תמכו בנו
מדינת ישראל וחובות הומניטריות

המלחמה המתמשכת בסוריה ותמונות האזרחים ההרוגים המגיעות משם מעלות מחדש את שאלת החובה המוסרית של מדינות העולם, ובכללן ישראל, להתערב בסכסוכים מסוג זה. שוחחנו עם פרופ' נעם זהר ופרופ' דני סטטמן על מקורותיה של התביעה המוסרית לסיוע הומניטארי, על תוקפה ועל גבולותיה

פרופ' נעם זהר, תנאי מקדים לדיון על החובה לסיוע הומניטארי הוא ההנחה כי יש לנו אחריות מוסרית כלפי ה"אחר", שאינו שייך לקהילה. האם המקורות היהודיים מכירים בחובה כזו?

במקורות שנוצרו בתקופת הגלות אפשר למצוא בדרך כלל ניסוח של חובה מוסרית חזקה כלפי חברי הקהילה היהודית בלבד. שכן כל עוד היהודים חיו במפוזר בארצות שונות, כמיעוט בעל זכויות מוגבלות ונטול ביטחון בסיסי – המחשבה על התגייסות לעזרתם של אחרים מחוץ לחברה היהודית היתה מעבר לאופק. במידה רבה של צדק, היהודים היו עסוקים בעיקר בבניית הביטחון שלהם עצמם ובניסיון שלא להפגע על-ידי קהילות אחרות, חזקות מהם.

אפשר אמנם למצוא מעין מחויבות כלפי ה"אחר" בברייתא המובאת בתלמוד הירושלמי, ולפיה בעיר מעורבת של נכרים ויהודים, יש קופה משותפת שמתוכה "מפרנסין עניי ישראל ועניי גויים ומבקרין חולי ישראל וחולי גויים… מפני דרכי שלום". בימי-הביניים (למשל אצל הרשב"א בספרד) התפרשה הלכה זו כמחייבת אחריות משותפת של יהודים וגויים לצרכים אלו של אלו. אך זוהי חובה מצומצמת ומקומית לקהילה הבודדת; קשה יהיה למצוא במקורותנו ניסוח של חובה עקרונית וכללית יותר.

אך כל זה השתנה עם המהפכה הציונית. הרעיון הציוני לפיו חזרנו להיות שחקנים פעילים על במת ההיסטוריה נושא בחובו השלכה מוסרית מתבקשת – שנהיה גם אחראים לגורלם של בני אדם בכל חלקי כדור הארץ, יחד עם שאר עמי העולם.

החובה המוסרית הזו כוללת גם התערבות בסכסוכים צבאיים בהם נפגעים אזרחים, כמו זה שמתרחש בסוריה?

בנוגע לסכסוכים אלימים צריך להבחין בין שני סוגי אחריות. יש אחריות מרחיקת לכת המגולמת באימוץ תפקיד ה"שוטר" של העולם; במסגרת זו, אם מתבצעים פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות במקום כלשהו בעולם אזי מדינה שלישית מחליטה להתערב בסכסוך באופן פעיל כדי להגן על הצד הנפגע. זו אחריות שדורשת עוצמה צבאית, ויש בה גם יומרה לא קטנה. בפועל, רק מעצמות כמו ארה"ב או קואליציות בינלאומיות מתערבות באופן כזה, וגם זה רק לעתים נדירות. בבסיס האחריות הזו עומדת התפיסה שיש נורמות מוסריות השייכות לכל העולם וניתן לכפות על כל המדינות להענות להן. אפשר אולי להשוות זאת לתפיסת הרמב"ם, לפיה יש חובה לאכוף בכח את מי שאינו יהודי לקיים את שבע מצוות בני נח, שאפשר לראותן מעין קוד התנהגות מוסרי-דתי בסיסי. כיום אפשר לראות זאת בניסיון של גופים בינלאומיים דוגמת האו"ם או בית הדין הבינלאומי בהאג להגדיר מה הם פשעי מלחמה, לנסח סטנדרט הומניטרי בינלאומי ולאכוף את יישומו.

התערבות מינורית יותר כוללת הימנעות מעזרה לצד הפוגע והטלת סנקציות כלכליות עד למצב של אמברגו – איסור סחר וניתוק היחסים עם המדינה הפוגעת; שכן בדרך-כלל מעשי הזוועה של מדינות דיקטטוריות מתאפשרים באמצעות רכישת נשק וציוד ממדינות אחרות. הימנעות מסיוע לצד הפוגע היא חובה מוסרית שאפשר למצוא לה גם מקורות במסורת היהודית, אך לצערנו מדינת ישראל לא תמיד עומדת בה. יש לא מעט משטרים מפוקפקים שישראל מספקת להם נשק, ציוד והכשרה צבאית – אם באופן רשמי, על-ידי גורמים ממשלתיים, ואם באופן עקיף, בעזרת מתן ברכה ועידוד לגורמים ישראליים פרטיים לספק שירותים כאלו. הדבר קשור כמובן להיבטים כלכליים ופוליטיים – ישראל מבקשת להרוויח בני ברית מתוך דאגה לאינטרסים שלה עצמה, ולכן היא מפתחת קשרים עם גורמים שאינם תמיד נמצאים בצד הנכון של המתרס מבחינה מוסרית. כך למשל, יש לישראל היסטוריה בעייתית ביותר של שיתוף פעולה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות ה-70 וה-80, דבר שנזקף לחובתנו עד היום בקרב הקהילה הבינלאומית.

