בשבועות האחרונים אני, ואיתי עוד חברה או שתיחים, עומדות בערבים מול ישיבת ערלוי שבשכונתי –  שכונת קטמון שבירושלים.

זו הפגנה שקטה, של אמא לחיילים קרביים, ששבו עתה ממלחמה בת ארבעה חודשים, שאליה יצאו כשהם משאירים מאחוריהם הכל. אנו קבוצה שהתארגנה לאחרונה באופן ספונטני, למשמרות כאלה לעמוד בזוגות ליד ישיבות חרדיות.

את בחורי ישיבת ערלוי אני פוגשת בבוקר, בדרך לפתיחת היום שלי- אלה שקמו מאוחר ועולים במעלה הרחוב להספיק את מניין ה'שטיבלאך'. חסידות ערלוי חסידות נעימה. ביום הראשון למחאתנו השקטה, הוצאו לנו כסאות פלסטיק לשבת על המדרכה ואף שתיה ועוגה עטופה ממכונת המבואה. הדלת נסגרה ומתוכה הציצו עלינו כמה בחורים. היו ששלפו מצלמה וצילמו, זוג בנות צעירות חלפו על פנינו בחיוך נבוך, מבינות שהשלט מכוון גם אליהן. עוברים ושבים חולפים על פנינו ומנסים להבין את השלטים. אשת מילואימניק נשרכת בצומת עם שלושת ילדיה ואז חוזרת על עקביה, מחבקת אותנו ובוכה- הבדידות, החרדות על חיי אהובה המגויס והעול שנשארה איתו לבד, התנקזו לבכי של התרגשות על שמישהו מבטא את מצוקתה.

וגם פרצופים של תלמידים שסימנו לנו בתנועת ידים להסתלק ניבטו אלינו מהחלונות. קרה ששפכו עלינו מים מלמעלה, ובהמשך אף הוזמנה ניידת להשיב את הסדר שפרעו שתי נשים העומדות בשקט על המדרכה. אחד מהרבנים יצא אלינו וניסה להסביר לנו במתק, בנעימות ובחיוך, כי הם חיים בקטמון כדי להשתלב בשכונה. הוא חושש שהילדים יזרקו דברים מהחלונות כי חלקם עם הפרעת קשב. הוא לא רוצה להסלים את הסיטואציה. 'אנחנו לא מאה שערים' הוא אמר והוסיף: "הרב שלנו בכה על ההתנתקות", וכן: "בחנוכה האחרון הדלקנו חנוכיות לכל אחד מהחטופים שבעזה".

הוא הציע לארגן לנו פגישה עם ראש הישיבה, ביקש לשם כך את מספר הטלפון ולבסוף אמר: 'אז אתן הולכות, כן?" מסתבר שנועם הדברים ואף ההצעה להיפגש עם ראש הישיבה (שמעולם לא מומשה), לא היו אלא אמצעי לעקור את רגלינו מהמדרכה שלא 'נפריע בעין' לתלמידים ושלא נפר את שלוות השגרה בשכונה הירושלמית. יומיים אחר כך כשהגענו שוב, הוא עבר על פנינו מאוכזב: "אבל סיכמנו, לא?"

מדבריו הבנתי את הנתק העמוק של ציבור זה מהמתרחש. הרב בכה והם הדליקו חנוכיות, זה יפה. אבל היכן הם היו כשאחיהם דיממו על הגבולות? הניתוק של הציבור החרדי מכל מי שאינו הם, ובכלל זאת החברה הישראלית הכללית – עמוק ויסודי. זוהי תוצאה של חינוך רב שנים לזהות הבנויה על שלילה של האחר 'אנחנו והם'. 'הם', כלומר: כל מי שאינו אני.

לא בכדי רוב המתגייסים החרדיים באים מחסידות חב"ד, שם מוסד השליחות והאחריות לעם היהודי, בכל נקודה על פני הגלובוס- הפכה לשם דבר. זו החסידות המחויבת ביותר לעם היהודי, המחנכת לשותפות ולאהבת כל יהודי.

אך לעומתם, רבים בציבור החרדי גדלו על 'ואהבת לרעך כמוך' שיש לו תמיד סייגים. באופן עמוק אין הם משתתפים בהווייה הישראלית והורגלו לחיות מתוך יוהרה שהם יודעים הכל ותמיד צודקים, ועם הרבה איבה בלבבות.

כירושלמית, בשבועות המלחמה ניתן היה לחוש באוויר את החרדה והאימה המתוחה על פניו של מי שילדיו משרתים בצבא, לעומת הזחיחות והשיגרה, חגיגות החנוכה הרגילות של שכנינו החרדים. בלטה היעדרות החרדים מהלוויות שנערכו במורדות הר הרצל (דקות אחדות מישיבות רבות בירושלים), לפעמים בהפרשים של שעתיים מהרוג להרוג. ברחובות  הורגשה אווירת 'הכל כרגיל'.

