לוח השנה היווה מאז ומעולם גורם משמעותי ביחסי ישראל והתפוצות: החגים שנקבעו לזכר חוויות מכוננות, קיבעו תודעה היסטורית משותפת לעם כולו. בזמן המקדש, חגי העלייה לרגל יצרו הזדמנויות למפגשים המוניים שאליהם הגיעו גם נציגים מן התפוצות, והמשתתפים היו נטענים בחוויות במקדש בירושלים, ומאשררים את מקומה המרכזי בעולם היהודי.
עם התפתחותן של קהילות יהודיות ברחבי העולם, וכאשר הצטמצמו אפשרויות המפגש הבין-קהילתי הפיזי, עלתה חשיבותו של הזמן כמקום מפגש אלטרנטיבי. הידיעה שיהודים בכל מקום בעולם חוגגים את אותם חגים באותו זמן, שימרה תודעה של עמיות. יהודים שעברו מקהילה אחת לאחרת מצאו עצמם בטריטוריה מוכרת – בתוך מרחב הזמן.
עם זאת, כתוצאה מן הפיצול הגיאוגרפי קהילות יהודיות החלו לחוות משברים ואירועים היסטוריים שונים ולמסד בעקבותם מועדים המיוחדים לקהילות מסוימות בלבד. הפירוד הפיזי, החוויות השונות והשינויים בלוח השנה עלולים היו לערער את האתוס המשותף. כנראה שמשום כך ניסו קהילות מסוימות לשתף אחרות בחוויותיהן, באמצעות הזמנה לחוג איתן את החגים המציינים את האירועים. סיפורים כאלה נשתמרו בידינו לגבי שני חגים בתר-מקראיים חשובים: פורים וחנוכה.
התלמוד מספר על כך שמרדכי ואסתר החליטו לשלוח לחכמים בקשה כי יקבעו מועד חדש בלוח, שבו יציינו יהודים בכל העולם ולכל הדורות את הצלתם של יהודי הממלכה הפרסית ממזימת המן (בבלי מגילה, ז ע"א; ירושלמי מגילה, א ה). בספר מקבים מסופר על אגרת שבה הזמינו המקבים את יהודי מצרים לחוג עימם את חנוכת המזבח (מקבים ב א).
הקמתה של מדינת ישראל חוללה מספר מקרים כאלו גם בזמננו. כך, יום העצמאות נקבע כיום חגם של אזרחי ישראל, אך כבר בראשית ימי המדינה עודדו מוסדות המדינה את יהדות העולם לחוג אותו עימם. גם יום השואה והגבורה הישראלי משפיע על קהילות יהודיות רבות, המציינות את זכר השואה בכ"ז בניסן, למרות שרוב שכניהם מציינים אותו ביום השואה הבינלאומי שחל ב-27 בינואר.
תהליך דומה התרחש גם בתוך ישראל עצמה, סביב המועדים השונים אותם מציינות קבוצות מסוימות בלבד, בהם מועדים השייכים ליהודים בתפוצות מסוימות (למשל מימונה לעולי מרוקו, סהרנה לעולי כורדיסטן, סיגד לעולי אתיופיה ומלידה לעולי הודו) או מועדים הלקוחים מלוח השנה האזרחי של מדינות המוצא של עולים (למשל חג ההודיה לעולי ארה"ב, נובי גוד ויום הניצחון על גרמניה הנאצית של עולי מדינות חבר העמים).
בראשית ימיה של המדינה, מועדים אלה צוינו על ידי עולי העדות השונות במרחב הפרטי והקהילתי. לימים זיהו קברניטי המדינה את הפוטנציאל הגלום בהם להעצמה של קהילות עולים מוחלשות. חג המימונה, שנחוג על ידי יהודי מרוקו בעיקר בבתים הפרטיים, הוצא בארץ אל המרחב הציבורי. חג הסיגד, שהיה נחלתם של עולי אתיופיה בלבד (וגם בתוכם היו שהטילו ספק בצורך להמשיך לציינו לאחר העלייה לארץ) – התמסד באמצעות חוק חג הסיגד (התשס"ח 2008), שקבע אותו כחג המדינה.
בערים שבהן ישנו ריכוז של עולים ממדינות חבר העמים נחוג יום הניצחון על גרמניה הנאצית בתהלוכות של וטרנים עטורי מדליות, ואפילו הנובי גוד, שנתקל תחילה בהתנגדות עזה בישראל משום קרבתו לחג המולד הנוצרי, כבר התאזרח במידה מסוימת במרחב. הציבור הישראלי התרגל לתוספות של חגים חדשים ללוח, מערכת החינוך עושה מאמצים לשלבם, וישראלים שאינם בני העדה החוגגת מצטרפים באופנים שונים.
