"אני אדם סגור", אמר יצחק רבין לעזר ויצמן, שאותו הזמין בבהילות לביתו בשעת לילה, קודם שהתמוטט תחת עומס ימי "ההמתנה", שבועיים לפני מלחמת ששת הימים.
"רציתי לשפוך לפניו את הלב", שיחזר לימים רבין את אירועי השעות הדרמטיות שבהן שיתף את סגנו בחרדה שאחזה בו, ובחשש שלו שהוא סיבך את ישראל במלחמה שבשלב ההוא כבר נראתה לו בלתי נמנעת. "אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת", אמר על עצמו לוויצמן, ואז פנה אליו: "האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?" (יוסי גולדשטיין, רבין: ביוגרפיה, 2006 עמ' 152).
רבות דובר על משמעויות אחרות של אותם רגעים – פוליטיות, צבאיות, מדיניות ונפשיות – אבל מבחינה מוסרית היו להם שתי משמעויות פשוטות.
ראשית, רבין היה אדם הומני, שהמחשבה שהוא מוביל למלחמה רבת אבידות הדירה שינה מעיניו וסכסכה את נפשו. שנית, רבין היה אדם עניו. הוא לא נמשך אל השררה ולא נאחז בקרנות המזבח, וכשחשב שהנסיבות דורשות זאת, היה מוכן להיפרד ביוזמתו מממשרתו הרמה, אם כרמטכ"ל במאי 67', ואם כראש ממשלה במאי 77'.
אל ראשות הממשלה הוא נקלע בטעות. לא היו לו שאיפות להיות פוליטיקאי, וגם לא איש צבא. הוא תכנן להיות מהנדס מים. רק אירוע חיצוני, מלחמת העצמאות, הוביל אותו לקריירה צבאית, כשם שאירוע חיצוני אחר, מלחמת יום הכיפורים, הוביל אותו לראשות הממשלה.
אפילו ההתפטרות של גולדה מאיר ב-1974 לא גרמה לו להודיע שהוא רוצה להחליף אותה, עד שפנחס ספיר, ממליך המלכים של מפלגת השלטון, החליט שעל רבין לרשת את ההנהגה. רבין, במילים אחרות, נמשח למלוכה על ידי אדם אחר, כמו ששמואל משח את שאול, שבדומה לרבין היה אף הוא, כלשון הכתוב, "נחבא אל הכלים" קודם שהיה לגיבור מלחמה, בוקר חסר יומרות שהמלוכה מצאה אותו מבלי שהוא עצמו חיפש אותה.
רבין לא היה רברבן. הוא לא היה מהמנהיגים שנוהגים למנות ברבים את הישגיהם ולא נדרש לפעלים כמו "הבאתי, סיכמתי, החלטתי", שלא לדבר על "ניצחתי". גם האמירה המפורסמת שלו שבכל זאת העמידה את עצמו במרכז, "אני אנווט", לא נועדה לפאר את מעלליו בעבר, אלא ליטול אחריות על העתיד.
אפילו כשמצא את עצמו מוקף מיקרופונים, מצלמות וחיילים מעריצים ליד הכותל המערבי עם כיבושו ועיני העולם כולו נשואות אל מי שנמנה באותו יום בנשימה אחת עם גדולי המצביאים בהיסטוריה, רבין לא התפתה להצהרות נבובות כמו "נקמנו!", כפי שאמר האדמירל נימיץ לאחר קרב מידוויי, או "חיילים! קישטתם את הנשרים שלכם בתהילת נצח!" כפי שאמר נפוליאון לאחר קרב אוסטרליץ. במקום דברי רהב ושחץ מעין אלו, אמר שם רבין את האמירה רוויית החמלה האנושית והזכרון היהודי "נחמו, נחמו עמי".
גודל ההומניזם של יצחק רבין התגלה אחר הדברים האלה, בנאום שלו על הר הצופים, 18 יום לאחר תום המלחמה. את הניצחון, קבע מי שזוהה איתו יותר מכל אחד אחר, הזינו לא הטכנולוגיה שעמדה לרשות צה"ל ולא הטקטיקה שהוא הפעיל, אלא "ערכים מוסריים על גבי מאגרים רוחניים". לכן על צהלת המנצחים העיבה תוגת האבל על הנופלים, הסביר רבין, ולכן הוא הצדיע שם גם לצבאות שצה"ל הביס. "יודע אני", אמר רבין את מה שאף מצביא לא אמר בנאום ניצחון כלשהו, "שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם".