אירוע הבחירות של שבוע שעבר הוביל עשרות רבות של החרדים בשכונתי לגדוש את הקלפיות. צעירות עם ילדים ועגלות, זקנים וזקנות בכסאות גלגלים, כולם הגיעו בהמוניהם להצביע גם בשעות הלילה המאוחרות. אפילו חתן מחופתו וכלה מחדרה, כיציאה למלחמה. תוצאות הבחירות העירוניות מלמדות אותנו הרבה על הנטייה לקחת אך לא לתת, להשתמש אך לא לשמש, להנות מהמערכת הדמוקרטית הנשענת על רוב, לזכות בהסכמים הקואליציוניים, אך ללא שותפות של אמת או ניסיון להשפיע ולתרום לכלל.

אתמול נשבר שיא חדש. לא מנהיג קהילה זו או אחרת, אלא הרב הראשי לישראל, האמון על המדינה היהודית, השמיע את דבריו: "הם צריכים להבין את זה כל החילונים האלה… אם יכריחו אותנו ללכת ניסע כולנו לחו"ל". מי הם 'הם' ו'אנחנו'? האם אין הרב, הרב הראשי לישראל של ה'הם' ושל ה'אנחנו'?

לשמוע ולא להאמין: אלו דברי רב ראשי לישראל, בשעה שטובי בנינו מוסרים את חייהם כדי לאפשר לכולנו לשבת בשקט בבתינו. האם לא אבד הקלח על מוסד זה, אם אלו הדברים שמשמיע הרב הראשי לישראל המדממת?

'החילונים האלה' –  אמר הרב, למרות שהוא יודע כי אלפי דתיים משרתים בצבא, חלק גדול מהם בוגרי ישיבות של לומדי תורה. בוגרי הציונות הדתית, המסרבים להכיר בהתנהלות החרדית הזו,  מתמסרים לגודל המשימה, נפצעים ואף נהרגים בעשרות, מתוך אוהלה של תורה. אלה התגייסו דווקא תוך ידיעה עמוקה של המקורות, אותם למד כל דרדק ובן ישיבה חרדי לצטט ולעוות לצרכיו.

הסיבה להתעלמות מהציבור הדתי המשרת בצבא היא ברורה. האפשרות שהוכחה כבר שנים רבות על ידי ציבור זה, של שילוב הספרא והסייפא הוא 'אצבע בעין' לטיעונים המושמעים על ידי כל רב חרדי.

במהלך דבריו של הרב הראשי, היתה לו פליטת פה, שהסגירה יותר מכל את מה שהראש יודע היטב, אך אינו מוכן לומר: "מה שמצליחים הצבא זה רק בזכות החיילים", אמר הרב, ומיד תיקן "סליחה, בשל לומדי התורה".

יש דתיים החוזרים בשאלה עקב השרות הצבאי – זו תופעה ידועה ואין לזלזל בחשש העמוק מפניה בקרב החרדים. אכן, חרדה זו של החברה החרדית מחילון מוצדקת לחלוטין. אך האין זה מתפקידו של הרב הראשי לברר כיצד ניתן לשריין מרחבים שיאפשרו שמירה על אורח חיים דתי יחד עם שותפות במשימות החיוניות? כיצד ניתן להבין את התנהלות של מי שבשם התורה, עומד מנגד ומסרב להציל את חברו כש"ליסטים באים עליו", ומתעלם מהצו: 'לא תעמוד על דם רעך'?

האם לא יכול הרב להציע להתיק את ישיבות לומדי התורה אל הגבול? לארגן משמרות של כיתות כוננות? לארגן הכשרה מהירה של בחורי הישיבה לאחוז בנשק ולצאת להגן ביישובי העיר והספר?

אינני תמימה לחשוב כי עמידתי אל מול הישיבה עם שלט ביד תשנה מבנה רב שנים בו מתנהל הציבור החרדי. חברה זו הצליחה לארגן מערכת גלגלים מהודקת: אי הגיוס לצבא תואם את גיל הנישואים, את מספר הילדים במשפחה, את עול הפרנסה על הנשים, את הסנקציות החברתיות שישלם כל מי שיעז להתגייס ועוד. עם השנים התווספו טיעונים חדשים המגבים את ההשתמטות מגיוס, 'תורה מגנא ומצלא', אנחנו שבט לוי, ציות לרבנים ולא לראש הממשלה, איסור 'יהרג ואל יעבור' ועוד.

איני צופה שהשינוי יגיע בשל החלטות אישיות של חרדים בודדים הרואים את העיוות מול העיניים, ובטח לא מתוך שינוי בהנהגה החרדית, בוודאי לנוכח דבריו המקוממים של הרב הראשי, דמות העל הרשמית של העם היהודי. גם איני תולה תקוות בכפיה חוקתית או אכיפה משטרתית של ציבור זה, הרואה בגיוס 'שמד' שעדיף למות מאשר להכנע לו.

עלינו, רק עלינו, מוטלת המשימה להסדיר את מעמדם של החרדים כחלק מדרישות המנהיגים שלנו במצע המפלגות בהם נבחר בבחירות הבאות. שבעים וחמש שנה דבר לא קרה, ולתדהמת רבים מאיתנו גם המלחמה הנוראה האחרונה לא שינתה דבר.

רק ייבוש תקציבים של מפלגות ועסקני המגזר החרדי יובילו לשינוי. הוא לא יבוא אחרת: לא מרצון טוב, לא מהתפכחות של יחידים או מנהיגים בדבר שידוד המערכות המוסרי הזה. האכזבה מאחינו החרדים – מרה, הכלימה מדברי הרב הראשי – כואבת.