החפזון והמצה

במבט ראשון, התשובה לשאלה "מדוע אנחנו אוכלים מצות בפסח" נראית ברורה. ההגדה אפילו עונה בפירוש לשאלה זו:

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם.

כדי לבסס את התשובה הזאת, מצטטת ההגדה פסוק מסיפור יציאת מצרים (שמות יב לט). כדי להבין את הפסוק לעומקו, ראוי לעיין בו בהקשרו:

לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם…. לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

לפי פסוקים אלו, המצרים גרשו את בני ישראל בכח, והדבר התרחש בחפזון כה רב, עד שלא היה בידיהם זמן לאפשר לבצק להחמיץ. כך, כאשר כבר יצאו ממצרים ובקשו לאפות לחם, הם הכינו אותו באמצעות בצק שלא החמיץ ולפיכך – אפו מצות.

ראשית יש להעיר כי התיאור שבהגדה והתיאור שבפסוקים אינם חופפים לגמרי. לפי הההגדה, הסיבה שלבני ישראל לא היה מספיק זמן היא שהאל גאל אותם מהר; ואילו לפי הפסוקים בשמות, הסיבה היא כי המצרים גרשו אותם בחפזון. אפשר אמנם לטעון כי שני התיאורים הם למעשה אחד – המצרים גרשו את ישראל אחרי שהאל הרג את בכוריהם. אבל לכל הפחות חייבים להודות שהדגש בכל אחד מן המקורות שונה.

נוסף לכך, יש לציין שהפסוקים בשמות לא משלימים את התמונה. כלומר, הם אינם מציינים במפורש שבני ישראל אוכלים עד היום מצות בפסח בגלל אותה אפיית מצות היסטורית שביציאת מצרים. טענה מפורשת כזו כן מופיעה בספר דברים (טז ג):

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

זוהי למעשה תמונת מראה המשלימה את הדברים: מצויין כאן במפורש שבני ישראל אוכלים מצה ולא חמץ בחג המצות כדי לזכור את היום בו יצאנו ממצרים במהירות גדולה, אך לא מצויין מדוע יצאו ישראל בחפזון ממצרים. במובן זה אפשר לראות את הפסוקים בשמות ובדברים כמשלימים אחד את השני.

מהו "לחם עוני"?

עם זאת, אי אפשר לתאר את הפסוק בדברים רק כהשלמה לנאמר בספר שמות. שכן מופיע בו פרט חדש לגמרי: תיאורה של המצה כ"לחם עוני", כלומר לחם של עינוי, או של סבל.

מדוע המצה מתוארת כ'לחם סבל'? אפשרות אחת היא לקשר בין אכילת המצה לבין הסבל שהיה מנת חלקם של העברים כעבדים מצרים. אכן, מספר פסוקים משתמשים במילה "עוני" כדי לתאר את עבדות מצרים. לדוגמא, כאשר בברית בין הבתרים מזהיר האל את אברהם על העבדות העתידית של יוצאי חלציו, הוא אומר (בראשית טו יג): "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". באופן דומה, בתחילת ספר שמות מתוארת העבדות כך (שמות א, יא–יב): "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם… וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

אם כן, האם אפשר להבין את המונח "לחם עוני" כתיאור של הלחם אותו אכלו בני ישראל כשחיו ב"עינוי", כעבדים? כנראה שפירוש כזה עומד מאחרי משפט ארמי תמוה המופיע בהגדה, אותו אנחנו שרים בקול רם בליל הסדר בפתיחת ה'מגיד':

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. [=זה לחם העוני שאבותינו אכלו בארץ מצרים].

מדהים למדי שהמשפט הזה, המופיע בהגדה, מציע כמובן מאליו תיאור שלא מוזכר בשום מקום במקרא, אלא אם הוא אכן מתבסס על פירוש המונח "לחם עוני" בפסוק מספר דברים. פירוש כזה עשוי להתבסס על מימרא של חז"ל המופיע במדרש ספרי דברים )פרשת ראה, סימן קל): רבי שמעון אומר: "למה נקרא לחם עוני? אלא על שם עינוי שנתענו במצרים".

