יהדות ישראל, הקהילה היהודית הראשונה בגודלה בעולם, ויהדות ארה"ב, הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, קשורות זו לזו בקשר עמוק ורב שנים, שיש בו סממנים של השפעה ותמיכה הדדית. הקשר בין שתי הקהילות, והקולות הנשמעים אודות סדקים המחלחלים לתוכו, מעסיקים את השיח הישראלי ואת השיח היהודי-אמריקאי, ומושקעים בו מחשבה ומשאבים רבים.

כמו במקרים רבים אחרים, דומה שלתנ"ך יש מה להציע ביחס להתמודדות  עם בעיה זו. עיון בכמה מפרקי התנ"ך מלמד שאין מדובר בבעיה חדשה. קיומן של שתי קהילות יהודיות גדולות, אחת היושבת בציון ושנייה היושבת במרכז אחר בעולם, קיים כבר מימי התנ"ך בממדים שונים תוך כדי שינוי צורה ומהות. כך למשל בתקופת ההתנחלות בארץ, עת רובו של עם ישראל יושב בתוך גבולות ארץ כנען ואילו שניים וחצי השבטים מתנחלים מחוץ לגבול, בעבר הירדן המזרחי (במדבר לב). בתקופה מאוחרת יותר, לאחר חורבן ממלכת ישראל (722 לפני הספירה) גלו חלק מיושבי הממלכה לאשור ונטמעו שם, חלק אחר מהעם נשאר בשטחי הממלכה החרבה וקיים קשרים עם ממלכת יהודה, וחלק נוסף ברח לממלכת יהודה.^{1ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 2003}  דוגמא נוספת למרכז קהילתי חשוב ואליטיסטי הוא זה שנוצר לאחר גלות יהויכין (597 לפני הספירה) בבבל, וקיים קשרים הדוקים עם  היהודים שנותרו ביהודה, בהם ירמיהו הנביא. המקרים הללו מלמדים  כי חיזוק הקשר בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות אינו מאמץ חדש, אלא הוא בן למעלה מ-2500 שנים לפחות. אלא שבכל המקרים המקראיים, הסולידריות היא שם המשחק, לבד מסיפור אחר, יחיד ומיוחד, שבא ללמד את ההפך הגמור, הלא הוא סיפורה של אסתר.

אסתר מלכתנו (אבל לא של כולם)

בפרס במאה החמישית לפני הספירה התקיימו זו לצד זו שתי קהילות חשובות: יהדות פרס ויהדות ירושלים. בקרב יהדות פרס נמנו צאצאיהם של גולי בבל מגלות יהויכין (597 לפנה"ס) ומגלות צדקיהו (586 לפנה"ס). בקרב יהדות ירושלים נמנו צאצאיהם של שבי ציון ששבו ליהוד הפרסית לאחר קריאתו של כורש (עזרא א) לכונן את המקדש. לכל אחת מהקהילות הללו היו את אתגריה: היהדות הפרסית נקראה לכונן לעצמה זהות יהודית גלותית, ללא מקדש וללא קורבנות, ואילו היהדות הירושלמית כוננה לעצמה אוטרקיה דתית מקדשית שבראשה עמדו כוהנים.

מגילת אסתר מספרת את סיפורה של יהדות פרס, וככזו היא פותחת בפסוק המוכר: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ". אחשוורוש הוא למעשה חשירש (בפרסית) או קסרקסס (Xerxes, כפי שמוכר שמו מכתבי הרודוטוס ביוונית) והוא עמד בראש האימפריה הפרסית בשנים 486 465 לפני הספירה. כבר הפתיחה למגילה מגלה מי היהודים שעתידים לעמוד במרכז הסיפור, ואלו לא יהודי ירושלים (עליהם מסופר בספרים חגי, זכריה, מלאכי, עזרא ונחמיה) אלא דווקא יהודי הגולה. יתרה מזאת, מגילת אסתר מתייחסת אך ורק ליהדות פרס, על מדינותיה השונות, מבלי להזכיר ולו פעם אחת את הקהילה האחות, קהילת ירושלים.

