לפני מספר שנים לימדתי את הקורס 'דיני משפחה' לקבוצת סטודנטים חרדים. בין השאר, עסקנו בבג"ץ סימה אמיר (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ח' בניסן תשס"ו, 6.4.06) בו קבע בג"ץ כי בית הדין הרבני הממלכתי (היינו: בית הדין הרבני של המדינה המופקד מכוח החוק על ענייני נישואין וגירושין, שדייניו מתמנים על ידי המדינה ומקבלים את משכורתם ממנה) איננו מוסמך לדון בענייני רכוש (למעט במקרים מוגדרים של "כריכה", עליהם לא נרחיב בכך כאן).
מדובר בפסק דין דרמטי, שמנע מבתי הדין הממלכתיים לעסוק בענייני ממונות, אפילו בהסכמת הצדדים. הצגתי את פסק הדין, ודנו בכיתה ביתרונותיו מנקודת מבט אזרחית (למשל: אחידות מערכת המשפט; עקרון החוקיות, לפיו ערכאה פועלת אך ורק מכוח הסמכות שהקונתה לה) ובקשיים שהוא מעורר מנקודת מבט דתית וחברתית (פגיעה בציבור מתדיינים המעוניין להתדיין לפי דין תורה; שינוי מסורת רבת שנים לפיה עסקו בתי הדין הממלכתיים בענייני ממונות ועוד).
בתום השיעור נגשו אליי שני סטודנטים, טוענים רבניים במקצועם, והפתיעו אותי: "לדעתנו, החוק הזה מצוין!" בתשובה לתמיהתי הסבירו: העיסוק בענייני ממון ("חושן משפט") ריכז את תשומת ליבם של הדיינים, מעל ומעבר לעיסוקם בענייני אישות ("אבן העזר"). דיני ממונות הלוא הם פסגת ה"לימוד" (במלעיל) בדורות האחרונים (ואולי גם קודם לכן), והעומק האינטלקטואלי העצום המושקע בהם מושך את הלב ואת תשומת הלב. כעת, אמרו לי אותם טוענים רבניים, לאחר פסק דין אמיר, בית הדין יכול לעסוק בעיקר תפקידו: ענייני נישואין וגירושין – לטובת המתדיינים ובאי כוחם.
לימים פגשתי בכנס אקדמי את אחד משופטי בית המשפט העליון. סיפרתי לו על תגובתם של הסטודנטים ועל תמיכתם המפתיעה בהכרעה שבפסק דין אמיר. "יש תקווה", אמר לי אותו שופט. האומנם עוד יש תקווה?
המהפכה המשפטית המתרגשת עלינו בעקבות כינונה של הממשלה החדשה כוללת גם מהפכה בסמכותם של בתי הדין הרבניים הממלכתיים. שינויים אלו נמצאים יחסית בשולי המהפכה החוקתית המסעירה כעת את השיח הציבורי, האקדמי והפוליטי, אך מן הראוי לתת גם להם את הדעת.
מה בדיוק כוללת מהפכת בתי הדין מבחינת סמכויות בית הדין – קשה לדעת בשלב זה. אולם ככלל, לפי הפרסומים יוכלו בתי הדין הממלכתיים לעסוק גם בענייני ממון. עדיין לא ברור כיצד בדיוק. ייתכן שתינתן להם סמכות לעסוק בענייני רכוש במשפחה (מעבר לסמכותם היום); ייתכן שתוענק להם אף סמכות רחבה יותר לעסוק במגוון רחב של ענייני ממון בין צדדים שונים ומגוונים, גם שלא במסגרת המשפחה, למשל בסכסוכי שכנים או בסכסוכים עסקיים. מבחינה משפטית, הדבר ייעשה או באמצעות הסדרת מעמדם של בתי הדין כבוררים בענייני רכוש או בהענקת סמכות מיוחדת בחקיקה לדון בענייני ממונות.
כדרכו של השיח הפוליטי בישראל, העמדות פעמים רבות דיכוטומיות, מבלי שמתנהל דיון של ממש ביתרונות ובחסרונות של כל אחת מהעמדות. התומכים בשינוי מבקשים להרחיב את סמכות בית הדין הרבני כמה שנתפס כתגובת נגד להצרת צעדיהם על ידי בית המשפט העליון (בכך משתלב מהלך זה עם המאמץ הכללי לפגיעה בכוחו של בית המשפט).
המתנגדים רואים בכל הרחבת סמכות של בתי הדין צעד נוסף לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, כמעט הייתי אומר: תיאוקרטיזציה של המשפט הישראלי, קרי – לא רק שהממשלה חותרת לצמצום כוחו של בית המשפט העליון ושל המערכת השיפוטית, היא גם מבקשת להעניק סמכויות נרחבות למערכת הדתית. אולם מן הראוי לבחון את הדברים בצורה מעמיקה – ומאוזנת.
יש בעיניי יתרונות ניכרים להענקת סמכות לבתי הדין הרבניים הממלכתיים לדון בענייני ממון. קהילות רבות מעוניינות לנהל את התדיינותן בעניינים אזרחיים לפי ההלכה, ופנייה לערכאה דתית אף מחויבת בעיניהם. שלילת הסמכות מבתי הדין הממלכתיים אינה מונעת את הפנייה למסלול הדתי, אלא פשוט מתעלת אותו לבתי הדין הפרטיים.
