/ בית המדרש לרבנות ישראלית

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת שמות כ, יד

מעמד הר סיני, האירוע המכונן בו ניתנה התורה, ממשיך להעסיק אותנו מאז ועד ימינו. אנו עסוקים בניסיון להבין את המפגש האישי של כל אחד ואחת מאיתנו עם התורה, המסורת והתרבות היהודית.

לאחר מתן תורה נאמר ״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת״ – מדוע בלשון רבים? הרי התורה היא אחת, האם לא מדובר בקול אחד שהעניק תורה?

כך נאמר במדרש:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. רוֹאִים אֶת הַקּוֹל אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא אֶת הַקּוֹלֹת. בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. הַזְּקֵנִים הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל לְפִי כֹּחָן, וְהַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנְּעָרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן. וְאַף מֹשֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט, יט). בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל מֹשֶׁה לִסְבֹּל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: קוֹל ה' בַּכֹּחַ (תהלים כט, ד). בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לִסְבֹּל. וְאַף הַנָּשִׁים הַמְעֻבָּרוֹת כְּפִי כֹּחָן. הֱוֵי אוֹמֵר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹמדרש תנחומא, שמות כ״ה

המדרש מעניק משמעות להבדלים בין בני האדם – בגיל, ביכולת, במצבי החיים והנפש המשתנים של כל אחד ואחת. אני מוצאת כאן התחשבות גדולה, ולא היררכית, המכירה בכך שהכוח שלנו משתנה במהלך החיים ותוך כדי מה שעובר עלינו. הרצון האלוהי אינו כופה עלינו משהו שאנחנו לא יכולים לסבול. אלא – כפי כוחנו, מותאם למה שאנחנו יכולים בנקודה הזאת בחיים לפגוש ולהבין.

ממשיך המדרש:

אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר, לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם. הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כַּלֶּחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז, ד). הַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז, לא). וְהַיּוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן (במדבר יא, ח). וְהַחוֹלִים, כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ (יחזקאל טז, יט)

המן – אותו מזון פלאי שהיה יורד מן השמים במדבר נתן לכל אחד ואחת את התזונה המחייה אותו, זו המתאימה לו ולמצבו, המרפאת, והכי חשוב: המדויקת לצורכו באותה העת. באותו האופן אמורה התורה להזין אותנו במהלך חיינו.

״אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: וּמָה אִם הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְמִינִין הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד. הַקּוֹל שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְהָיָה בּוֹ כֹּחַ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּזְקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחֱלַק לְקוֹלוֹ הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כח, ט). הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָאן אֶלָּא הַקּוֹלֹּת. הֱוֵי, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת (איוב לז, ה)״.מדרש תנחומא, שמות כ״ה

אם כן, אותו הקול שהיה יוצא במעמד הר סיני, היה משתנה בעבור כל אחד ואחד לפי כוחו, לפי צרכו, כדי שלא יינזקו. הקשר בין התורה לאדם תלוי במי שמקבלים ומקבלות את התורה. אין פירוש אחד, מסורת אחת. הדיבור האלוהי הוא אחד אבל הקול נחלק לקולות רבים.

בתקופות שונות בחיינו אנחנו עשויים לקרוא את אותו הטקסט ולמצוא בו דברים חדשים. בתקופות שונות אנחנו עשויים להזדקק לרפואה שונה מהתורה האחת שלנו. החיבור שלנו למילים, לרעיונות, לסיפורים, לסוד, לשאלה איך לחיות – משתנה, וכל אלו משתנים ביחד איתנו, וקוראים לנו לקרוא שוב ושוב בתורה. המדרש, המשקף את כוחם של חכמים לדרוש בתורה ולדרוש מהתורה משמיע את הקולות השונים. זוהי תורת חיים.

ר׳ יהודה ליב אלתר, בעל ה״שפת אמת״, מלמד על הפסוק מספר ירמיה ״כה דברי כאש״ כי התורה משולה לאש:

וכח האש פועל בכל דבר כפי כח הכנת המקבל כמו שנאמר בספרים כי חום השמש מזיק לזה ומרפא לזה. ויש דבר שמלבין אותו ויש שמשחיר.