לא רק שהמגילה מתמקדת אך ורק ביהדות הגולה, היא אף מספרת סיפור מוצלח של חיים בגולה. מרדכי היהודי מגיע להישגים מרשימים בחצרו של המלך הפרסי, אסתר מושיעה את עמה מחורבן וכותבת ספרים בשם המלך אחשוורוש, הגאווה היהודית על ניצחון אויביהם עומדת בשיאה, מה אפשר לבקש יותר מזה?

היעדרה של יהדות ירושלים בולט במגילה באופן מיוחד. כידוע, המקדש והכוהנים היו בירושלים, ומשם התנהלו החיים הדתיים של העם השב לציון, אלא שגיבורי מגילת אסתר מייצרים לעצמם חיים דתיים משלהם. הם קובעים חג מבלי להתייעץ בכוהני המקדש היושבים בירושלים, וקובעים צום מבלי להתייעץ במושלי ירושלים באותה תקופה, עזרא ונחמיה. בכלל נראה כי לדידם של כותבי המגילה, מנהיגי היהודים החשובים יותר הם לא אלו היושבים בירושלים אלא דווקא אלו היושבים בגולה, אסתר ומרדכי:

וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לא לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם. (אסתר ט, ל-לג)

ניתן לומר, אם כן, שבמגילת אסתר קיים מוטיב מהפכני. המגילה אינה מזכירה ולו פעם אחת את יושבי ירושלים, והיא מספרת על חיים יהודיים מלאים בפרס. בכך, היא מעמידה אלטרנטיבה לאותה יהדות מקדשית, וטוענת כי לה לה הבכורה, וכי המרכז אינו בירושלים אלא דווקא בשושן (ניו יורק?).

מי שמאמין לא מפחד

יהודי התפוצות עליהם מדברת המגילה אינם שומרים על סממני המסורת היהודית – לא על תפילה, לא על כשרות, לא על צניעות, והם אפילו אינם מתרחקים או חוששים מהתבוללות רחמנא ליצלן. כנראה שהם הרגישו בטוחים מספיק ביהדות החזקה שלהם, גם ללא סממנים חיצוניים מדי. היהודים האלכסנדרוניים שתרגמו את המגילה מעברית ליוונית במאה השלישית לפני הספירה, חשו בחסרון האלמנטים המסורתיים-דתיים והוסיפו לתרגום היווני למגילה את תפילת מרדכי ואת תפילת אסתר בכדי להכשיר את המגילה ולהתאימה לתפיסת עולמם הדתית יותר. על היעדר הלכות הכשרות ממגילת אסתר, מעיד יותר מכל ספר דניאל, המספר על יהדות הגולה מפרספקטיבה הלכתית הרבה יותר. דניאל וחבריו מקפידים שלא לאכול מפת בג המלך, ומבקשים להיזון אך ורק מזרעים. הם גם כמובן אינם נוגעים ביין הנסך של המלך. ספר דניאל, שלא כמו ספר אסתר מצביע על קשר הדוק בין יהדות התפוצות לבין ירושלים. כאשר דניאל מתפלל אל אלוהיו הוא מקפיד לכוון עצמו לכיוון ירושלים (וזו העדות הראשונה והיחידה בתנ"ך לנוהג זה).

אלא שאי הקפדה על הלכה ומנהגים במגילת אסתר אינה פוגעת כלל בזהות היהודית החזקה שבאה לידי ביטוי במגילה. ראשית, מרדכי הוא יהודי, והוא הראשון בתנ"ך שמקבל את תואר הכבוד הזה.^{2בספר ירמיה (לו יד) אמנם מופיע אדם ששמו יהודי, אך זהושם פרטי ולא תואר. מרדכי הוא הראשון שמכונה בתואר יהודי.}  הוא שומר על הסיפור ההיסטורי של משפחתו, שמקורה בגולת המלך יהויכין עוד בימי האימפריה הבבלית. גם אם לא כתוב ששמר על כשרות, וגם אם העז להשיא את אחייניתו לגוי, מרדכי היהודי שומר על אמונתו בישועת ה', גם ללא סממנים חיצוניים:

וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. (אסתר ד, יג-יד)

הזהות היהודית במגילה חזקה לא רק בקרב גיבורי הסיפור אלא בקרב העם כולו. הקהילה היהודית  שבפרס שומרת על יהדותה ועל זהותה גם בהיותה מפורדת ומפוזרת בין העמים. ניכר כי הם שומרים על דרך חיים הייחודית רק להם. המגילה (בשמו של המן הרשע) אינה מקפידה לתאר מהם ההלכות והחוקים המייחדים אותם, אלא באה בעיקר לומר שזהותם היהודית חזקה ומאוחדת:

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. (אסתר ג, ח)

נדמה לי שהשאלה העמוקה העומדת בבסיס המגילה היא כיצד ניתן לשמור על זהות יהודית בתפוצות. לדעת כותבי המגילה, האלמנט העיקרי עליו מתבססת אותה יהדות היא אמונה בישועת ה' ואחדות לאומית. אפילו אם ה' אינו מופיע, וגם ללא כשרות, תפילה, צניעות או נישואין אנדוגמיים –גם ללא כל אלו ניתן לשמר על זהות יהודית חזקה.

ייחודה של גלות יהויכין

מגילת אסתר מזכירה את מוצאו של מרדכי:

אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. (אסתר ב, ו)

אזכור מוצאו של מרדכי משרת את המגילה בשני אפנים. הכיוון האחד הוא, כפי שציינו, להראות שגם אם מרדכי אינו שומר על סממנים דתיים יהודיים, הרי הוא שומר על סממנים זהותיים לאומיים יהודיים. אבל ישנה סיבה חשובה אף יותר. גלות יהויכין (הלא היא גלות יכניה) נמשכה אמנם רק שלושה חודשים, והיא מתוארת רק בכעשרים פסוקים בתנ"ך (בספר מלכים ב ובספר ירמיה), אך יש בה משהו מיוחד. בעוד העמים האחרים שהגלה נבוכדנצר לא שמרו על זהותם והתערבבו בעמי האימפריה הבבלית, הרי שיהודי גלות יהויכין ייצרו סוג אחר של קיום. הם שמרו על ייחוד אתני בגלות, והם אלו שבנו ועצבו את הזהות היהודית בגולה לדורות. הם הוכיחו שגם הרחק מהמולדת, וגם ללא מקדש, אפשר לא רק לשרוד אלא לטפח ישות אתנית תרבותית שאינה מנותקת משורשיה ומסוגלת לצמוח ולשאת פרי.^{3יאיר הופמן, התאנים הטובות, גלות יהויכין ומורשתה,תל אביב, 2018, 466‑496.}  גלות זו, שנמשכה בסך הכל 11 שנה, הייתה המצע לקליטת גלי החורבן בשנת 586 לפני הספירה, ואותה מכנה ירמיהו בשם 'התאנים הטובות', בניגוד ל'תאנים הרעות' המייצגות אצל ירמיהו את המרכז הירושלמי. גלות יהויכין פיתחה תודעה עצמית שכוננה חיים ללא מקדש, ונשארה נאמנה למלך יהויכין, על אף שישב בבית הכלא הבבלי. הנהגת גלות יהויכין, שמקורה באליטה הירושלמית של שנת 597 לפני הספירה, לא וויתרה על מעמדה כמתוות דרך. ברבות הימים, כשניכר היה שהסיכוי לשיבת יהויכין לכס המלכות הולך ומתפוגג, היא התיימרה להיות הסמכות המכריעה וטיפחה אתוס מקומי בבלי של עליונות על יהודי ירושלים. אליטה היא אליטה היא אליטה, לא משנה איפה היא יושבת.

מגילת אסתר מהדהדת את גלות יהויכין דרך מוצאו של מרדכי על מנת ללמד על עצמאות הקהילה היושבת בפרס אל מול הקהילה היושבת בירושלים באותה עת. גם השיוך של מרדכי לבני בנימין, "בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב ה), משרת את אותה המטרה. שאול בן קיש משבט בנימין היווה אלטרנטיבה לבית דוד, בדיוק כפי שבני גלות יהויכין היוו אלטרנטיבה לבני ירושלים, בדיוק כפי שמדרכי מהווה אלטרנטיבה לכוהני ירושלים בזמנו.

ומה לגבי יהדות ירושלים?