בתי הדין הפרטיים אינם מפוקחים: אין חובת רישום פרוטוקול, בדרך כלל אין מנגנון ערעור מסודר, וודאי שאין פיקוח אינטנסיבי של בג"ץ. מבחינה זו, יתרונם של בתי הדין הממלכתיים מובהק. יותר מכך, כפי שהראיתי בכמה מחקרים, אינטראקציה מרתקת ובעיניי רבת חשיבות מתקיימת בין בתי הדין הממלכתיים לבין הדין האזרחי בתחומים הנדונים בבתי הדין הרבני (ובפרט בענייני רכוש בין בני זוג). לא אחת משתקפים בבתי הדין הרבניים תפיסות המתאימות לדין האזרחי, שבעזרת כלים הלכתיים מחילות עמדות שוויוניות המתאימות למבנה החברתי המודרני ולערכים של שוויון מגדרי.
אינני טוען שיש הסכמה מוחלטת ללא פערים וללא עימותים; טענתי היא כי קיימות מגמות החותרות לצמצום פערים, ואין הן זניחות כלל.[1] אם יתאפשר לבתי הדין הרבניים הממלכתיים לעסוק בענייני רכוש, לא יהיה מופרך לשער שנחזה בדינמיקה הלכתית שתאפשר את שילובו של המשפט העברי בעולם המודרני גם בתחומים מובהקים של המשפט האזרחי, מעל ומעבר למה שנעשה היום.
מנגד, הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים עלולה לבוא על חשבונם של המתדיינים בענייני נישואין וגירושין, כפי שחששו תלמידיי. טוענים רבניים העוסקים במלאכה אף הביעו במסגרות לא רשמיות חשש מהמפגש הפיזי בין המתדיינים בדיני ממונות לבין המתדיינים בענייני נישואין וגירושין. עוצמת הסערה הרגשית של אלו האחרונים משתקפת לא אחת בין כותלי בית הדין ובמסדרונותיו, והחיכוך בין שתי קבוצות המתדיינים הללו לא נעים ולא ראוי. יצירת מנגנון עצמאי ופתיחת בתי דין נפרדים לגמרי לענייני ממונות תפתור זאת, אך כמדומני שהיא איננה על הפרק, ולוּ רק בשל העלות הכלכלית הגבוהה מאוד של מהלך כזה.
זאת ועוד, ציינתי אומנם שלעיסוקם של בתי הדין בענייני רכוש יכולה להיות תרומה קונסטרוקטיבית, אולם היא עלולה להוביל גם לתוצאה הפוכה: כפי שחזינו בענייני משפחה במשך שנים רבות (ובמידה מסוימת גם היום), פיצול סמכויות יכול להוביל למאבק בין הערכאות, ובמיוחד אם הערכאה הדתית כפופה לפיקוחו של בג"ץ. תחרות היא פעמים רבות חיובית ומפרה, אך לעיתים עלולה להוביל למאבק מר הפוגע בערכאות עצמן ובצדדים הנעזרים בהן.
מה אפוא הדרך הראויה? אם הענקת הסמכות לבתי הדין תיעשה ללא מחשבה ותכנון, בצורה בלתי מוגבלת וכגוף מתחרה – אנו עלולים לחזות בכל ההשלכות השליליות שהצבעתי עליהן. במקרה זה 'דרך האמצע' איננה סיסמה ואיננה פשרה, אלא תוכנית עבודה; יש לצעוד בצורה מתונה ומדודה. בשלב ראשון, יש להעניק סמכות לבתי הדין לעסוק בענייני ממון בין בני זוג כחלק מההתדיינויות בסכסוכי משפחה. על אף שיוענקו סמכויות לבית הדין, לעניין הדין עצמו, לטעמי בית הדין צריך להמשיך ולאמץ את המודל האזרחי של חלוקת רכוש שוויונית בין בני הזוג. כך נוקט בית הדין בדרך כלל היום בעניינים שבסמכותו (אם כי, כאמור, לפעמים מתגלעים חיכוכים בנושא זה), מתוך נקודת מבט הלכתית. כדברי בית הדין הגדול:
בהעדר הסכמה מפורשת לחלוק את הרכוש ולהתנהל ברכוש במהלך הנישואין על פי כללי ההלכה, הרי שכל הנישאים כיום במדינת ישראל נישאים על דעת להפעיל את הסדר איזון המשאבים ביניהם…
ואנו מדגישים: האמור אינו רק בגלל שהחוק אומר זאת, אלא משום שזאת היא ההסכמה מכללא של כל בני זוג הנישאים במדינת ישראל, אלא אם כן הסכימו אחרת… הכספים הללו מאוזנים בין בני הזוג כדת וכדינה של תורתנו הקדושה, שהמנהג בעניינים ממוניים הוא יסוד גדול בה.
לאחר הרחבת הסמכות המדודה, אם אכן ברור יהיה שהמהלך לא יוצר עימותים בין הערכאות, בשלב שני ניתן יהיה להרחיב את סמכותם של בתי הדין גם לענייני ממון נוספים. אף הרחבה זו צריכה להיעשות בצורה מתונה, תוך הקפדה על כך שמרב המשאבים ימשיכו ויושקעו בענייני "אבן העזר", שהם עיקר תפקידו של בית הדין הממלכתי בישראל.
[1] ראו למשל מאמרי: אבישלום וסטרייך, "שלושה צמתים ביחסי בית הדין הרבני ובית המשפט האזרחי: מזונות ילדים, חלוקת רכוש והחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה", משפטים, נב (תשפ"ב), עמ' 217 – 274.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
