הספר "לראות את הקולות" מעמיד את מעשה הפרשנות כערך בסיסי ומרכזי במסורת היהודית. הספר פורס מגוון התמודדויות פרשניות עם סוגיות ואתגרים שונים – מספרות חז"ל, דרך ימי הביניים ועד ראשית הציונות. מן הקריאה בו עולה עד כמה כלי הפרשנות שמציעה היהדות עשויים לסייע ליהודי המודרני הנקרע בין המסורת הישנה לבין ההווה המתחדש

הטענה הבסיסית ביותר אותה מבקש אריאל פיקאר לבסס בספרו "לראות את הקולות" היא כי היהדות היא תרבות פרשנית. החל בספרות חז"ל, דרך הפילוספיה היהודית והקבלה בימי הביניים, וכלה בתנועת החסידות, בהשכלה המודרנית וברב קוק – היהדות עסוקה בפרשנות מחודשת למקורותיה שלה. לדעתו של פיקאר, "היותה של היהדות תרבות פרשנית הוא סוד קיומה לאורך הדורות. הפרשנות היא הכלי המגשר בין עבר להווה, בין מקורות מקודשים לבין תמורות הזמן והמרחב" (עמ' 14). הספר עצמו מוקדש לתיאור מקיף וכולל של האופי הפרשני של היהדות, בזמנים ובמקומות שונים, ולהדגמה כיצד שימשו הכלים הפרשניים את ההוגים והפוסקים בהתמודדויות דתיות ותרבותיות שונות.

חלקו הראשון של הספר פורס את התחנות המרכזיות בהן התעצבה היהדות כתרבות פרשנית. פרק שלם מוקדש לספרות חז"ל ולדיונים הרבים המוקדשים במסגרתה למחלוקות בין חכמים ולאופן הכרעתן ולמתח בין מסורת לבין חידוש. זהו למעשה השער הראשון ליהדות כתרבות פרשנית: חז"ל עיצבו את טיב היחסים שבין התורה שבכתב, הטקסט המקראי המקודש, לבין התורה שבעל פה, המבוססת בין השאר על חירות דרשנית ופרשנית. אכן, רבים מהפולמוסים הפנימיים בספרות חז"ל קשורים לשאלת הפרשנות, על עוצמתה וגבולותיה. בימי הביניים לבש הפולמוס סביב מעשה הפרשנות אופי רפלקטיבי יותר, והוא נידון במפורש אצל הוגים שונים, ובראשם – הרמב"ם והרמב"ן. פרקים נוספים בחלק זה של הספר מציגים את שני נתיבי הפרשנות הגדולים והנועזים שהחלו להתפתח בימי הביניים: הפרשנות הפילוסופית לתורה, שמייצגה המובהק הוא הרמב"ם, והפרשנות הקבלית שפותחה והורחב בהמשך אצל מורי החסידות.

בעוד החלק הראשון של הספר משרטט את המוקדים בהם התעצבה היהדות כתרבות פרשנית בסדר כרונולוגי, החלק השני מאורגן באופן תמאטי ומתמקד בארבעה "מקרי מבחן", או "משברים" שעמם היתה צריכה היהדות להתמודד באופן פרשני. כל אחד מהם מדגים כיצד נעשה שימוש בפועל בכלים הפרשניים כדי להצליח ולהתאים בין המסורת לבין המוסר האנושי או אתגרי הזמן.

תמונה ללא תיאורכך, הפרק המוקדש לקידוש השם ולפרשנויות השונות למושג זה, מראה כיצד סייעה פרשנות המקורות גשר בין המסורת הכתובה, ההלכתית, לבין מאורעות ההיסטוריה הטראגיים. פיקאר מתחקה אחר ניסיונותיהם של חכמי אשכנז בדורות שלאחר מסע הצלב להצדיק את מעשיהם הקיצוניים של אבות אבותיהם, שכללו התאבדות והריגת ילדיהם כדי שלא יפלו בידי הצלבנים ויוכרחו לעבור על דתם. המושג החז"לי "קידוש השם" מתעצב מחדש כך שיכיל גם התנהגות רדיקלית שכזו ויאפשר אותה מבחינה הלכתית. מבט לקהילות ספרד באותה תקופה מגלה אתגר היסטורי שונה, המייצר ממילא מסורות פרשניות אחרות מאלו שבאשכנז למושג קידוש השם.

