חייהם של ידוענים מעוררים עניין וסקרנות, ולעיתים קצת יצר של חטטנות. כזה נראה גם העניין בסיפור הגירושין המתוקשר של שולי ומיכל רנד, שעשה השבוע צעד נוסף: על פי הפרסומים, לאחר שמיכל רנד סירבה להתגרש, בניגוד לפסיקת בית הדין הרבני, קיבל שולי רנד "היתר מאה רבנים" לשאת אישה שנייה (ידוענית אף היא) על אשתו. כבר היו מקרים מעולם, אולם כשמדובר בסכסוך זוגי המצוי ברשות הרבים, הנושא מגיע לתודעת רבים, כמו גם השאלות המלוות אותו. דומה שאחת השאלות המטרידות בהיתר לשאת אישה שנייה היא שאלת אי השוויון: מדוע היתר כזה ניתן לגבר מסורב גט ואיננו ניתן לאישה?

ובכן, נחזור לראשונות: מהו בכלל היתר מאה רבנים ומדוע יש בו צורך? מדין תורה, גבר רשאי לשאת שתי נשים ורשאי לגרש את אשתו בעל כורחה. לפיכך, סרבנות גירושין מצד האישה היא אינה דבר בעייתי בהלכה היהודית – אם מפני שהאיש יכול לשאת אישה אחרת על פניה, ואם מפני שהאיש יכול לגרש את אשתו גם ללא רצונה. אלא שבעקבות חרם דרבנו גרשום (תקנות בענייני אישות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה באשכנז, בראשית המאה ה-11) נאסרו על הבעל שני אלו: ריבוי נשים וגירושי אישה בעל כורחה. התקנה הגבילה מאוד את כוחו של הבעל במערכת הנישואין ובשברם, ובכך שיפרה משמעותית את מעמד האישה, התלויה פחות בשרירות ליבו של הבעל.

ישנם כמובן פערים מובנים, שלא השתנו, ובהם למשל סוגיית הממזרות: אישה נשואה – גם אם רק "על הנייר", וגם אם בית דין קבע שבעלה חייב לגרשה – אסורה לקיים יחסי אישות עם אדם אחר. יחסים כאלו נחשבים מנקודת מבט הלכתית פורמלית כאיסור עריות, וילדים שייוולדו כתוצאה מקשרים אלו עלולים להיות מוכרזים כממזרים. המקרה של גברים שונה: על אף ההגבלות שהטיל חרם דרבנו גרשום, אלו שיחרגו מכך לא יחשבו כמי שעוברים על איסורי עריות, וילדים שייוולדו מקשרים חדשים (כשהגבר עודנו נשוי) לא יוכרזו כממזרים.

ובכל זאת, דומה שיש חשיבות להכרה בתכליתה של התקנה: המציאות שאותה ביקשה תקנת רבנו גרשום להתמודד כללה פגיעה בנשים, ולפיכך רבנו גרשום "תיקן להשוות כוח האישה לכוח האיש", כניסוחו של רבנו אשר (שו"ת הרא"ש, כלל מב). תכלית התקנה הייתה אפוא יצירת שוויון בין האישה לבין האיש, ככל הניתן.

אך אליה וקוץ בה: התקנה פתחה פתח לעגינות של גברים, שנשותיהם אינן יכולות או אינן מעוניינות להתגרש. כדי למנוע זאת, שילבה התקנה "תחנת יציאה": ניתן במצבים מסוימים להתיר את החרם, אך זאת רק בחתימתם של מאה רבנים משלוש מדינות שונות. ברם, אפשרות היציאה איננה שוויונית. אישה עגונה או מסורבת גט איננה יכולה להינשא לאחר לפני שתקבל גט (או לפני שנישואיה יותרו בדרך אחרת בבית דין), ועבורה לא קיים מנגנון דומה לזה של מאה החתימות.

אמת, דיני הגירושין ממילא אינם שוויוניים, אם כו, מדוע אנחנו נרעשים מאי השוויון הנוכחי? התשובה טמונה בהבנת תכליתה של התקנה, שעליה עמדנו לעיל: חתירה לשוויון. אותו מערך ששאיפתו היא השוויון יוצר, על פניו, חוסר שוויון חדש.