האם הדאגה לאינטרסים הפנימיים של ישראל – כלכלה יציבה ובטחון צבאי – אינם יכולים לשמש כסיבה מוסרית מספקת לשיתופי פעולה עקיפים כאלו?

אכן, יש בעיה כלכלית כבדת-משקל בתחום ייצור הנשק: מבחינה כלכלית, כדי שישראל תוכל לייצר נשק בעצמה היא חייבת גם למכור אותו לאחרים; עלות המחקר, הפיתוח ואחזקת קו הייצור דורשת למכור נשק לפלח שוק גדול יותר מאשר צה"ל לבדו. אם ישראל לא תמכור נשק אולי היא לא תוכל לפתח וליייצר נשק בעצמה, ותצטרך להסתמך על קניית ציוד צבאי מבחוץ. אבל גם במקרה כזה עומדת עדיין השאלה למי מוכרים נשק – האם לכל מי שישלם בעבורו, או שיש למדינת ישראל קווים אדומים. כאן יש שאלה של כדאיות מול מוסר. אני סבור שאם הנשק שישראל מוכרת למדינה מסויימת מאפשר רצח, דיכוי, הגליות, וכדומה – אסור לישראל למכור לאותה מדינה, והיא צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר כלכלי ופוליטי עבור ההכרעה המוסרית הזו. כפי שאמרתי, לחזרתה של ישראל לבמת ההיסטוריה יש השלכות מוסריות משמעותיות, וישראל לא יכולה להסיר מעצמה אחריות ולטעון שהיא סוחרת בנשק מסיבות כלכליות בלבד.

בהקשר הזה, יש להסתייג לדעתי מתשובה שכתב הרב ח"ד הלוי בנושא מכירת נשק לחו"ל. עמדתו היתה שמכיווון ששיקולי העסקה נוגעים לאינטרסים הבטחוניים והכלכליים של ישראל, וקברניטי המדינה יודעים מה נכון עבור מדינת ישראל – הם אלו שצריכים להחליט. אבל יש לקחת בחשבון שלא כל מה שכדאי הוא ראוי, וגם אם מנהיגי המדינה מחשבים נכון את האינטרס הישראלי – יש גם שיקולים מוסריים שצריכים לגבור לפעמים על שיקולי התועלת.

העובדה שחובת הסיוע של ישראל נגזרת מכניסתה למגרש ההסטורי, וכתוצאה מכך להפיכתה לחברה בקהילה הבינלאומית, מעלה שאלה נוספת – מה היחס בין חובותיהן של המדינות השונות בקהילה הבינלאומית?האם האחריות מוטלת לפתחה של כל אחת מהן באופן שווה?

שאלת חלוקת האחריות היא שאלה כבדה, שבמקרה שלנו יכולה להתקשר למושג חשוב שמופיע אצל קאנט – "חובות לא שלמות" (Imperfect Duties). קיימות פרשנויות שונות למושג הזה, אבל דומה שהכוונה היא לחובה שצריכה להעשות אבל לא מוגדר מי צריך לעשות אותה. כך למשל, יש חובה מוסרית לדאוג לעניים מעבר למה שעושה הקהילה או המדינה, אך על מי מוטלת החובה? על עשירי הקהילה? על כולם? וודאי שאין אדם אחד שיכול לדאוג לכל הצרכים של כל העניים, ולכן האחריות צריכה להתחלק באופן כלשהו בין בני אדם שונים.

כך גם לגבי החובה המוסרית שמוטלת עלינו לשלוח סיוע הומניטרי לאוכלוסיה במצוקה. ברור שאין מדינה שיכולה לדאוג לכל מי שצריך סיוע ברחבי העולם, וצריכה להתבצע חלוקה מסויימת של "נטל" הסיוע; אבל אין לנו מנגנון מסודר שמחלק את המלאכה בין המדינות.

