בית, רחוב, שכונה, עיר, מחוז, מדינה. כך למדנו בשיעור גיאוגרפיה בכיתה ה'. ושם המורה עצרה, כאילו הסיפור שלנו מתחיל בבית ונגמר במדינה. ומה יש מעבר למדינה? בזה לא עסקנו – לא בעולם ולא ביהודים החיים בו, מחוץ לגבולות מדינת ישראל. מדי פעם הייתה מגיעה עולה חדשה לכיתה, ואז הסבירו לנו שכדאי להתנהג יפה (לא בטוחה שהצלחנו). מעולם לא עצרנו לשאול או ללמוד מאילו ארצות באו אותם עולים, מאילו קהילות, ואיזו יהדות הם נשאו באמתחתם. במקרה הטוב הסברנו פנים, במקרה הפחות טוב התעלמנו.

התרגלנו שהסיפור הוא אנחנו; העם היהודי החי בציון. היהודים החיים בחו"ל – ראוי שיעלו לארץ, ואם לא אז לפחות שיתרמו ממיטב כספם למדינת ישראל. בכל זאת הם יהודים וזו מדינת היהודים. וזהו.

בגיל 25 פגשתי בפעם הראשונה את יהדות התפוצות דרך קבוצה שהדרכתי במסגרת "יהודה הצעיר". פגשתי יהודים ויהודיות שהגיעו לישראל לשנה, והיו כל כך שונים ממני, ומהיהדות הישראלית שגדלתי בתוכה כאילו היא היחידה שיש. המפגש איתם טלטל את עולמי היהודי. נפשי מצאה מנוחה ובית בתוך עולם של יהדות מורכבת, צבעונית, מעניינת ואחרת; כל כך אחרת.

במה שונה כל כך יהדות ארצות הברית מאחותה הארץ-ישראלית? יהדות ארצות הברית היא יהדות של גלות, במובן הטוב של המילה. הרי רוב המסורת היהודית התפתחה בחוץ-לארץ – התורה שבכתב ניתנה במדבר סיני, התורה שבעל-פה נכתבה ברובה בבבל, ובהמשך נפוצה על פני הגלובוס והמשיכה להתפתח בקהילות השונות. רק במאה שנים האחרונות מתקיימת יהדות ארץ-ישראלית, יהדות שמקבצת גלויות ויוצרת – בצד כור ההיתוך הישראלי – כור היתוך יהודי. אל הכור הזה נכנסת יהדות צבעונית, ויוצאת ממנו יהדות שחור-לבן. הסיבה לכך, לפחות חלקה, נעוצה בעובדה שמאז הקמת המדינה היהדות היא חלק משירותי הדת שהיא נותנת לאזרחיה, בין אם הם מעוניינים בהם ובין אם לאו. המדינה קובעת מהם שירותי הדת הנדרשים ואת צביון האנשים שנותנים את השירות.

יהדות בגלות – יהדות מבחירה

מי שגדלה בישראל לא בוחרת לחיות חיים יהודיים. היא בוחרת איך לציין את השבתות והחגים אבל היא לא בוחרת את היהדות שלה, גם לא מי יהיה רב העיר שלה, או באיזה סוג של טקס היא תינשא. המדינה מחליטה אילו רבנים רשאים לערוך את החופה וגם באילו תאריכים היא לא תוכל להתקיים. המדינה תקבע מה סדר הלוויה, ואם לא תתעקשי על מקומך החברה קדישא יכולים לשלול ממך את הזכות לומר את הקדיש או להספיד את קרובייך, כי את אשה, ועל פי המסורת שבידם, אשה אינה אומרת קדיש. מעט בחירה יש ביהדות הארץ-ישראלית, והרבה מאוד הכְתבה מלמעלה, מהמדינה אל האזרח הפשוט.

מי שגדלה מחוץ לישראל צריכה לרצות להיות יהודייה כדי להיות יהודייה, היא חייבת לבחור בזהות הזו, ולהשקיע בה; לבחור בית כנסת וקהילה, לבחור עד כמה להיות מעורבת, לבחור לשבות בחגי ישראל כשמסביב הכול חול, להסביר לקולגות למה מדי ספטמבר היא מרבה להיעדר מהעבודה. כאשר היא רוצה להתחתן היא צריכה לבחור איך לעשות את זה, מי יערוך או תערוך את החופה ואילו הגדרות הלכתיות לאמץ. לחתונה יהודית אין הגדרה מלמעלה. כמו שאת בוחרת את הצלם לחתונה כך תבחרי מי יערוך את החופה ואיזה אופי היא תישא. בחירה כזו מטילה את האחריות על הפרט. רוצה להיות יהודייה? קחי אחריות. יהדות המתקיימת מבחירה היא מגוונת, צבעונית ולא מעוררת התנגדות. לא רוצה? אל תצטרפי. רוצה להצטרף? ברוכה הבאה.

