן ממוסד בחילון של יהודים. הם העניקו לעצמם הסברים והצדקות שלא אלאה את הקורא במורכבותם, אבל הם הבינו שהעולם השתנה. שוו בנפשכם כמה אומץ וכמה מהפכנות נצרכו כדי לחולל תופעה ראשונה מסוגה בהיסטוריה היהודית: הכרה ממסדית במוסד יהודי חילוני, התנועה הציונית. יתר על כן, אנשי התנועה הציונית לא הסתירו לרגע את התובנה שרק ההשתחררות מן הדת הובילה למהפכה של התנועה הציונית. וכאן החלו הצרות.
כמי שעסק בעבר במשך עשור בחינוך בתיכון, אני יכול לומר שאם תשאלו תלמידים מצטיינים רבים האם הם מאושרים ממעמדם בכיתה, רבים יביעו תסכול עמוק. לדעתם המערכת איננה מבינה עד כמה תרומתם לכיתה מהותית, ולוקחת אותם כמובנים מאליהם. תגובה זו אופיינית גם לחברות גדולות. הציבור הדתי־לאומי הוא בחלקו ציבור איכותי. החינוך בראש מעייניו, הוא נושא בכל החובות, ובנוסף לכך הוא שומר על מסורת אבות.
מבחינת התודעה הציונית־דתית זהו ציבור נפלא, שמקיים את משימותיו האזרחיות על הצד הטוב ביותר ובו בזמן הוא גם נושא בעול מצוות – כביכול מחויבות כפולה מאזרח רגיל. כמו מפקד הכיתה בצבא, המ"כ, שהחובות שלו כפולות ומשולשות מאלה של החניך, כך הציוני הדתי רואה עצמו מוכפל בחובות, כלפי המדינה וכלפי שמיים, אך הוא נתפס כמובן מאליו, וגרוע מכך –איננו זוכה להערכה בשל תפקודו המלא והמחיר שהוא משלם במחויבות כפולה. זה היה נכון בשנת 1902, בשנת 1922 (הקמת הפועל המזרחי), בשנת 1927 (קבלת הקרקע הראשונה להתיישבות דתית, שנים רבות לאחר החילונית, ורק מתוך מרד של הציונות הדתית), במלחמת השחרור ועוד.
עד כה דיברתי על תודעה; כך חש הציוני הדתי אז והיום. אבל התודעה הזו לא הייתה תלושה לחלוטין מהמציאות ההיסטורית הממשית. נכון שהמשאבים של התנועה הציונית בשנות העשרים היו מוגבלים ביותר, וכאשר חילקו את הקרקעות שנקנו בדמים מרובים מהבעלים הערביים, הרי שתנועות הפועלים קדמו ל"פועל המזרחי". כך היה גם בתקופת היישוב, כאשר המפתח נמצא תחת השליטה הבלתי מוגבלת כמעט של ההסתדרות. נכון גם שחיי הפלמ"ח הקשו על צעירים דתיים לשמור על זהותם בסביבה החילונית, והיו עוד סיבות אובייקטיביות רבות.
ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהבוז הסמוי והגלוי שרחשו תנועות הפועלים לדת. מבחינה זו הן קיבלו את ההשלכות של הסוציאליזם על הדת, ותפסו את הדתיים הלאומיים כמובנים מאליהם. כשנוסדה המדינה הם כיהנו בממשלות השונות כשרים מינוריים: שרי דואר, סעד, וכמובן דתות. כשעלה הליכוד לשלטון והמפלגה הדתית־לאומית זכתה במשרד החינוך, היה זה שיכרון של ממש. כמעט חוללו בכיכרות. שר חינוך משלנו.
הציבור החילוני לא השגיח כמעט בתסכול המתפתח מתחת לרדאר. מבחינתו הדתיים היו גורם ארכאי, שמדי פעם ניצל את היותו לשון מאזניים כדי לכפות פרהסיה דתית. כאשר התעורר גוש אמונים, היה נוח לאותו ציבור חילוני לראות בדתיים הלאומיים "משיחיים". תווית זו אפשרה להמשיך ולהתעלם מאותו ציבור. החילונים אפילו לא שמו לב ש"גוש אמונים" התעורר מתוך הציבור הבורגני, זה שנתפס כמובן מאליו, כציבור שנאמנותו למדינה איננה מוטלת בספק. הם לא השגיחו שמדובר במאות אלפים שנמנע מהם סיפור החלוציות, וכעת הם משלימים זאת. היה קל מאוד להשליך זאת על המשיחיות.