האם פירושו של דבר הוא שראוי לבטל את ההיתר לגמרי? דומני שלא. ישנם מצבים קשים במיוחד, שבהם האדם כלוא במצב הנתון שלא באשמתו (ולעיתים גם בלי יכולת של הצד השני לאפשר את פתרונו). במקרים אלו, לשם מניעת פגיעה ביחיד, ההיתר ראוי ונכון הלכתית. ומה לגבי הצורך בשוויון? המתח כאן הוא מתח קלאסי – מוסרי, חברתי, ואף הלכתי – שבין אינטרס כללי, ערכי, לבין מצוקתו של היחיד, הדורשת פתרון. פעמים נקבע כי האינטרס הכללי גובר, גם על חשבון היחיד, אך לעיתים הפגיעה ביחיד חריפה כל כך, שראוי להסיג את האינטרס של הכלל ולפתור את מצוקת היחיד. הפתרון לשאלות אלו אינו מתמטי, אלא תלוי במינונים ובאיזונים: יש מקום לפתח שהותיר רבנו גרשום, אך יש להשתמש בו במשורה.

זאת ועוד, גם כאשר משתמשים בהיתר יש למנוע את ניצולו לרעה. אין לאפשר להיתר להפוך לכלי לעיגון האישה, אלא להשתמש בו אך ורק כדרך להתיר נישואין לבעל כאשר הוא זה שנתון במצוקה. במילים אחרות, הבעל איננו יכול לסרב לתת גט לאשתו ובד בבד לבקש היתר מאה רבנים עבור עצמו. המחשה נוקבת למגבלה זו מופיעה בדבריו של הרב משה פיינשטיין, שדרש כי בכל מקרה שניתן היתר מאה רבנים, הבעל "ישליש גט" לאשתו: על הבעל להפקיד גט עבור אשתו בבית דין, כך שכאשר האישה תוכל או תסכים לקבל את הגט, היא לא תעוגן אף לא לרגע אחד.

הרב פיינשטיין מדגיש:

כי ח"ו [=חס ושלום] שהגאון רגמ"ה [=רבנו גרשום מאור הגולה] יתקן דבר תקלה לעגן בת ישראל איזו שהיא, ואף באופן שוודאי חטפה משל בעלה איזה סך ממון – לא תיקן [כלומר, גם כאשר יש לבעל תביעת ממון מוצדקת, אין לו להשתמש בהיתר עבור עצמו ולעגן את האישה להשגת מטרותיו], ושום ב"ד [=בית דין] דגאונים לא תיקנו ולא יתקנו באופן שיוכל הבעל לעגנה לגמרי או עד שתתן לו כמה שירצה. ובשביל עניני גיבוי ממון לא תיקנו ולא יתקנו שום תקנות שיהא ביד הבעל כוח בעצמו לעשות כרצונו ולעגנה, וכשלא נעשה כן אין ההיתר של הב"ד שהתירו כלום, אף אם יחתמו על זה אלף רבנים ויותר [כלומר, היתר שטומן בחובו פוטנציאל לעיגון האישה, איננו היתר].אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן ג

דומני שהמגמה המסייגת היא מסורת הפסיקה המקובלת מקדמת דנא, וזו גם המגמה בבתי הדין הרבניים בישראל בדרך כלל. בהתאם לכך, תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים קובעות פרוצדורה ארוכה יחסית עד לאישורו של ההיתר (כולל שני סבבי אישור – אישור עקרוני ואישור סופי – של נשיא בית הדין הגדול), כך שגם לאחר שבית דין פסק שיש להתיר לשאת אישה שנייה, עוד ארוכה הדרך. אמנם יש עליות ומורדות, ולעיתים נדמה שנעשה שימוש גובר בהיתר, אך ככלל, המגמה הרווחת היא עודנה זו שמבקשת לשמור על האיזון הנכון.

ומה כל זה אומר על הסכסוך בין שולי ומיכל רנד? האם ראוי שיינתן היתר נישואין בסכסוך שכזה? את השאלה הפרטנית ראוי, כמדומני, להשאיר לרשות היחיד.