ר' יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, נחשב כבעל השקפה חריגה בנושא סגולת ישראל, וכמי שמאמין כי עליונותו של העם היהודי היא תכונה העוברת באופן תורשתי מאב לבן. ד"ר מיכה גודמן מציע קריאה שונה ומפתיעה של ספר הכוזרי, המתבססת על אופיו הדיאלוגי של הספר ועל הסוד הצפון בו, הנוגע ליחס שבין ר' יהודה הלוי לבין גיבור סיפורו, ה"חבר"

לאחרונה ראה אור ספרי "חלומו של הכוזרי" העוסק בספר הכוזרי שכתב ר' יהודה הלוי במאה ה-12. במובן מסויים, זוהי השלמה לספר שכתבתי לפני שנתיים אודות מורה הנבוכים לרמב"ם ("סודותיו של מורה הנבוכים", דביר, 2010), שכן ספר הכוזרי ומורה הנבוכים מציגים עולמות רוחניים שונים ומנוגדים, המרכיבים יחד תמונה צבעונית של עולם המחשבה היהודי בספרד במאה ה-12.

כזכור, במרכז עלילתו של ספר הכוזרי עומד סיפורו של מלך כוזר, שבחלומו מתגלה אליו שוב ושוב מלאך ואומר לו כי כוונותיו רצויות לפני האל אך מעשיו אינם רצויים. בעקבות החלום יוצא המלך למסע חיפושים דתי, ולאחר שהוא דוחה את האסלאם, את הנצרות ואת הגישה הפילוסופית, הוא פוגש ב"חבר", המציג בפניו באריכות את עקרונות הדת היהודית. בהמשך החיבור משתכנע מלך כוזר מדברי החבר ומחליט להתגייר יחד עם כל נתיניו.

לספרי על הכוזרי שתי מטרות עיקריות: ראשית, הוא מבקש להעביר את עולמו הרוחני הייחודי של ספר הכוזרי בצורה שיטתית ובהירה. עולם מרתק זה, החותר להרמוניה בין החוויה הדתית האישית לבין האינטלקט, הינו בעל חשיבות פילוסופית ודתית גם לימינו.

מטרה אחרת היא לאתגר את הקהילה הדתית והרבנית בנוגע לנושא אחד מרכזי המופיע בספר הכוזרי: סגולת ישראל והיחס ללא-יהודים. ספר הכוזרי מציג את התפיסה האנטי-נכרית החריפה ביותר עד ימיו, שקשה למצוא לה מקור בטקסטים היהודים הקדומים, ובהמשך ההסטוריה הוא אף הפך למקור לתפיסות לאומיות גזעניות הנשענות עליו. עם זאת, ברצוני לטעון שבנקודה מרכזית זו, הקריאה הרווחת בספר הכוזרי הינה שגויה. בכדי לעשות זאת, אני מעלה בספר שאלה קריטית להבנת החיבור: האם דעותיו של החבר אודות היהדות מייצגות גם את דעתו של מחבר ספר הכוזרי, ריה"ל עצמו?

למרות שהנטייה האינטואטיבית של קוראים רבים היא לענות על שאלה זו בחיוב (בין השאר מכיוון שהשקפותיו של החבר מהוות את רוב משקלו של החיבור, ונתפסות כתוכן אותו מבקש המחבר להעביר לקוראיו), למעשה, בתחילת ספרו מכריז ריה"ל מפורשות שאין הדבר כך.

ספר הכוזרי פותח בפסקה קצרה בה ריה"ל מתאר כיצד לאחר שהגיעו אליו שאלות על הדת היהודית "נזכרתי מה ששמעתי לפני זמן מה טענות שטען החבר לפני כארבע מאות שנה בפני מלך הכוזרים…". מכאן ברור כי מבחינה ספרותית ה"חבר" אינו בן דמותו של ריה"ל עצמו, אך יתרה מזאת, הוא ממשיך וכותב: "והנה רבות מטענות החבר היו לי לקרת רוח בהיותן מסכימות עם דעתי, ואומר ראוי הדבר כי אכתוב את הטענות ההן כאשר נתגלגלו. והמשכילים יבינו". לדעתי הרמז בדברים אלו ברור: חלק מטענותיו של החבר התקבלו על דעתו של ריה"ל, אך חלקן לא. זאת ועוד, בסוף דבריו מציין ריה"ל כי "המשכילים יבינו"; זהו רמז לכך שבספר הכוזרי ישנו סוד שעל ה"משכילים" בלבד לגלותו. הסוד, המהווה מפתח להבנת החיבור, הוא ההבחנה בין הקטעים בהם החבר מבטא את דעתו של ריה"ל לבין הדברים שאינם נאמרים על דעתו.

פסלו של ריה"ל במוזיאון "זכרון ספרד" שבקיסריה

טענתי היא כי אחד המקומות הבולטים בהם דברי החבר אינם משקפים את עמדתו של ריה"ל הוא בשאלת היחס ללא-יהודי, והדרך לחשוף "סוד" זה קשורה בעיקר ליחס שבין העלילה הספרותית המלווה את הספר הכוזרי לבין הרצאותיו התאולוגיות של החבר.