אכן, חבורת "מרכז הרב", בראשותו של הרב צבי יהודה קוק, זכו להערכה מופלגת בקרב הציבור הציוני הדתי. אבל הם, ה"משיחיים", לא היו הגוף המרכזי של ההתיישבות. הגוף המרכזי היו הבורגנים שחשו עצמם סוף סוף מפריחי השממה, מי שנושאים את הסיפור הציוני על כתפיהם. וכי אפשר להבין את תופעת בנט ללא תחיית הבורגנות הציונית הדתית וההשתחררות מהתסכול? עד היום ממשיכה טעות זו של תיוג, והשיח הציבורי מלבה אותה. זה הכלל: צבעת מחנה בצבע המשיחי, ומכאן ואילך המחנה הוא בגדר המוציא מחברו עליו הראיה, וגרוע יותר, פטרת את עצמך מהתמודדות אמיתית. וכשאין התמודדות, צצה וממלאת את מקומה האלימות המילולית. מכאן סלולה הדרך לקריסה.
תסכול הוא תופעה ניתנת לצבירה. חברה יכולה להערים על עצמה תסכולים אחדים. קחו למשל את המזרחיים. מאחר שחלקם הגדול היה שומר מסורת ומצדד בתחייה הלאומית, הרי שהם חשו את התסכול המתואר לעיל. אבל הם הערימו על עצמם תסכול נוסף, והוא התדמית הנחותה של המוצא המזרחי. הם חשו נדחים מחלוציות לא רק מפני שנתפסו בקרב הציבור החילוני כדתיים, אלא גם מפני שהחלוצים נחשבו יוצאי מזרח אירופה ואנשי התרבות האירופית.
תסכול על גבי תסכול אירע גם בחברה הציונית הדתית. במשך שנים רבות היה "המזרחי" ממונה על החינוך בארץ. קברניטיו, כמו הרב מאיר בר־אילן והרב יהודה ליב פישמן, החליטו להשקיע במקומות הבטוחים יותר, דהיינו בחינוך הגן והיסודי. בתי הספר התיכוניים היו ספורים, ורק חלק מהאוכלוסייה הדתית יכלו לאפשר לעצמם חינוך כזה. בתנאי המחיה ששררו אז, נשלחו ילדים רבים לסייע בפרנסת המשפחה.
התוצאה היא שהציונות הדתית לא הקימה שכבה של מנהיגות תורנית והלכתית. סמינר "המזרחי" בהנהגת ר' אליהו מאיר ליפשיץ לא הוציא מורים רבים, וישיבות לאומיות לא היו. ישיבת מרכז הרב מנתה לפני קום המדינה תלמידים בודדים שנער יספרם. רבנים, ברמה של רבני שכונות וחלק מרבני הערים, היו ברובם המוחלט חרדים, כלומר אורתודוקסים שאינם ציונים. הישיבות החרדיות, שלאחר השואה הועתקו לארץ, סיפקו שכבה של תלמידי חכמים, מורי הלכה ומורים למקצועות תורניים.עד ראשית שנות השמונים של המאה שעברה היו הפוסקים בערי הארץ חרדים. היה ברור לציבור הדתי הלאומי, שרובו היו יושבי ערים, ששאלות הלכתיות מפנים לחרדים, כשם שהיה ברור ששירותי הדת, כמו מוהלים ומסדרי קידושין, מסופקים בידי חרדים. בבתי הכנסת הלאומיים נוכח כמעט תמיד מגיד השיעור ומלמד הדף היומי מקרב החרדים.
הר"מים בישיבות התיכוניות שצמחו במהירות לאחר קום המדינה היו חרדים, והם הפנו את מרב מאמציהם להשפיע על הנוער הצעיר שיעזוב את הדרך הדתית הלאומית וימשיך את לימודיו בישיבות חרדיות. היו ישיבות כמו חברון ועזתה ש"התמחו" בקליטת בוגרי הישיבות התיכוניות. הציבור הציוני הדתי פיתח תסכול על היעדר שכבה של תלמידי חכמים דתיים־לאומיים, שתגלה הנהגה הלכתית הולמת.