זה לא אומר שהוא היה ראש הממשלה המושלם שחלק ממוקירי זכרו מפסלים.
דווקא כדי שהרצח שלו ייחרט בזכרון הלאומי כפשע הנורא שהוא היה, חובה על מי שתמכו במהלכים שלו, כמוני, למנות לא רק את הישגי המנהיגות שלו, אלא גם את כשלונותיה. אחרת נאבד את אמינותנו, ונאפשר למנהיגי העתיד לשחזר את טעויות העבר.
הטעות הראשונה שרבים עושים בהערכת חותמו ההיסטורי של רבין נעוצה בהתמקדות שלהם בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה אגב התעלמות משש שנותיו כשר הביטחון, ומהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה.
כשר ביטחון בשנות ה-80' היו לרבין שני הישגים גדולים ושני כישלונות קשים.
ההישג הגדול היה הובלת הקיצוץ בתקציב הביטחון, שהיווה את רוב הקיצוץ שעמד במרכז תוכנית הייצוב הכלכלית בשנת 1985. תוכנית הייצוב, כידוע, הצילה את כלכלת ישראל מהמשבר החמור בתולדותיה, כאשר ערך השקל (הישן), ואיתו יתרות מטבע החוץ של ישראל, התדרדרו עד כדי כך שישראל הייתה רחוקה חודשים ספורים בלבד מאובדן הכושר לקנות בחו"ל אפילו חבית נפט אחת. ההישג השני היה המשכו של ההישג הזה, דהיינו ביטול פרויקט הלביא, מיזם עתיר מיליארדים שהיה מעבר ליכולות הכספיות של ישראל, וגם מיותר מבחינה אסטרטגית.
אלא שבחינה קרובה יותר של שתי הפרשות האלו מלמדת שרבין, כדרכם של אנשי צבא, הודרך על ידי קריאת מצבים ולא על ידי קריאת תהליכים. מלכתחילה הוא התנגד בכל כוחו לקיצוץ הגדול בתקציב הביטחון, ואת דעתו שינה רק כשהבין שההתנגדות שלו עלולה לשבש את ההרמוניה הרגישה שנוצרה בעמל רב בינו לבין שמעון פרס.
לגבי הלביא רבין הודרך, בצדק, על ידי החישוב התקציבי ועל ידי החשש מפני נזק ליחסים עם ארה"ב, אבל ברמה ההיסטורית הוא לא הבין שהמלחמה הקונווציונלית כפי שהוא הכיר אותה כל ימיו נמצאת במצב שקיעה, ואיתה גם הצורך בהשקעות עתק בכלים שלה, ובראשם מטוס הקרב.
את האמת המכאיבה הזו למדה ישראל עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, פחות מארבעה חודשים לאחר שהממשלה החליטה ברוב דחוק לבטל את פרויקט הלביא.
האלימות הפלסטינית הפתיעה את מערכת הביטחון, בשתי רמות: מבחינה מודיעינית, היא לא הבינה את מלוא תחושת הדיכוי הפלסטינית, וממילא לא את היכולת שלה להוליד התקוממות עממית; ומבחינה צבאית, צה"ל לא התכונן להתמודדות עם הפגנות המונים ופיגועי דרכים, כי מבחינה מנטלית הוא נשאר כבול למלחמות העבר, לעימותים הגדולים שלו עם צבאות קונוונציוליים, והוא לא הבין שהמלחמות שבפתח יהיו של גרילה וטרור.
כפי שקבע הביוגרף של רבין, האינתיפאדה תפסה אותו בהפתעה גמורה (עמ' 360-1). לכן מערכת הביטחון הגיעה לאינתיפאדה הראשונה מבלי שצה"ל יהיה מאורגן, מאומן ומצויד לסוג המלחמה שהשליטה על עם זר הולידה. הואיל ובשלב ההוא רבין כבר עמד בראש מערכת הביטחון למעלה משלוש שנים, והואיל והגדרת המשימות של מערכת הביטחון היא תפקידו הראשי של שר הביטחון, הכישלון הזה היה כולו שלו.
את אותו קוצר ראות היסטורי הפגין רבין סמוך לאחר מכן בזירה אחרת – דרום אפריקה.