לכן, כאשר את מגיעה לעיר כלשהי ברחבי ארצות הברית שיש בה יהודים, סביר שתמצאי בה יותר מבית כנסת אחד, וההבדל בין האחד לשני לא יהיה ההבדל העדתי שבין בית כנסת אשכנזי לספרדי, אלא ההבדל הפרשני שבין שלל חלופות, מאורתודקסי וחרדי ועד רפורמי, קונסרבטיבי, וטרנס דנומיניישן. בכל קהילה התפילה שונה, מבנה בית הכנסת שונה, תפיסת היהדות שונה, תנאי הכניסה שונים, הגדרת הזהות היהודית שונה.

אז תעלה באוזנייך צעקת הישראלים השמרנים – דתיים כחילונים – שיהדות כזו מטשטשת את הזהות היהודית. הם טועים. כל מי ששם בִּפנים יודע שהוא יהודי, כל מי ששם בפנים בחרו להיות יהודים ומוכנים לעשות הרבה בשביל להיות חלק מהעם היהודי. ואת זה קשה לנו להבין, כמי שגדלו במדינה שבה לא צריך להשקיע כדי להיות יהודייה או יהודי.
ההשקעה נמדדת לא רק בהשתייכות לקהילה אלא גם בכסף ממש. בדולרים. אלפי דולרים כל שנה. בחרת להיות יהודייה? בחרת קהילה? עכשיו תשלמי.

אני מכירה כל כך הרבה סיפורים על ישראלים שהגיעו לארצות הברית, ולקראת החגים קיבלו החלטה ללכת לתפילה כדי לשמר את המסורת. ואז הגיע השלב שבו הגבאי או הגבאית שלפו את המעטפה ובה ההסבר על התשלום, ואנחנו, שכל כך רגילים ששירותי הדת ניתנים חינם, קשה לנו עם זה; השיטה הזו מעוררת בנו תחושה של זרות וניכור. למה אני צריכה לשלם על היהדות שלי?

ובכן, התשובה פשוטה: אם הקהילה לא תשלם על היהדות – לא תהיה יהדות. אין כאן מדינה שתשלם לרב ותקצה מבנה לבית כנסת, ואין כאן מועצה דתית שתבנה מקווה או תתחזק את בית העלמין. כאן צריך לשלם לא דרך המדינה, אלא ישירות ואישית. והרבה. את משלמת לקהילה שלך, לרב או לרבה שלך, את משלמת ליהדות שאת רוצה.

וזה יוצר תחרות, שמדרבנת את הקהילות לחפש חברים חדשים, להזמין, לפתוח את הדלת.

פתוח סגור פתוח

בחודשים האחרונים הייתי בלא מעט קהילות בקליפורניה בתפילת קבלת שבת. בכולן הרגשתי איך הדלתות פתוחות. תמיד בכניסה מקבלת אותך חברת קהילה בחיוך, מברכת אותך על שבאת, וגם את כל מי שלפנייך ומאחורייך, במאור פנים. יש סידורים, יש כיפות. את רוצה? תקחי, לא רוצה? גם טוב. בתוך אולם התפילה יש סדר. גם אם זו פעם ראשונה שאת כאן וגם אם את כל שבת כאן, יש מי שיסביר מה קורה. באיזה עמוד נמצאת החזנית. יש מקום למי שמכירה את התפילה וגם למי שלא. יש מקום למי שהוא יהודי על פי ההלכה וגם למי שלא. הדלתות פתוחות.

סוגיית הגיור מרכזית ומורכבת אצל כל קהילה, ולכל קהילה דרך התמודדות משלה. העובדה שרבים מתחתנים עם בן או בת זוג, שעל פי ההלכה אינם יהודים, מכריחה את הנהגת הקהילה לקבוע מדיניות: האם לסגור או לפתוח את הדלת בפני זוג כזה? למרות ההבדלים בין הקהילות השונות לגבי הפרטים, ההכרעה ברובן חד-משמעית: לפתוח.

והמחשבות נודדות למדינת ישראל, ונוצרת תחושה של מועקה. למה בארצות הברית הכול כל כך פתוח, בבית הכנסת יש מקום לכולם/ן, ובישראל הדלת נסגרת? למה מצפה בדיקה מדוקדקת לכל איש ואשה המבקשים להצטרף למועדון הסגור של בית הכנסת הישראלי? הדלתות סגורות. רק אחרי בדיקה מעמיקה מתקבלת החלטה אם תוכלי להיות חלק ממנה. אם כן – הדלת תיפתח, ומיד תשוב ותיסגר אחרייך. ואם לא תתקבלי אבל תבקשי בכל זאת להצטרף, תצטרכי לעבור מסע כומתה מפרך, גם אם עלית לארץ מתוקף היותך יהודייה, גם אם כל חייך חיית ככזו. יש מי שיחליט אם את יהודייה או לא, ואם יוחלט שאת לא, תצטרכי לעבור מסע מפרך שהמדינה תמפה, ורבנים מטעמה יובילו, כדי שהם והמדינה יחתמו על כך שאת יהודייה.