המשפט מן ההגדה לוקח את המדרש צעד אחד הלאה: לא רק שלחם העוני מזכיר את העינוי במצרים, אלא שהוא היה חלק מהעינוי – אותו "לחם עוני" היה מאכלם של העברים המשועבדים. אם כן, הפירושים הללו מציעים הסבר שונה לחלוטין לסיבה לאכילת מצה בפסח: לפי דברי ר' שמעון והמשפט "הא לחמא עניא", אכילת המצה מזכירה לנו לא את יציאתנו ממצרים בחפזון אלא את הסבל שחווינו במצרים כשהיינו עבדים. מסתבר אפוא שהפסוק בדברים כולל בתוכו שתי מסורות יחד, מבלי להסביר את ההבדל ביניהן: מצה היא גם זכר לסבל מצרים וגם זכר ליציאת מצרים.

חג המצות החקלאי

אבל זה לא הפירוש היחיד למונח "לחם עוני" המופיע בספר דברים. דומני שהסבר פשוט יותר הוא שמטרת המונח "לחם עוני" היא פשוט להבהיר ולהסביר לקורא מה הן אותן 'מצות'. בכיוון זה הלכו חז"ל, כשהבינו את המילים הללו כפירוט הלכתי, המסביר שעל מנת שהמצה תחשב מצה עליה להיות "לחם עוני", כלומר – לחם של עניים, נטול תוספות שהופכות אותו למשהו מפואר יותר. כך למשל, במכילתא דרבי ישמעאל אומרים חכמים: "ומה תלמוד לומר 'לחם עוני'? שלא ילוש לא ביין ולא בשמן ולא בשאר כל המשקים…" (מסכתא דפסחא, פרשה י). ובדומה, שם: "ומה תלמוד לומר 'לחם עוני'? אלא מה לחמו של עני כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור, אף כאן היא לשה והוא מסיק בתנור".

לדעתי, קריאתם של חז"ל כי המונח "לחם עוני" מבאר מהי מצה היא הקריאה הנכונה בפשט פסוק. עם זאת, דומה שתוכנו של הביאור הוא אחר, שכן המונח "לחם עוני" משמר בתוכו מובן קדום הרבה יותר. כדי להבינו, עלינו לעיין בהיבט החקלאי של חג המצות.

חוקרי המקרא כבר הבחינו שקובץ החוקים העתיק ביותר בתורה הוא 'ספר הברית', המופיע בפרקים כא-כג בספר שמות. בקובץ הזה מופיע חג המצות כאחד משלושה חגים שנתיים, המכונים 'שלושת הרגלים' (שמות כג, יד–טז):

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

שני החגים האחרונים, חג הקציר וחג האסיף, המוכרים כיום כשבועות וסוכות, מתוארים כחגים חקלאים, כל אחד מהם בחצי פסוק. יוצא דופן הוא חג המצות, גם בגלל אורך התיאור וגם בגלל קישורו עם סיפור היסטורי על תולדות העם. בגלל סיבות אלו ואחרות, הציע חוקר המקרא שמעון בר-און (בספרו "שלוש פעמים בשנה") שהקטע עבר עריכה, ויתכן שבמקור הוא היה כתוב כך:

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:

אֶת חַג הַמַּצּוֹת לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם,

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה,

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

כלומר, לכתחילה היה חג המצות חג חקלאי גרידא, כמו השניים האחרים. החג ציין את "חדש האביב" – בכך הכוונה כנראה לראש החודש של חודש הנקרא "אביב", הנופל בסוף עונת קציר השעורים ובתחלת עונת קצירת החיטים. עובדה זו ידועה לנו לא רק מן המקרא אבל גם מן הממצאים הארכיאולוגיים. בשנת 1908 מצא החוקר הבריטי רוברט מקאליסטר לוח בתל גזר שכנראה מפרט את העונות החקלאיות של הכנענים. בלוח זה, אחרי "ירח שערם", כלומר החודש בו קוצרים שעורים, מופיע "ירח קצר וכל", כלומר – החודש בו קוצרים את החיטה ומודדים את כמות התבואה ("כל" משמעו מדידה, כמו בישעיהו מ יב).

