מסורת האבל של תשעה באב היוותה לאורך השנים אתגר אידיאולוגי עבור המחשבה האידיאולוגית הציונית-דתית. תשעה באב מייצג את זיכרון הפוליטיקה היהודית המסורתית שהייתה ואבדה, את הקטסטרופה המדינית הגדולה ביותר שידע העם היהודי ואת תחילתה של הגלות הארוכה. מהות זו היא האנטיתזה המוחלטת של הסיפור הציוני, המבוסס כולו על נרטיב של גאולה פוליטית ותקומה מתוך חורבן.
עד לפני מלחמת ששת הימים עוד יכולה הייתה מהותו הפוליטית המסורתית של תשעה באב להתיישב עם הרעיון הציוני, אך הריבונות הישראלית החדשה על ירושלים העמידה את הסתירה בין שני הרעיונות הפוליטיים – של תשעה באב ושל הציונות – במלוא חריפותה. מסורת האבל על חורבן ירושלים ועל אובדן העצמאות הלאומית לא יכולה להתקיים יחד עם הרעיון הציוני המעמיד את הריבונות הישראלית, ובכלל זה את הריבונות על ירושלים, במרכז המחשבה הפוליטית שלו.
ואכן, בניגוד למועדים אחרים בלוח השנה היהודי (חנוכה, כידוע, הוא הדוגמה הבולטת ביותר, אך לא היחידה) תשעה באב לא משולב בנרטיב הישראלי. לא נמצאה לו מהות פוליטית שתשמר את הרלוונטיות שלו, והוא אינו חלק מהסיפור הציוני. עבור הציונות החילונית תשעה באב לא מהווה כל בעיה, מאחר שהוא זוכה ממנה להתעלמות כמעט מוחלטת. בפני הציונות הדתית, לעומת זאת, מציב תשעה באב אתגר רעיוני של ממש, ובייחוד לנוכח העובדה שבמחוזותיה לא חל כל שינוי במסורת הצום ובכל יתר מנהגי האבלות של ימי בין המצרים הנשמרים באדיקות. אך מהי המהות של מסורות האבל האלה מבחינתה של הציונות הדתית, וכיצד הן מתיישבות עם הרעיון הציוני?
בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, השיח הפוליטי הציוני-דתי סביב תשעה באב הקדיש מאמץ אידיאולוגי להתמודדות עם הסתירה ולשמירה על משמעותו ה"דתית" של יום האבל על חורבן ירושלים. במסגרת זו בלטו ניסיונות חוזרים ונשנים ליצוק במסורת האבל של תשעה באב תכנים אקטואליים שיתאימו לעת הזאת.
טיעונים רבים עלו במסגרת השיח הפוליטי סביב תשעה באב לאורך שנים אלה. כך למשל נטען שמסורת האבל רלוונטית גם כעת, כיוון שעם ישראל עדיין לא יושב בטח בארצו לנוכח האיום הביטחוני מצד צבאות ערב. הטיעון הביטחוני, שבלט סביב ימי הצום בשנים הסמוכות למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, חזר על עצמו פעם אחר פעם גם לאחר מכן. העובדה שרובו של עם ישראל עדיין לא עלה ארצה הייתה גם היא לטיעון בדבר הרלוונטיות של תשעה באב לעת הזאת, וכך גם הקיטוב החברתי והפילוג העדתי בחברה הישראלית.
חלק מהטיעונים האלה הועלו כבר בבוקר תשעה באב הראשון שלאחר מלחמת ששת ימים, (11.8.67) במאמר מערכת בעיתון "הצופה". השנה ירושלים "כבר אינה בזויה מכבודה, ראשה לא חפוי ולגיונות זרים הורחקו ממנה", נכתב במאמר, אך באותה נשימה הבהיר הכותב: "בעל הנס מכיר בנסו ובעל הנס ממשיך באבלו… עם ישראל ברובו שרוי עדיין בגולה… מעצמה גדולה מציידת מחדש את צבאות ערב וקנוניות נרקמות נגד ירושלים וישראל.. האבל מחסן את הרוח, מעורר עם להיות ראוי להגיע לעל ייעודיו".
אם כן, מאז כיבוש ירושלים התאמצה המחשבה הציונית-דתית להישאר נאמנה למסורת האבל ולמשמעותו ה"דתית" של תשעה באב ולשלב אותה בסיפור הציוני שלה. אולם בחלוף השנים הלכה המגמה הזו ונחלשה. את מקומה תפסה מגמה חדשה שהחלה להתפתח עם השנים, שוויתרה על הניסיונות להקנות ליום תשעה באב המסורתי משמעות המתיישבת עם הרעיון הציוני. מעמדו של יום האבל על חורבן ירושלים החל להתבסס כמסורת "דתית" וחסרת משמעות פוליטית של ממש. במקום הניסיון ארוך השנים לברר את היחס הראוי לתשעה באב ולטעון אותו במהות אקטואלית, הלך תשעה באב והתקבע כיום צום היסטורי אחד מבין צומות אחרים בלוח השנה היהודי, כמו תענית אסתר או צום גדליה; יום "דתי" שאין לו נגיעה של ממש להוויה הלאומית.