הספרות היהודאית המתייחסת למאה החמישית לפני הספירה כלל אינה מזכירה את סיפורה של אסתר. אמנם בפרק ד בספר עזרא מסופר כי בימי אחשוורוש נשלח כתב שטנה כנגד היהודים, אך אין מדובר בכתב השטנה ששלח המן ליושבי האימפריה להרוג את היהודים. כתב השטנה עליו מדובר בעזרא פרק ד נכתב על ידי עם הארץ שלא הורשו להשתתף בבניית בית המקדש:

וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה. וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה ומבלהים (וּמְבַהֲלִים) אוֹתָם לִבְנוֹת. וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל-יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. (עזרא ד, א-ו)

כתב השטנה עליו מדובר בספר עזרא מופנה רק נגד יושבי יהודה וירושלים ואילו הספרים שהוציא המן מכוונים נגד כלל היהודים באימפריה; כתב השטנה בעזרא נוגע בסוגיה פוליטית שעמדה בלב הוויכוח ביהוד הפרסית בין היהודים שבי ציון לקבוצות לאומיות אחרות שישבו בירושלים באותה עת, ואילו הספרים שהוציא המן קוראים להשמדת היהודים מסיבה שרירותית למדי התלויה בצרות רוח של איש אחד.

בשבח יהדות מקומית

נדמיין רק מה היה קורה לו התייעצו אסתר ומרדכי בכוהני המקדש? לו היו שולחים איגרת לכהן הגדול שיאשר את קיומו של חג הפורים, או שיאשר את קיומו של הצום. ומה היה קורה לו המנהיגות הירושלמית הייתה שופטת את מרדכי על התנהגותו חסרת האחריות בחצר המלך, או על נתינת אסתר למלך גוי? ראשית, המגילה הייתה הופכת מהקומדיה המהנה היותר בתנ"ך לספר משעמם למדי. גרוע מזה, אולי לא היה נוסד חג הפורים. מגילת אסתר וחג פורים הם התפרצות יצרית מרתקת של יהדות התפוצות העצמאית שכוננה את הנורמות התרבותיות שלה ללא צורך במוקד יהודי אחד שיוליך אחריו את העגלה הכבדה שנקראת זהות יהודית. אותה יהדות תפוצות מציעה מודל מקורי, מרתק ויצירתי של קיום עם יהודי בגולה, על אמונותיו והנהגותיו.

סולידריות בין הקהילות היא ההצעה המקראית ההכרחית, ונכון כתב הרב מאיר אזרי: "אתה שהיום חש בנח במולדת או ליד סיר הבשר בגולה, יכול להיות שהאדמה מתחת לרגליך תרעד ותצטרך את אחיך שמעבר לים, ראוי שיהיה שם אח או אחות שיחושו קירבה ואהבה לך ולשכמותך".^{4מאיר אזרי, https://www.929.org.il/page/444/post/11104}  אך מגילת אסתר פורצת את הגבולות של הסולידריות בטענה כי בתוך הפעולה של חיזוק ושימור הקשרים, נדרש לשים לב היטב להיבדלות בין שתי הקבוצות, לנפרדות שלהן, ולחייהן בקרב העמים שבהם הם יושבים. מגילת אסתר מלמדת כי קהילה עצמאית היא כר פורה להתפתחות תרבותית ייחודית מגוונת.

לא כיהדות ישראל יהדות צפון אמריקה, ולא כיהדות צפון אמריקה יהדות ישראל. המרחב השונה שבו מתקיימות שתי הקהילות, האתגרים השונים שעומדים לפתחן, דווקא הם שיכולים לייצר עבורנו מרחב יהודי מגוון לדורות. נדרשת רגישות גבוהה על מנת להבין באילו מקרים עלינו להתערב, ובאילו מקרים יש להניח לדברים להתנהל מעצמם. בין קרבה לריחוק ובין השפעה להתנהלות עצמאית, נדרש גם וויתור על אגו, וגמישות באמונות ובדעות כדי לאפשר למשהו אחר לצמוח ולהכיל אותו בתוך העולם הצבעוני בו אנו חיים. וכן, גם נדרשת תעוזה לומר לעתים לקהילה האחות: עד כאן התערבותך בחיינו, ומכאן לא עוד. וויתור על כל אחד מהצדדים של המטבע יכול להיות בכייה לדורות. לשם כך קיימת מגילת אסתר. היא מציצה בענווה מסופו של התנ"ך, כאומרת: גם אני קיימת, ויש לי הצעה להניח על השולחן.