בהקשר הזה, ראוי לציין את התגובה המרשימה של מדינת ישראל בראשות מנחם בגין לסוגיית הפליטים הוייטנאמים בסוף שנות ה-70. אחרי מלחמת וייטנאם נמלטו אזרחים רבים מוייטנאם, וחלקם מצאו את עצמם מפליגים בים בספינות רעועות מבלי שאף מדינה בעולם מוכנה לקבל אותם. בגין הכריז שלאור העבר היהודי לא נוכל להתעלם מפליטים שאינם מוצאים מקום לכף רגלם באף מדינה בעולם. מנגד, מדינת ישראל הקטנה לא יכלה לקלוט את כל הפליטים הוייטנאמים. כפתרון הוצע תחשיב שבו נלקחו בחשבון כל המדינות הפוטנציאליות שיכולות לקלוט פליטים; מספר הפליטים הוייטנאמיים חולק באופן תיאורטי בין המדינות השונות, בהתאם לגודל האוכלוסייה של המדינה הקולטת. לפי תחשיב זה קלטה ישראל כמה מאות של פליטים, ובמקביל רמזה למדינות גדולות ממנה על חובתן שלהן להשתתף במאמץ ההומניטרי.

סיוע הומניטרי באפגניסטן, 2011. צילום: ISAF

פרופ' דני סטטמן, מהי בעצם ההצדקה הפילוסופית להטלת חובה מוסרית על מדינה כלפי אנשים שאינם אזרחיה, הנמצאים במצוקה במקום אחר בעולם?

זו שאלה כבדה שלא בטוח שיש עליה תשובה ברורה. למעשה, שאלה בסיסית יותר היא האם לבני אדם יחידים יש חובה להתערב כשהם מודעים לסכנת חיים של מישהו אחר. באופן אינטואיטיבי אנחנו מרגישים שכן, ומהדהד בנו הציווי המקראי "לא תעמוד על דם רעך", אבל בפועל – מעטים נוהגים כך. אמנם אם נראה מישהו במצוקה, או אפילו אם נדע על אנשים שנמצאים בסכנת חיים בישראל ננסה להגיש להם עזרה. אבל מה לגבי אנשים אחרים בעולם? לא מזמן התפרסם הנתון המזעזע לפיו בכל דקה מתים ברחבי העולם חמישה ילדים. רובנו קוראים את זה בעיתון ועוברים לסדר היום מבלי לחוש חובה מוסרית להתערב.

ישנם פילוסופים, כמו פיטר סינגר מאוניברסיטת פרינסטון, שאכן טוענים שהפער בין התגובה שלנו כלפי אדם מהקהילה שלנו הנמצא בסכנה לבין תגובתנו לאדם רחוק יותר הוא בעייתי מבחינה אתית ואין לו הצדקה פילוסופית. ממילא, אנחנו אכן נדרשים לעשות יותר למען אנשים ברחבי העולם – לתרום כסף לארגונים הומניטאריים למשל. אבל זו עמדה הנחשבת קיצונית מבחינת החובה המוסרית שהיא מטילה על האדם. קשה מאוד לנסח ולהצדיק חובה מוסרית מוחלטת כזו מבחינה פילוסופית, בין השאר משום שזו חובה המוטלת בו-זמנית על כל בני האדם שחיים על כדור הארץ.

במקרה של עם או מדינה שניצבת בפני קטסטרופה, הכתובת לבקשת עזרה איננה בני אדם יחידים אלא שאר העמים והמדינות בקהילה הבינלאומית. המחויבות המוסרית של אלה להתערבות הומניטרית קרובה לדעתי למחויבות של היחיד כלפי יחידים אחרים; כלומר, אין כאן חובה מוסרית במלוא מובן המילה. ישנן 193 מדינות באו"ם, וקשה להניח שלכל אחת מהן מופנית דרישה מוסרית של ממש להתערב, כמו שקורה במצב של חובה מוסרית המופנית למדינה ספציפית בנושא ספציפי. כאן מדובר בחובה יותר כללית, וממילא פחות חריפה, שצריך למצוא מינוח חלש יותר לתאר אותה – "הגינות", "אחווה" או "סולידריות".

אם כך במקרה של סוריה לא מוטלת חובה מוסרית של ממש על מדינות אחרות להתערב לטובת האזרחים שם?

במקרה של סוריה יש מכשול גדול עוד לפני שאנחנו דנים בחובה המוסרית, והוא שאלת התועלת המעשית. כלל לא ברור האם התערבות במקרים כגון אלו תביא לתוצאות רצויות, שכן בדרך כלל מדובר בסיטואציה מסובכת, בהן הכוח המתערב פולש למדינה מסוכסכת ואין בכוונתו להשאר שם. פעמים רבות המדינה המתערבת תיקלע למצב של תקיעוּת והתבוססוּת בסכסוך שאינו שלה, או שהיא תעזוב ותותיר אחריה כאוס, שלא בטוח שהוא עדיף מהמצב המלחמתי שהיה שם לכתחילה.