על הפרק לא עמד היחס למדיניות האפרטהייד עצמה, שרבין כמובן סלד ממנה כמו רוב הישראלים. על הפרק עמדו היחסים הביטחוניים עם משטר האפרטהייד. מי שראו את הנולד, ובראשם יוסי ביילין, שהיה אז מנכ"ל משרד החוץ, תבעו את ביטולם הגמור של אותם קשרים. רבין התנגד לכך, מתוך הנחה שאפשר יהיה להמשיך ולהפריד בין הסחר עם דרום אפריקה לבין התביעה המוסרית ממנה.
כפי שהוא לא חש את התנועה הטקטונית שעוד מעט ותרעיד את הגדה והרצועה, רבין לא ראה, אפילו ב-1987, שמשטר האפרטהייד נמצא בדמדומיו.
אותו קוצר ראות גם גרם לחיסול הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה לציונות הדתית, בתקופת כהונתו הראשונה של רבין כראש ממשלה.
מה שהחל עם טקס קבלת מטוסי קרב מארה"ב שנמשך לתוך השבת, ובכך איתגר את שרי המפד"ל, המשיך עם פיטוריהם בגלל שנמנעו בהצבעת אי האמון שגרם אותו חילול שבת, ודחיקתם לאופוזיציה ע"י "התרגיל המבריק" – כפי שהוא כונה אז – של הקדמת הבחירות.
ותיקי המפד"ל, בהנהגת יצחק רפאל ויוסף בורג, היו עד אז ביקורתיים כלפי הציונות המשיחית. השניים חיפשו מסילות לליבו של רבין, כולל מפגש שאירגן רפאל בביתו בין רבין לבין אינטלקטואלים דתיים בולטים. רבין לא התרשם ממה שהוא ראה, לא הבין את מה שהוא שמע, ולא פיתח סקרנות כלפי האמונה היהודית שעליה ידע מעט מאוד, ושאחת מכיתותיה תוליד את רוצחו.
המהלך של רבין בודד את מתוני המפד"ל וגרם להדחתו של רפאל, להשתלטות כוחות קיצוניים על המפלגה, ולעריקה שלה, חודשים ספורים לאחר פיטורי שריה, לחיק הימין, שם הציונות הדתית נמצאת עד היום.
רבין חזר לראשות הממשלה כשמאחוריו 18 שנים בפוליטיקה. הוא הגיע מנוסה, מתוכנן ונחוש, והתרומה שלו בקדנציה הזו לחיי היום-יום במדינת ישראל מורגשת עד היום, למרות שרבים לא יודעים, או לא מבינים, עד כמה היו גדולים מעשיו באותן השנים.
רבין הגדיל את תקציב החינוך (בהדרגה) ב-75%, ובכך אפשר העלאה חדה בשכר המורים, ובתוך כך הוביל תנופת פיתוח תשתיות חסרת תקדים, שכללה לא רק את הכבישים המהירים והמחלפים שהושלמו עוד בחייו, אלא גם את נתב"ג 2000 וכביש חוצה ישראל שלמרבה הצער הושלמו לאחר מותו.
גדולים ככל שההישגים האלו היו הם התגמדו לעומת המהפכה שהוביל רבין בענף הבריאות, כאשר העביר את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. החוק הזה הנהיג ביטוח בריאות אוניברסלי, ובתוך כך הפקיע מידי ההסתדרות, וממילא ממפלגת העבודה, את השליטה בביטוח הבריאות, וזאת על ידי הנהגת מס בריאות לאומי.
בתוך כך הכניסה הרפורמה של רבין לענף מרכיבים של תחרות – הן בין קופות החולים לבין עצמן, והן בינן לבין הביטוחים הפרטיים. מובן שהמערכת הזו לא מושלמת, אבל כיום ברור שרבין יצר את אחת ממערכות ביטוח הבריאות הצודקות, הנגישות, המקיפות והזולות בעולם. ההישג הזה היה כביר, ו- 26 שנה מאוחר יותר הוא עדיין מחזיק מעמד, ומהווה מושא לקנאה במדינות רבות, ובראשן ארה"ב.
רבין ראה בשיפור חייהם ורווחתם של האזרחים את עיקר תפקידו, וזאת ללא קשר להשתייכותם הפוליטית. אדרבא, העדפות מפלגתיות היו מבחינתו שיקוץ, ולכן הוא לחם בהסתדרות כדי לשנות מהיסוד את מימון הביטוח הרפואי. היה זה מעשה של אמונה – אמונה במדינת הרווחה, ואמונה בשוויון הזכויות של כל האזרחים.
