תמכו בנו
שנת השבע
ר` אביטל הוכשטיין עם מחשבות על שביתה ושמיטה בפרשת בהר-בחוקותי

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. (ויקרא כה:א'-ז')

פרשתנו פותחת בצו לשבות בשנה השביעית. בספר שמות אנו מוצאים ציווי דומה, אם כי שני המקורות מתארים את שנת השבע במונחים שונים היוצרים חוויות שונות וייחודיות. בשורות הבאות נשווה בין שני המקורות.

הפנייה בספר ויקרא היא אל כל ישראל, כציבור, והיא מותנית בכניסה אל הארץ: "כי תבואו אל הארץ". מי שעליה לשבות היא הארץ עצמה: "ושבתה הארץ", והשביתה מוגדרת כעניין תאולוגי: "שבת לה'".

ההתנהגות בשנה השביעית מתוארת בראש ובראשונה בניגוד להתנהגות שלא בשנה השביעית. שש שנים עובדים ישראל בשדות – זורעים, זומרים ואוספים את התבואה. בניגוד לכך עומדת השנה השביעית, שבה "שדך לא תזרע וכמרך לא תזמור"; לא קוצרים ולא בוצרים, על מנת שלארץ תהיה "שנת שבתון". למעשה, מוגדרת שנת השבתון כשנה של ציוויי "לא תעשה". היא מאופיינת על פי מה שלא עושים בה. במשך שש שנים חווה האדם רצף של פעילות, ואילו בשנה השביעית הוא נדרש לחוסר פעילות. גם הדרישה שלא לעשות מוגדרת מתוך נקודת מבט תאולוגית: "שבת לה'".

תוצרת הארץ באותה שנה מיועדת לאכילה, בראש ובראשונה "לך" וכך גם "לְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ". כמעט כל האוכלים מוגדרים על פי ייחוסם לאדם שהוא נמען הצו.

למאמר המלא

השארת תגובה