כך למשל, בקטע מפורסם טוען החבר כי ליהודים יתרון על שאר העמים בכך שרק הם יכולים להדבק במה שהוא מכנה ה"ענין האלוהי". יכולת זו עוברת בתורשה מאב לבן, ואינה יכולה להיות מנת חלקם של נכרים. החבר מפרט כי דבקות זו ב"ענין האלוהי" באה לידי ביטוי בהשגת באל שלא בדרך ההגיון וההיקש, אלא באמצעות נבואה, חלום, ומצבי תודעה לא-דיסקורסיביים נוספים.

והנה, באופן שקשה להתעלם ממנו, ספר הכוזרי נפתח דווקא בתיאור חלום-התגלות של מלך לא-יהודי. למעשה, בכל החיבור כולו היחיד שזוכה להארה נבואית הוא המלך. האם ריה"ל לא שם לב לסתירה הברורה בין עלילת החיבור לבין הרעיונות המובעים בו? לדעתי, התשובה לכך היא שלילית; הפער בין הנרטיב של ספר הכוזרי לבין התוכן התיאולוגי שלו הוא דרך לרמוז לקורא שריה"ל עצמו, המתאר את חלום המלך, אינו מסכים לדברי החבר.
ספר הכוזרי דחוס במתחים כאלו, המהווים כאמור את "סודו" של החיבור. כך למשל גם בשאלת מעמדו של הגר, שגם בה מציג ספר הכוזרי עמדה חריגה. לדעתו של החבר, אדם שנולד לא-יהודי לא יוכל להפוך ליהודי במובן המטאפיזי גם אם עבר גיור; לעולם הוא לא יזכה ב"עניין האלוהי", העובר בתורשה מאב לבן. ושוב, מפעים לגלות שבעוד החבר מציג עמדה אנטי-גרית, במרכז עלילת ספר הכוזרי עומד הסיפור המופלא על גיורה של אומה שלמה. גם כאן אפוא חותר הסיפור תחת עמדותיו הרעיוניות של החבר.

***
לסוגייה זו פן נוסף, הקשור לשאלת היחסים בין החבר לבין מלך כוזר. המסורת הפרשנית הרווחת רואה בחבר דמות שהידע מצוי ברשותה ובזכות כך היא מצליחה לשכנע בטיעוניה את מלך כוזר. בספרי אני מבקש לערער על מתודת הקריאה הזו, ולהפנות את תשומת הלב לכך שספר הכוזרי נכתב בצורת דיאלוג. במפגש דיאלוגי בין שניים, שני הצדדים משמיעים ושומעים, משכנעים ומשתכנעים, וכפי שניסח זאת חברי דב אלבוים – בספר הכוזרי אף אחד מן הצדדים אינו יוצא מן הדיאלוג כמו שהוא נכנס אליו.

אכן, בחינת דברי החבר על ייחודו של עם ישראל לאורך החיבור תגלה שהם באים לידי ביטוי בעיקר בשלושת החלקים הראשונים שלו. בחלק הרביעי תפיסותיו מתמתנות, ובחלק החמישי הן אינן מופיעות כלל. הדבר מעיד על כך שהחבר עובר שינוי בעמדותיו לאורך החיבור בעקבות המפגש עם המלך.

דוגמא מובהקת נוספת להיבט הדיאלוגי של החיבור קשורה למתח בין כוונות למעשים, השזור בספר הכוזרי מתחילתו ועד סופו. כאמור, בתחילת העלילה מופיע חלום המלך בו נמסר לו כי כוונותיו רצויות אך מעשיו אינם רצויים. והנה, בהמשך החיבור, כאשר מצהיר החבר בפני מלך כוזר כמה הוא אוהב את ארץ-ישראל, שואל אותו המלך מדוע אם כן הוא ועמו אינם עולים לארץ-ישראל. בנקודה זו משליך המלך על החבר את ששמע בחלומו: הוא מצביע על פער בין הכוונות והרעיונות של החבר לבין מעשיו. המעגל נסגר בסוף העלילה, בתיאור הפרידה של השניים. המלך מציע לחבר שישאר בממלכתו תחת חסותו, אך החבר מסרב; הוא אומר שאינו יכול מכיוון שעליו להתכונן לעלות לארץ-ישראל.

אם כן, בסוף ספר הכוזרי פוגשות הכוונות את המעשים: המלך, שהתחיל את מסעו בחלום, מוצא את המקום בו כוונותיו ומעשיו עולים בקנה אחד – הדת היהודית; אך גם החבר עובר מסע דומה בזכות המלך – הפער בין כוונותיו שלו לבין מעשיו נסגר כאשר הוא מצהיר שיעלה לארץ ישראל ויממש את כוונותיו בפועל. בעקבות המפגש ביניהם הבינו המלך והחבר כי הם חיים בדיסוננס בין כוונותיהם למעשיהם, ובכך סייעו שניהם זה לזה להגיע לסוף המסע.