לפני כמה חודשים ביקרנו בעיירת נופש בצפון קליפורניה שיש בה כמה מאות יהודים, יהודים של שבתות וחגים. שלג ירד אותו שבוע, ולבית הכנסת התקבצו 25 מתפללים ומתפללות. תפילת ליל שבת; הרב עם הגיטרה מוביל את התפילה מתוך סידור כתוב לסירוגין בעברית ובאנגלית; ידיד נפש, לכה דודי, דבר תורה, תפילת ערבית ותפילה לשלום המדינה. ואני, ישראלית שנקלעתי למקום, מתבוננת מהצד ומבפנים. לא כל המילים מוכרות, גם לא כל המנגינות, אבל התחושה – תחושת בית.

נכון, אלו יהודים של שבתות וחגים, לא של יומיום. אבל בשביל להיות חלק מן המסורת היהודית הם עושים הרבה יותר ממה שיהודי ממוצע עושה במדינת ישראל. לקראת סיום התפילה נישאת תפילה לשלום המדינה – מדינת ישראל. מעומק לבה הקהילה מלייק טאהו שולחת תפילה לארץ הקודש. המחשבות שלי עוברות למדינה שלי, מדינת ישראל, שעושה כל כך הרבה כדי לומר ליהודים אלו – אנחנו לא רואים אתכם. אצלנו היהדות נגמרת בגבולות המדינה, לא מכירים בכם כיהודים, אבל תמשיכו להתפלל וכמובן גם לתרום. אילו רק פתחה מדינת ישראל את שעריה ליהדות ארצות הברית, ולא רק ליהודי ארצות הברית ולכספם.

יהדות ישראלית ללא גבולות

בשנים האחרונות מתקיים בארץ מאבק של הורים חילונים בהדתה בבתי הספר. אילו היו מלמדים בבתי הספר בישראל את יהדות ארצות הברית, זו הצבעונית, הפתוחה, המאפשרת – לא היה צורך במאבק הזה. להפך. אלא שיהדות ארץ-ישראל היא שחור-לבן, כפויה, מדינתית, ופוליטית, על פי רוב מצד ימין. קל להתנגד ליהדות כזו, ולפנות למאבק בה.

חלק מהישראלים החילונים המזדהים עם המאבק בהדתה מגיעים לארצות הברית, מי לתקופה קצרה ומי לארוכה. מדובר במאות אלפים , שלמרבה הצער לא שומעים את הזמנת הקהילות, וממילא גם לא נענים לה. אלו הם בניה של יהדות ארץ-ישראל. זו היהדות שהם מכירים וזוכרים, לפעמים באהבה, לפעמים בשנאה, לרוב באדישות.

אבל אחרי תקופה בארצות הברית הם מבינים שמשהו גדול השתנה אצלם; שהילדים שלהם כבר לא נושאים את הזהות הישראלית חילונית, כי זו זהות שמתקיימת רק בישראל; ושאם הם לא יחזיקו וישקיעו ביהדות שלהם, הילדים והילדות שלהם כנראה לא ימשיכו אותה. יש הורים שמשלימים עם זה ומגדלים ילדים אמריקאים לכל דבר, אך יש לא מעט ישראלים שהמסע לאמריקה מתניע אצלם חיפוש.

הם לא רגילים להתעניין ביהדות, אך אם לא יהיו מעורבים בה הם יישאבו לוואקום זהותי, ויחיו במבוכה ובבלבול. ואז ברגעים רגישים, כמו חגים וטקסי חיים, הם ייפגשו עם יהדות ארצות הברית והכל כך זרה להם, עד שנראה להם שהדת שלה אינה יהדות. המפגש עם רבה שחובשת כיפה או עם תפילה שחלקה באנגלית מבלבל עוד יותר. ואז הם צריכים לקבל החלטה. אם הזהות היהודית חשובה למשפחות הללו, יהיה עליהן למצוא את דרכם לקהילות היהודיות. המפגש מן הסתם יהיה מאתגר ומורכב. הדרך להיות יהודי בארצות הברית היא להצטרף לאחת הקהילות ולהיות חלק מיהדות, שהיא כל כך רחוקה מזו שגדלת עליה ופגשת עד היום.
אילו הייתי שרת התפוצות הייתה מציעה לשר החינוך תוכנית חשיפה; שילדי ישראל ייחשפו ליהדות וליהודים מחוץ לישראל, שילמדו על העושר שיש בה, אולי אפילו מן טיול תגלית שכזה, שבו ייצאו תלמידי ישראל למסע אל יהדות אחרת, יהדות רחוקה, מורכבת וצבעונית. כך הם ילמדו להכיר את הגלובוס, את העובדה שהסיפור היהודי אינו מתחיל ואינו נגמר בגבולות המדינה.

בחלומי אני רואה את מדינת ישראל עוסקת לא רק בכספי התרומות של יהודי ארצות הברית, אלא גם בערכיה היהודיים ובתרבות העשירה שלה; תרבות של יהדות שמתעלמת מגבולות מדיניים ונפרסת על פני תבל.

• המאמר פורסם לראשונה בגירסה מודפסת במגזין "כיכר העיר"