כיצד אם כן משתלבת כאן אכילת המצה? עלינו לזכור כי האוכל הבסיסי באותה תקופה היה החיטה, בעוד השעורה נחשבה כמאכל בהמות, או כאוכל של עניים. במאמרה "למה אוכלים מצה באביב?", מסבירה יעל אברהמי כי מצה היא לחם שעשוי משעורה, ללא מחמצת, מה שהופך אותה לשטוחה. ההגיון באכילת מצה בתקופת הביניים בין קציר השעורים וקציר החטים הוא להראות לאל שאנו זקוקים לכך שיבול החיטים יהיה מוצלח. כדי להמחיש זאת, אנחנו אוכלים רק מצות, העשויות משעורה, כמעין טקס של עינוי. אנו שורפים את כל החמץ, פן האל יראה אותנו אוכלים לחם חיטים ויסבור שאין לנו צורך ביבול טוב, ויעלים עינו מאיתנו. כך נוכל לוודא שהאל ידאג לכך שהחיטה תגדל כראוי.

אם מקור החג הוא אכן פולחן חקלאי כזה, מאין צץ אפוא הקשר ליציאת מצרים? מספר חוקרים, ביניהם דוד פרנקל במאמרו "שילוב סיפור יציאת מצרים לתוך החגים", הראו שבשלב יחסית מאוחר הוסיפו עורכי התורה קישור בין מצוות וחגים שונים לבין סיפור יציאת מצרים. לדוגמא, סוכות, שהיה בתחילה חג המציין את אסיף הפירות והזיתים, הפך להיות "זכר לסוכות" בהן ישבו ישראל במדבר לאחר שיצאו ממצרים (ויקרא כג מג). זאת, למרות שאין שום פסוק אחר שמזכיר שהם אכן ישבו בסוכות. כמו שהראיתי במאמרי "מתי הפכה אכילת מצה לחלק מסיפור יציאת מצרים", בכל מקום בספר שמות בו אנו מוצאים פסוקים הקושרים בין אכילת מצה לבין סיפור יציאת מצרים, קיימים סימנים ברורים ומובהקים להתערבות קולמוס של עורך מאוחר.

הדבר אומר דרשני. מדוע שירצו סופרים מאוחרים להפוך חגים חקלאים לחגים היסטוריים, המבוססים על סיפורים מהעבר שלנו? נראה לי שהמשגה כזו של החגים התפתחה בד בבד עם התגבשות סיפורם של השבטים שחיו בארץ כנען כסיפור של עם אחד, בכל סיפור אחד והיסטוריה אחת. השאלה מתי בדיוק החלו הישראלים והיהודים לחשוב כך על עצמם נתונה במחלוקת. אבל ברור שאחרי גלות אשור, ועוד יותר אחרי גלות בבל, כאשר ישראלים ויהודים חיו לא רק ביהודה, שומרון ועבר הירדן, אלא בכל מיני מקומות בעולם כמו במצרים, אשור, ובבל – חגיגה שקשורה רק לעונות החקלאיות בארץ לא יכלה עוד לספק את צרכיו הדתיים של העם.

השינוי הזה, בו הפך חג המצות מטקס להצלחת גידול החטים לטקס שמזכיר לנו מי אנחנו כעם, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, היה אחד מן השינויים המצליחים ביותר בדת ישראל. עד ימינו אנו, סדר פסח מתפקד כדבק משפחתי, בו אנחנו יושבים ביחד, שרים ביחד, ואוכלים את אותו לחם עוני שאכלנו בתקופה זו בשנה לפני שלושת אלפים שנה, כשהיינו אכרים כפריים בארץ כנען ודאגנו להצלחת יבול החיטים. השינוי בהמשגה העניק לחגים את הכוח להוביל את צאציהם של הכפריים הללו לגלות ארוכה ובלתי צפויה של מאות שנים, עד שהצליחו לחזור לאותה ארץ בה נולדו החגים האלו, ולחגוג אותם כישראלים וכיהודים.