תהליך זה התאפשר בעקבות המעבר ממודל כור ההיתוך הבן-גוריוני למודל הפסיפס, והדברים ידועים. אך משכך הם פני הדברים, ברצוני להציע לבנות על חגים אלו נדבך נוסף, שיאפשר לישראלים מכל העדות להיחשף למאפיינים מהותיים של חיי היהודים בתפוצות, בעבר ובהווה. אם כן, להלן כמה דוגמאות לשימוש בלוח השנה לטובת העניין.
מימונה: בעבר, בחג המימונה באו לידי ביטוי יחסי שכנות טובה בין יהודים ומוסלמים, כאשר מוסלמים העניקו מוצרי מזון כמתנות לשכניהם היהודים. אלא שמנהגים אלה נעלמו עם העלייה ארצה של יהודי המגרב. בארץ, המימונה לא הייתה חלק ממורשתם של הערבי המקומיים, רוב האוכלוסייה חיה בשכונות, יישובים וערים נפרדות ליהודים ולערבים, וכך לא הייתה הזדמנות להתפתחות של יחסי שכנים סביב החג.
הצעתי היא להעלות מתהום הנשייה את האפשרות של יחסי יהודים-מוסלמים המבוססים על היכרות הדדית של מנהגים ושכנות טובה, ולהנכיחה במרחב הציבורי באמצעות עיצוב מכוון של חגיגות המימונה. למשל: שגריר מרוקו בישראל יוזמן לברך באירוע המימונה המרכזי; ותיקי הקהילה יספרו על הווי החג בימי ילדותם בדגש על יחסי השכנות; וייעשה מאמץ לעודד מיזמי שכנות בין-דתיים ברחבי הארץ.
יום הניצחון על הנאצים, נובי גוד: במדינת ישראל מצוי ציבור גדול של עולים ממדינות חבר העמים, שרובם הגיעו רובם לארץ אחרי דעיכתו של מודל כור ההיתוך ולכן שימרו ביתר קלות את החגים והמסורות שהביאו עימם. תחילה נחוגו החגים הללו – יום הניצחון על גרמניה הנאצית, ונובי גוד – בחוג המשפחה והקהילה, אך בשנים האחרונות מתרחש תהליך איטי של הכרה בהם. אם יוחגו במרחב הציבורי הישראלי, הם יוכלו להכיר לאזרחי ישראל הוותיקים את מורשתה של הקהילה.
כך, יום הניצחון על גרמניה הנאצית עשוי לחשוף לציבור הכללי את סיפוריהם של הווטרנים היהודים של הצבא האדום ואת האופן שבו היו מוכנים להקריב את חייהם עבור המדינה הסובייטית. סיפורים אלה משקפים תופעות ודילמות אופייניות של יהודי התפוצות: הזדהות אידיאולוגית עם הפרויקט הלאומי של ארץ המגורים עד כדי נכונות להקריב בריאות וחיים עבורה; גאווה על התפקיד המשמעותי שמילאו היהודים בניצחון על הנאצים; מודל של "יהודי חדש" השונה מהמודל הציוני המוכר; והתמודדות מורכבת עם הפער בין רטוריקה שלטונית הטוענת לשוויון זכויות מלא לבין הפרקטיקות בשטח המבטאות אפליה והדרה על רקע אנטישמי.
יוצאי מדינות חבר העמים מציינים גם את חג הנובי גוד, חג השנה החדשה של ברית המועצות. זהו פרי הנדסה תרבותית סובייטית, שבקשה ליצור חג אזרחי המאחד בין חלקי החברה במדינה רחבת ידיים ומגוונת מאד מבחינה חברתית ודתית. המשכיותו של החג ושימורו גם בקרב יהודים שהיגרו מארצותיהם היא הוכחה נוספת לטענה העומדת בבסיס דבריי: הנדסה תרבותית באמצעות חגים אפשרית ונושאת פירות.
אולם אני מציעה שמהנדסי התרבות במדינת ישראל יקדמו את התהליך בשלב נוסף, והפעם על מנת שישרת את המטרה של חיזוק העמיות היהודית: אזרחי ישראל יוכלו להעמיק את הבנתם לגבי חוויות העולים ממדינות חבר העמים, ועוד יותר מכך – לגבי חבריהם היהודים שנשארו במזרח אירופה.