אותו כוח יכול להאיר ויכול לשרוף. לתת חיים ולהמית. כמו בטבע, כל צמח זקוק לתנאים שונים של אדמה, מינונים שונים של מים, של אור, של רוח, כדי לגדול, לפרוח, לתת פרי. ההתפתחות היא דיאלוג מתמשך בין הפוטנציאל הטמון בגרעין לבין המפגש עם המציאות המורכבת, בדרך לנביטתו, למימושו ולקבלת הריבוי האינסופי והמבורך של הטבע.

ומה התפקיד שלנו בתוך כל זה?

מתן תורה ממשיך כל הזמן ותלוי במפגש שלנו עם התורה. כך כתב הרמח״ל:

ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. ואודיעך כאן סוד גדול, כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה. ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת.אדיר במרום, כ

התורה עצמה לא נשלמת אלא כשכל אחד מגלה את חלקו בתורה!

ואיך נדע שהכוונה גם אלינו, כאן ועכשיו? כמו ששואל החיד״א – מדוע נאמר בפרקי אבות ״בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף״? לכאורה מה אכפת לתורה אם אחד אינו עוסק בה? הרי יש מספיק רבנים שעוסקים בתורה. ועונה:

כי כל אדם מישראל קבל חלקו מסיני וצריך שיטרח ויעסוק בתורה להוציא לאור חלקו וזה לא אפשר על ידי אחר, שהוא חלקו, וזה שנאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שעל ידי שאינם עוסקים נשארים ניצוצי תורה השייכים להם בין הקליפות.אהבת דוד, דרוש י״ג שבת כלה

ההתגלות הזו, החד פעמית, הנצחית, מגיעה עד אלינו וזקוקה לנו. התורה זקוקה לכל החלקים. לכל הריבוי של הקולות. את מה ששייך לתפיסה שלי, לזווית המבט המיוחדת שלי – אי אפשר שייתן מישהו אחר. אני נדרשת לדרוש בעצמי, על פי ייחודי. אף אחד ואף אחת לא יוכלו לעשות את זה במקומי. האחריות שלי היא להוציא את חלקי, את הקריאה שלי לאור.

המפגש האישי של כל אחד ואחת יוצר את התורה שבעל פה ואת אורחות החיים השונים שאנחנו רואים סביבנו כל הזמן. את הדרכים השונות כל כך זו מזו לחיות יהדות. והדגל מחנה אפרים, נכדו של רבי ישראל הבעל שם טוב, מחולל החסידות, מכוון אותנו לא רק למפגש אישי אלא גם למפגש כללי: ״בכל דור ודורשיו הם משלימין התורה כי התורה נדרשת בכל דור ודור לפי מה שצריך לאותו דור.״ (הדגל מחנה אפרים, בראשית)

המסע להשלמת התורה קשור גם בדור המסוים שבו אנחנו חיים. חובתנו לשאול את עצמנו שוב ושוב מה הדור שלנו צריך? יש כל כך הרבה מה לתקן ביחסים בין בני האדם, ביחסינו לטבע, ועוד ועוד.

הדור שלנו זקוק גם לקולות שעד כה לא נשמעו מספיק במסורת שלנו. המפגש הנשי והמפגש הלהטב״קי עם התורה הם חלקים קריטיים מהמסע להשלמת מעמד הר סיני, להשלמת התורה.

כבר 2000 שנה מכוונים אותנו חכמים להיות מסוגלים לקבל שאין דרך אחת בלבד לפרש את התורה. דברי תורה מתעצבים מחדש על ידי לומדיהם ולומדותיהם עם הנסיבות של החיים, עם המציאות המשתנה. יש שמבינים כך ויש שמבינים אחרת. אז מה לעשות? לזכור שהמטרה היא אחת – להוציא מהתורה שניתנה לנו חיים.

״וכל העם רואים את הקולות״. טמונה כאן תובנה עמוקה שמעודדת לחיות עם ריבוי קולותיה של התורה. מתוך הבנה זו אנחנו מושכים חוטים מכל שכבות המסורת היהודית עד לימינו אנו.