מקרה מבחן נוסף לאופי הפרשני של היהדות הוא היחס ללא-יהודים במסורת היהודית לאורך הדורות. פיקאר מתאר את המהלכים הפרשניים הנועזים של בעלי התוספות ושל רבי מנחם המאירי באשכנז ובפרובנס בימי הביניים. זהו ניסיון להלום את ההלכות הרבות בספרות חז"ל הגוזרות הרחקה מן הלא-יהודי, עד כדי עידוד איבה כלפיו, יחד עם המציאות ההיסטורית שהשתנתה וגזרה על היהודים חיים משותפים עם שכניהם הנוכרים. כך, למשל, מציע המאירי כי כל הקביעות החז"ליות לגבי לא-יהודים תקפות למעשה רק כלפי עובדי עבודה זרה בגרסתה הפרימיטיבית, שלמעשה כבר אינה מתקיימת בזמנו ובמקומו. לדבריו, היחס לנוצרים, המאמינים באל ובמוסר ו"גדורים בדרכי הדתות" צריך להיות שונה מן היסוד. כך למעשה מפקיע המאירי שורה שלמה של הלכות מן התלמוד והופך אותן ללא-ישימות. בהמשך ממשיך פיקאר ודן באופן שבו המשיך נושא זה להתפרש ולהתעצב בעת המודרנית, בפסיקתם של רבני הציונות הדתית לגבי מעמד הנוכרי במדינת ישראל. כאן מומחש באופן בולט כיצד עמדות אידיאולוגיות שונות בנושא מסוים משפיעות על הנתיב הפרשני בו בוחר פוסק ההלכה לצעוד.

חלקו השלישי של הספר ממחיש כי היותה של היהדות תרבות פרשנית אינה עניין להיסטוריונים ולחוקרי יהדות; זוהי סוגיה חיה, המשפיעה באופן מכריע על תפיסות ואורחות חיים של היהודי המודרני. פרקים אלו מוקדשים לתיאור המאבקים הפרשניים הגדולים של העת החדשה, הקשורים למפגש עם המודרנה. הספר משרטט את התגובות הפרשניות השונות לאתגרי המודרנה, ובעיקר ההשכלה, שהצמיחו בין השאר את הזרמים הגדולים ביהדות המודרנית – הרפורמה והאורתודוכסיה. פרק נוסף מוקדש לשאלת פרשנות היהדות לאור הציונות. הוא בוחן את משנתם של אחד העם, ביאליק והרב קוק ומתאר את גישתם השונה לשאלה בסיסית ומכרעת: האם הציונות עשויה לאפשר את תחייתה של היהדות כתרבות לאומית ולא כדת, כפי שסברו ביאליק ואחד העם, או שמא, כפי שסבר הרב קוק, הציונות הינה מימוש של הגאולה המשיחית הדתית?

פרקים אלו בספר ממחישים את חשיבותם של הכלים הפרשניים ליהודי המודרני הקרוע בין המסורת לבין ההווה ומבקש לגשר ביניהם. כאן יכול הקורא לחוש כיצד הכלים הפרשניים, המלווים את המסורת היהודית כבר מן העת העתיקה, מציעים אפשרות חיה ורלוונטית להתמודדות עם האתגרים התרבותיים הגדולים של זמננו.

אכן, בפרק החותם את הספר ("אחרית דבר") מבקש פיקאר להציג את התובנות שרכש כחוקר וכמחנך במסעו בעקבות היהדות כתרבות פרשנית. פרק זה מדגים כמה רלוונטי הנושא בו עוסק הספר לשאלות התרבותיות של ימינו, והוא מעלה את תובנותיו של המחבר בנושאים מכריעים ובסיסיים ביותר: תפיסת הפרשנות כיצירה אנושית שמטרתה אינה "לחשוף" את דבר האל שניתן בסיני אלא להוסיף על גביו נדבך נוסף, ולאור כך – הצרוך באיזון הנכון בין שמרנות אנטי-פרשנית לבין פרשנות מופרזת האונסת את המסורת. בשאלת גבולותיה הראויים של הפרשנות, סבור פיקאר שאין אפשרות לנסח גבולות "אובייקטיביים" המגדירים מהו קנה המידה הפרשני ה"נכון". אבן הבוחן היחידה נעוצה בשאלה האם פרשנות מסויימת יוצרת קהילה פרשנית שמקבלת אותה על עצמה. בהיעדר קהילה כזו, לפרשנות המוצעת אין אחיזה ממשית במציאות וממילא מאבד העיסוק הפרשני את משמעותו.

הספר נחתם באתגר העומד לפתחנו, במדינת ישראל המודרנית בה מתקיימת ריבונות לאומית ודמוקרטית. זהו, לדעתו של פיקאר, המרחב המזמן יותר מכל דינמיות פרשנית ומאפשר שינוי וחידוש בתרבות היהודית, תוך שמירה על זיקה לעבר: "היום אנו האחראים על יצירת הרצף התרבותי ועל פיתוחו… אנו ממשיכים לראות את הקולות שניתנו בסיני מנקודת המבט וההשראה של הדורות שלפנינו ומתוך אחריות להווה ולדורות שיבואו אחרינו" (עמ' 291).

הספר "לראות את הקולות: מסורת, יצירה וחירות פרשנית" ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"בית – יצירה עברית".