הסיפור השתנה בעקבות שני אירועים מרכזיים. בראשית שנות השבעים הקימה ישיבת ההסדר "הר עציון" מכון להוראה. מסלול הלימוד בישיבה היה ארבע וחצי או חמש שנתי, והמכון להוראה, בשיתוף משרד החינוך, הציע לתלמידים לשלב מסלול זה עם תעודת הוראה. ישיבות ההסדר האחרות הצטרפו חיש מהר להסדר זה, שנקרא אז "תוכנית קיל" על שם יהודה קיל. כךהחלו ישיבות ההסדר להנפיק מורים ציוניים־דתיים למקצועות קודש. החל מסוף שנות השבעים, כשהתלמידים הראשונים בעלי תעודת הוראה יצאו לשוק, החלו ר"מים חובשי כיפות סרוגות לתפוס את מקומם של ר"מים חרדים שפרשו מישיבות תיכוניות.
האירוע השני היה תנופת ההתיישבות של גוש אמונים, שלא רק הציבה את ישיבת מרכז הרב כספינת הדגל של הישיבות התיכוניות, אלא גם העלתה את המנהיגות הרבנית לתודעת הציבור הציוני הדתי. היישובים החדשים שעלו על המפה מינו רבני יישובים, והוברר סופית שניתן להיות רב דתי־לאומי גם ברמה המוניציפלית.
באופן הזה פרקה הציונות הדתית את התסכול של ההנהגה הדתית. היא פיתחה לעצמה מנהיגות רבנית, ודחקה אט אט את החרדים. התרחשה תופעה מלבבת: סוף סוף הרב שניהל מגעים עם הקהילה הבין את ציבור המונהגים. כמותם גם הוא בא מבני עקיבא, שירת בצבא וחווה עולם מודרני כחלק אינטגרלי מאישיותו. בני זוג שהגיעו לשוחח עם הרב טרם נישואיהם מצאו סוף סוף דמות שהבינה את עולמם. בבתי הדין הרבניים החלו לכהן דיינים דתיים־לאומיים, ולעיתים יכולת לזהות את הכיפה הסרוגה מתחת לכובע והפראק הרבניים.
תהליך זה ידע עליות ומורדות. כתוצאה משיקולים פוליטיים, לרוב של מפלגות חילוניות, ניתן כוח בידי החרדים שאִפשר להם להמשיך ולמנות דיינים ורבנים חרדים. אלה היו בעלי ידע הלכתי ותלמודי ואף חריפות מחשבה, אך לא באו מתוך העולם של העומדים בפניהם ולא היו שותפים למצוקותיהם. אף על פי כן המצב לא חזר לקדמותו. מבחינה זו, התסכול בנושא היעדרה של שכבת הנהגה תורנית שכך, אם כי לא נעלם. בוודאי שגם המהפכה של רבני צהר, שהחליפה את מסדרי הקידושין ואת שאר הפונקציות הרבניות ברבנים דתיים־לאומיים מובהקים, הקלה על התדמית של הסמכות הרבנית.
במהלך האירועים הסוערים המתרחשים כעת בסוגיית החקיקה בנושא הרפורמה המשפטית, הצליחו לטשטש את העובדה שהדתיים הלאומיים עתידים לשוב לימי התסכול. למען האמת, הציונים הדתיים נמצאים משני צידי המתרס. אמנם חלק גדול מהם תומך ברפורמות, אך לא מעט מהמתנגדים הם דתיים לאומיים. התומכים ודאי ניזונים מאותה תחושת תסכול ונחיתות שחוו באירועים כמו ההתנתקות והיחס למתנחלים.
והנה בשקט בשקט, ללא התנגדות אמיתית וממשית, למעט גופים לא דומיננטיים, עובר כעת חוק המחזיר את הציבור הדתי־לאומי לשלושת העשורים הראשונים של המדינה. אמנם יש המתרפקים על ימים אלה, כציונות דתית "קלאסית", אך כמדומה שאף אחד מהם לא מתרפק על הכפיפות להנהגה רוחנית והלכתית חרדית. אמנם, כפי שציינתי, המנגנון של בחירת רבנים שהיה קיים עד כה לא היה חף משיקולים פוליטיים, ולא תמיד הותאם הרב לציבור שהוא מנהיג, אולם נזקפו הצלחות לא מעטות גם בשל העובדה שהיה לרשות המקומית אמירה בתהליך הבחירה.