כזו גם היתה האמונה השנייה שעיצבה את הקדנציה השנייה של רבין – האמונה בשלום.
על ההצלחות והכישלונות של הסכמי אוסלו נאמר כבר הכל, ואין זה המקום לדון בהם, חוץ מלהעיר שהפריצה הישראלית למדינות המפרץ הפרסי שבימים אלו מגיעה לבשלות, לא הייתה מתרחשת אילולא הסכמי אוסלו, שלא לדבר על הסכם השלום עם ירדן.
מכל מקום, מבחן המנהיגות שהסכמי אוסלו הציבו בפניו של רבין לא היה מבחן החזון וגם לא מבחן הנחישות, אלא מבחן האחווה, וליתר דיוק: מבחן ההקשבה, החמלה והאמפתיה.
בניגוד לחוק ביטוח הבריאות, שההתנגדות העיקשת שבה הוא נתקל הייתה מוסדית, ההתנגדות להסכמי אוסלו הייתה ציבורית. כאן נתקל רבין לא בחיים הברפלד ובעוד כמה מאות פקידי הסתדרות ועסקני מפלגה, אלא במאסה קריטית של העם; אוכלוסייה עצומה, מגוונת, אידיאלוגית וכואבת. והואיל והמדיניות שלו הייתה כרוכה בהתנגדות כל כך מסיבית, צו המנהיגות היה לתת לאוכלוסייה הזו את התחושה שחשים את כאבה, שמזדהים איתה, שמחבקים אותה. זה לא קרה.
כאשר מתנחלים נרצחו, רבין הוקיע את "הקיצונים משני הצדדים", כאשר אלפים יצאו לרחובות הוא אמר "הם לא מזיזים לי", ועל התנגדות מתיישבי הגולן להסכם טריטוריאלי עם סוריה אמר רבין כי מבחינתו הם "יכולים להסתובב כמו פרופלורים".
פוליטיקאים רגילים במצבים כאלה מזייפים. מזייפים הזדהות, מזייפים חיבוק, מזייפים חיוך, מזייפים רגשות, מביימים תמונה. רבין לא היה מהזן הזה. הוא סירב לזייף. פיו וליבו היו שווים, תוכו היה כברו.
כשלעצמה, הכנות הזו היא מדרגה אחת מעל המקובל בפוליטיקה, אלא שהיא גם מדרגה אחת מתחת מה שנדרש ממנהיג לאומי היוצא למהלך גדול ושנוי במחלוקת. על מנהיג כזה לא לזייף רגשות, אלא להרגיש באמת. הוא צריך להרגיש את מתנגדיו, להרגיש את נפגעי מדיניותו, והוא צריך לבכות את קורבנותיה ממש יחד עם יקיריהם. הוא צריך לבקר אותם בבתיהם ולקיים איתם דיאלוג; לא דיאלוג פוליטי, אלא שיחת נפש ודיון ורעיוני.
את זה רבין לא ידע לעשות. שיחת נפש הוא לא ידע לקיים משום שהוא היה ונותר אותו אדם מופנם שבאביב 67' העיד על עצמו "אני אדם סגור". ודיון רעיוני הוא לא ידע לקיים משום שהוא לא היה איש שיחה, הוא לא היה איש ספר, והוא לא ניחן בסקרנות אינטלקטואלית.
ממילא, העימות הכביר עם הציונות המשיחית – האתגר הרעיוני והחברתי שהיה פועל יוצא של הסכם אוסלו – היה גדול עליו.
ביוני 67', כאשר הוא עמד בכותל ואמר "נחמו נחמו עמי", יצחק רבין לא היה מצויד לחוש את הגלים הסיסמיים שכבר רחשו מתחת לאדמת הר הבית.
הגנרל ההומניסט שידיו עשו מלחמה ונפשו יצאה לשלום, שחרר במו ניצחונו הצבאי את השד המשיחי, השד שאת תולדותיו הוא לא למד, את עוצמתו הוא לא הבין, ואת חסידיו הוא לא ספר; השד שמאות שנים התמחה בסכסוך נפשו של העם היהודי; השד שירה בגבו של ראש ממשלת ישראל, ושם דמי מלחמה בשלום.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