המקרה של ההתערבות האמריקאית בעיראק הוא דוגמה טובה בהקשר הזה. מצד אחד, יש פילוסופים שסברו שבדיעבד, לאחר שהתגלו הזוועות של משטר סדאם חוסיין, אפשר לטעון שהמלחמה היתה מוצדקת כי היא סייעה לאזרחים העיראקיים שסבלו ממשטר רודני ואכזרי (וזאת למרות שהמוטיבציה להתערבות לא היתה הטבת המצב של העם העירקי עצמו). מצד שני, כלל לא ברור שלאחר סיום הלחימה והעברת המפתחות לממשלה העיראקית החדשה החיים בעיראק בטוחים יותר מכפי שהיו קודם לכן. הכאוס שם הוא עצום, והפיגועים בשנים האחרונות גבו את חייהם של עשרות אלפי אנשים.

ומהבחינה הזו תרחיש של עזרה ישראלית לאזרחים הסורים הוא אף מסובך יותר.

בוודאי. למעשה, אם ישראל תתערב בסוריה היא תכניס את עצמה לסיטואציה בלתי אפשרית. ראשית, כוחות המורדים באסד אינם פרו-ישראליים, וישנה שאלה גדולה מה יקרה ביום שאחרי הבסת אסד. בנוסף, צריך לחשוב גם על האפשרות שאסד ישרוד את ניסיון המהפכה הזה – מה יקרה ביום שאחרי המלחמה בתרחיש כזה, אם ישראל תתמוך בנסיון הפלת המשטר? יש כאן סיטואציה מורכבת ומלאה באי-וודאות, והתערבות ישראלית תהיה מעין הימור מבלי לדעת עד הסוף את ההשלכות שלה.

האם אין לישראל חובה מיוחדת לסייע לאזרחים הסורים בשל השכנוּת הגיאוגרפית בין שתי המדינות?

כיום הקרבה הגאוגרפית אינה מהווה גורם של ממש בחלוקת האחריות בין מדינות שונות. מדינות כמו גרמניה או צרפת, למשל, יכולות להעביר לסוריה ציוד רפואי והומניטארי בטיסה של שעות ספורות; ההבדל הזניח במרחק אינו מקטין את האחריות של מדינות אלו לעומת זו של ישראל.

עם זאת, בסיטואציה בה השכנוּת הגיאוגרפית כן תהיה רלוונטית, ישראל תעמוד בפני דילמה מיוחדת. אם למשל יגיעו לגבול ישראל בגולן אזרחים סורים פצועים שיבקשו מקלט – וודאי שיש להעניק להם עזרה. אבל אפילו אז, אם העניין יהפוך לתופעה המונית, או שלחילופין יגיעו אל הגבול לוחמים פצועים – נכנסים שיקולים פוליטיים מורכבים הרבה יותר.

עם זאת, ישנו שיקול אחד שכן מטיל על מדינת ישראל חובה מוסרית חזקה יותר מאשר שאר מדינות העולם, אבל הוא לא קשור דווקא לסיטואציה הסורית. כוונתי לכך שהיהודים נושאים עמם את האתוס של עם שהיה בעבר במצוקה ולא קיבל סיוע. העובדה שמדינת ישראל משמיעה את התלונה הזאת, הנכונה מבחינה הסטורית, מחייבת אותה למאמץ מוסרי גדול יותר מול אוכלוסייה במצוקה. אם אנחנו מעלים שוב ושוב את הסיפור של הפקרת היהודים לגורלם כאשר ביקשו מפלט והתדפקו על דלתות העולם ללא מענה – עתה כאשר אחרים מתדפקים על דלתותינו יש לנו חובה גדולה יותר להענות להם.

לצערי, רבים בחברה הישראלית דוחים על הסף את הרעיון של קליטת פליטים בישראל, גם כאלו שאין לגביהם מחלוקת שהם נסו לכאן על נפשם מפני רודפים שאיימו על חייהם. יש כאן דמיון למצבם של היהודים בשנות ה-30 באירופה (כלומר לפני רצח היהודים, בתקופה של האפלייה והרדיפות), והעובדה שמדינת ישראל משדרת יחס עוין לפליטים הללו היא פגם מוסרי מביך.

באופן כללי, שואת היהודים גורמת הרבה פעמים לחברה הישראלית דווקא להתעלם או להזניח קטסטרופות של עמים אחרים, בשל הצורך להחזיק בייחודיותה של השואה "שלנו". אני סבור שלאור השואה נדרש מאיתנו המאמץ ההפוך – להעצים את המודעות למקרים אחרים של רצח עם או רדיפות וחיסולים כמו שואת הארמנים, הטבח ברואנדה, הגולאגים של סטאלין, וכך הלאה. למרבה האכזבה, הצעיר הישראלי הממוצע אינו שומע על אף אחד מהאסונות הללו בתוכנית הלימודים בבית הספר.

 

השארת תגובה