כעת, הצעת חוק של שמחה רוטמן וארז מלול, שאושרה במליאה בקריאה טרומית ונידונה השבוע בוועדת החוקה, מבקשת להשיב את מינוי הרבנים לידי הרבנות הראשית ולהפחית את מעמדה של הרשות המקומית. המשמעות של חקיקה כזו היא השבת המצב לקדמותו. בחוות דעת שפרסם אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה נמנו החסרונות שבגישה כזו. אולם מה שברור הוא שמינויי רבנים שכונתיים, שייעשו לפי שיקולי משרד הדתות והרבנות הראשית בלבד, יפגעו פגיעה לא קלה בציבור הדתי הלאומי, שרבניו ידחקו מפני השיקולים הפוליטיים.
אני מניח שנגד הטיעון שאני מעלה כאן יאמרו, וכי מה בכך. הרי הפוליטיקה היא כמטוטלת. יבוא יום ויהיה שר דתות מקרב הציונות הדתית (שוב, לא הסיעה) וישנה את המאזן. טענה זו, לצערי או לשמחתי, איננה תקפה, מפני שלציונות הדתית כחברה וכקבוצה רעיונית תמיד הייתה אחריות לאומית ואחריות תורנית. קריאה ברפרוף בזיכרונותיהם של המנהיגים הקלאסיים של הציונות הדתית בארץ ישראל מלמדת עד כמה הם חשו מחויבים לשקם את עולם התורה לאחר השואה, ואף עשרות שנים לאחר מכן נלחמו למען תקציבי הישיבות. הם ודאי ידעו שבישיבות החרדיות מפעפעות אידאולוגיות אנטי־ציוניות ואנטי־מודרניות חריפות. אף על פי כן הם סברו שהאחריות מוטלת על כתפיהם. עד שיום אחד קם הגולם על מגינו. אבל העובדות אינן מחלישות את העמדה הציונית הדתית.
כיצד יש להסביר את העובדה שברקע הצעת החוק ניצב לצד איש ש"ס, החולשת על משרד הדתות ועל המשרות המשומנות שבו, איש סיעת "הציונות הדתית"? וכי הוא לא חש שהסיעה מחבלת בתנועה? ובכן, רוטמן הוא איש החרד"ליות במובן הרחב שלה. הוא מאמין במוסדות המדינה וברבנות הראשית. מבחינתו העובדה שמנהיגים רוחניים כמו הרב שלמה גורן כבר לא שם, והחרדים השתלטו על המנגנון, איננה מקלקלת את האמונה במוסדות השלטון. הפורמליזם המשפטי מסייע לו. הרי תפקיד התקנות הקודמות היה ליצור קשר בין הקהילה לרב הנבחר, אך חוק עדיף מתקנה. הסיעה לא שתה ליבה שהיא משיבה את הציונות הדתית אחור, תוך פגיעה בסמכויותיה הרבניות.
הציבור הציוני הדתי היה אמור לעלות על בריקדות נוכח הצעה שמקדמים חבר כנסת מסיעת ש"ס ומסיעת הציונות הדתית. אבל הנוכחות שלו בחיים המודרניים, בד בבד עם הזירה התורנית שהוא חש מחויבות לגרסה החרדית שלה, עלולות להיות לו לרועץ. הוא יקום בוקר אחד וימצא עצמו באותו מצב של העשורים הראשונים של המדינה. רק שאז לא הייתה פלטפורמה רבנית דתית־לאומית, וכיום יש כזו. גופים דתיים, ליברליים ברובם, נאבקים ביוזמת החקיקה. בלחץ רבנים ציונים־דתיים עידן רוטמן את ההצעה, אך עדיין רב כוחם של הגורמים החרדיים בתהליך הבחירה, והקהילה הממשית הצורכת את שירותי הרב נדחקה החוצה. בינתיים קולה קורא במדבר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
