כשיהודה ניגש אל יוסף כדי לשכנעו לשחרר את בנימין הוא משתמש בכל הארסנל שלו - יש שם שכנוע, יש שם תחינה ויש שם גם קרביות ותוקפנות. הוא ערב לאחיו, והוא יודע שזה הצ'אנס האחרון

מיוסף ועד ניטשה. משה מאיר משרטט קו ישיר מהתאפקותו של יוסף בראשית פגישתו עם אחיו, דרך דמויות נוספות מן המקרא ועד למשנתו של ניטשה. אם כן מהי ההתאפקות? מהי טומנת בחובה?

החיים מציבים בפנינו אתגרים הנדמים בלתי אפשריים. יש החושבים שעם אתגרים כאלה אפשר להתמודד רק אם `דופקים את הראש` המהסס, קופצים למים, לא מסתכלים על התהום שהם פוערים. יהודה לעומתם מתווה לנו דרך אחרת, שקולה, מתונה, אמיצה: ויגש

בפרשת ויגש, לוקח אותנו משה מאיר לנבכי נפשו וחדרי לבו של יעקב, אל המארג הסבוך של הקשרים בינו לבין נשותיו ובינו לבין בניו

בפרשת ויגש יהודה נושא את נאום חייו בפניי יוסף, חיי בנימין מוטלים על הכף, האם יצליח לפדותו? או אולי נידון בנימין לחיות בשבי מצריים לכל ימי חייו? יוסף נשבר ומגלה את עצמו. מה שבר את יוסף? מה יצר את נקודת המפנה?