אחד מביטוייה של נטייה זו היה ההתמקדות בזיכרון חורבן בית המקדש וזניחת מסורת האבל על חורבן העיר ירושלים. בהתאם לכך הלכה והידלדלה נוכחותו של יום תשעה באב בשיח הפוליטי הציוני-דתי סביב תשעה באב (בתקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות בלטה חריגה של ממש מהמגמה החדשה, ולקראת שני ימי תשעה באב בשנים 2004-2005 חזר יום האבל למרכז השיח הציוני-דתי. פינוי גוש קטיף וצפון השומרון – שהחל מיד לאחר תשעה באב תשס"ה – היה למהות האקטואלית והציונית של תשעה באב, תוך הפקעה של הקונטקסט ההיסטורי-מסורתי של היום הזה).
במקביל לתהליך זה, הועמדה ירושלים במרכזו של מועד לאומי חדש: יום ירושלים. יום זה הפך עם השנים לאנטיתזה הציונית-דתית של תשעה באב, ואפשר לציונות הדתית להעניק את מסגרת ההתייחסות הלאומית ה"נכונה" לירושלים: שמחה במקום אבל, גאולה במקום חורבן, ובעיקר: ריבונות במקום גלות. יום ירושלים מאפשר לציונות הדתית להעמיד את ירושלים על ראש שמחתה ולתת לעיר את הביטוי ההולם למעמדה הלאומי, כשהיא משוחררת מכבלי המסורת המחייבת יחס קודר למצבה.
מבלי להודות בכך – ואולי אף מבלי להכיר בכך – משמעותה הפוליטית הבלעדית של ירושלים במחשבה הציונית-דתית היא זו שמגולמת ביום ירושלים, על ערכי הריבונות והלאומיות המובהקים שהוא מייצג, ולא ביום תשעה באב. יום ירושלים הפך ליום חג של הציונות הדתית (ושלה בלבד, כך נראה), בעוד שתשעה באב מתקיים מבחינת הנרטיב הציוני-דתי כיום במרחב נפרד מזה שבו מתפתחת המחשבה האידיאולוגית הפוליטית.
התפתחות מעמדו ומשמעותו של יום תשעה באב במחשבה הציונית-דתית, עד להגדרתו כ"דתי" וריקונו מכל משמעות פוליטית אקטואלית, היא מקרה בוחן הממחיש היטב כמה מיסודותיה של תפיסת העולם הציונית-דתית.
ראשית, הציונות הדתית מציגה שינוי כיוון מהפכני מבחינה מסורתית כאשר היא מציבה במרכז הווייתה ערכים לאומיים מודרניים. הציונות, הריבונות והמדינה הם האידיאלים המרכזיים של הציונות הדתית מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. במהלך השנים השקיעו מעצבי המחשבה הציונית-דתית מאמץ אידיאולוגי אדיר בניסיון למצוא התאמה הרמונית בין ערכי המסורת היהודית לערכים הלאומיים (על כך עמדתי בהרחבה בספרי "הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה). כך יש להבין את הניסיון הציוני-דתי לשמור אמונים למסורת האבל ולמשמעותו ה"דתית" של תשעה באב על ידי ניסיונות חוזרים ונשנים להכניס בה תכנים אקטואליים מחודשים שיתאימו לרעיון הציוני.
שנית, וחשוב יותר לענייננו, יסודותיה של הזהות הציונית-דתית מושתתים על תפיסת העולם המערבית ועל האופן שבו היא מבינה את מושגי הדת והחילון. המונחים האלה, שנולדו והתפתחו בעידן המודרני, יוצרים הבחנה מאולצת שמעוותת ומצמצמת את מהותה של המסורת היהודית כתרבות עשירה וחובקת עולם הנוגעת לכל תחומי החיים (מיותר לציין כמעט, שהמסורת היהודית מעולם לא ראתה את עצמה כ"דתית", ובוודאי שאינה יכולה לקבל את התפיסה הרואה בה עניין א-פוליטי שאינו נוגע לחיים הציבוריים). איזו משמעות נותרת לתשעה באב – שעיקר מהותו היא, כאמור, יום זיכרון לפוליטיקה היהודית המסורתית – לאחר שהוא מרוקן מכל משמעות פוליטית אקטואלית ונשאר תאריך "דתי" א-פוליטי שאינו רלוונטי לשום אספקט בחיינו כיום?
היחס האידיאולוגי הציוני-דתי לתשעה באב הוא הדגמה בהירה לעיוותים ולסילופים שגורמת המסגרת המושגית שבה שבוי העולם המודרני כולו. הדיכוטומיה המלאכותית שבין "דת" ו"חילוניות", המבקשת ליצור שני עולמות נפרדים ולהציב ביניהם חוצץ מדומיין, יוצרת כשל רעיוני שעובר כחוט השני בכל מרחבי החיים המערביים. שחרור המסורת מכבלי הדיכוטומיה הזו הוא האתגר הגדול שעומד בפני יהדות זמננו בכלל והיהדות בישראל בפרט. אימוצה של תפיסת עולם שאינה שבויה בקונספציה הזו ומתכתבת גם עם המסורת היהודית, גם עם רעיונות מודרניים וגם עם רעיונות אחרים, היא תנאי הכרחי להתפתחות רעיונית אמיתית של הזהות היהודית ולהישגים אינטלקטואליים וחברתיים משמעותיים בעידן המודרני.
אחד ההישגים האלה יוכל להיות בירור עמוק ונוקב של הרלוונטיות והמשמעות של תשעה באב לימינו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