קבוצת "הבריגדה התרבותית", מייסודם של עולים צעירים ממדינות חבר העמים, החלה לנקוט לפני כמה שנים במהלך הפוסע בכיוון אותו אני מציעה, במיזמים "מבצע וטרן" ו"נובי גוד ישראלי". יוזמי הפרויקטים מייעדים אותם "להנכיח את סיפורה ותרבותה של העלייה הרוסית בשיח הציבורי בישראל". אולם ברצוני להציע כי מעבר למטרה זו, באמצעות ציון המועדים הללו ניתן יהיה גם להבין את סיפורם ותרבותם של היהודים שנותרו בארצות מוצאם שבחבר העמים.
חג ההודיה: הקהילה היהודית המשמעותית ביותר מחוץ לישראל נמצאת בארצות הברית, שמספר יהודיה קרוב למספר היהודים בישראל. כאן גלום הפוטנציאל הנרחב ביותר למהלך המוצע כאן: שימוש בחגים ייחודיים לקהילות מסוימות בארץ כדי להעניק לשאר הישראלים הצצה אל עולמם של יהודים בתפוצות. המשימה דחופה במיוחד בשל ההתרחקות בין יהודי ארה"ב ויהודי ישראל ולאור הניכור שחשים ישראלים רבים כלפי אחיהם באמריקה. הדבר אפשרי בהחלט משום שיש לקהילה נציגות מכובדת ומשפיעה בישראל, הן של עולים והן של ישראלים ותיקים שחיו בארה"ב.
מועמד טבעי למהלך כזה הוא חג ההודיה (Thanksgiving), שאותו יחגגו יהודים רבים בארה"ב בקרוב. שורשיו של החג אמנם דתיים-נוצריים, אך הוא הוכרז כחג אזרחי של המדינה. מסורת מקובלת בנוגע לשורשי החג מספרת על הסיוע שהגישו הילידים המקומיים למתיישבים הראשונים, מה שאיפשר להם לשרוד את החורף הקשה, שבסיומו חגגו יחד ילידים ומתיישבים. בחג מציינים תחושות רווחה והודיה על השפע החקלאי והכללי, והוא נחוג בארה"ב בסעודות משפחתיות ובסדרה של אירועי ספורט ומצעדים. קהילות רבות נוהגות לארגן בחג מבצעי התנדבות בבתי תמחוי ובמוסדות דומים.
יהודים החלו לחוג את חג ההודיה במאה ה-19, ובימינו חוגגים אותו רוב יהודי ארה"ב. כבר בראשית ימיו כחג יהודי-אמריקאי הדגישו מנהיגי קהילות בדרשותיהם את ההודיה על הזכות להיות יהודים בארה"ב, שבה מתאפשרת סינתזה ייחודית בין היהדות והאמריקאיות. יהודים רבים שעלו ארצה מארה"ב משמרים את המנהג וממשיכים לחוג אותו בחוג המשפחה גם בישראל. למרות זאת הוא כמעט ואינו מוכר במרחב הישראלי, אולי משום שאין לו סממנים חיצוניים מובהקים (כגון עץ האשוח של נובי גוד או המאכלים והמלבושים המיוחדים של המימונה).
דומני שמתבקש להשתמש בחג ההודיה ככלי להנגשה של ההיסטוריה וההוויה של יהדות ארה"ב לישראלים. אם יאומץ החג על ידי הממסד (בדומה למה שקרה למימונה), או ימונף בידי ארגון עולים מארה"ב (כפי שקרה לנובי גוד), ויוטמע במרחב הישראלי – ניתן יהיה להכיר באמצעותו לחוגגים את ייחודיות הקיום היהודי בארה"ב.
בסעודות החג יספרו העולים על מסורותיו ומשמעותו ועל ההיסטוריה הארוכה של שילוב הקהילה היהודית בתרבות האמריקאית. ציון חג ההודיה יאפשר לישראלים להבין את מקומם של היהודים בארה"ב כקהילה בטוחה בעצמה, המשולבת היטב בכל מוקדי הכוח של החברה הכללית ומודעת לאחריות החברתית שמעמדה מכתיב. אולי יהיה בכך כדי לאחות – ולו במעט – את התהום ההולכת ונפערת בין שני חלקי העם היהודי היושבים בישראל ובארה"ב.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
