תמכו בנו
עשרה למניין, עשרים לקפסולה – איך מנהלים תפילה בקורונה?
שילובים בין נוסחים, שינויים בתפקידים בתוך הקהילה ומקומן של נשים: השינויים בתפילה בציבור ישפיעו בהכרח גם על היום שלאחר הקורונה

מגפת הקורונה המתפשטת פגעה בבריאות הציבור, בפרנסה ובשלוות הנפש של אוכלוסיית העולם כולו, אולם לא פחות מכך היא פגעה קשות בחיי הקהילה והדת. אלה חווים משברי עומק, המעמידים ערכים למבחן ודורשים יצירתיות הלכתית וחברתית. תקופת החגים העמיקה את האתגר, כאשר בתי הכנסת והקהילות התפרקו והורכבו מחדש שוב ושוב – לפחות הקהילות העירוניות, שבהן הקהילה מבוססת בעיקר על תפילה משותפת בבית הכנסת ולא על מגורים במרחב קהילתי משותף. כגבאית בית כנסת הנתונה בלב ליבן של ההתלבטויות וקבלת ההחלטות, אני מבקשת להתבונן בתנועות המתרחשות לנגד עינינו ובנפשנו.

מטבעה, תפילה היא פנייה אישית של האדם אל קונו, עבודה שבלב והתעטפות הנפש, העשויה להתקיים בכל מצב, בכל מקום ובכל זמן. לתפילה מטרות שונות ומגוונות: שטיחת בקשה לפני הא־ל, חינוך האדם, דבקות מיסטית ועוד. אך אחד ממחוזותיה המובהקים של התפילה קשור דווקא לתפילה בציבור, ומדגיש את המרחב והזיקה שבין המתפלל לקהילתו. מעניין לראות במבחן המציאות העכשווית כמה חשובה ומרכזית מטרה אחרונה זו, ומה גדול כוחה של תפילת הציבור. נעילת בתי הכנסת והשעייתה של הקהילה המתפללת בלבלו את היוצרות, וערערו את מעמדה ותפקודה של התפילה כולה.

מחנה ועדה

בימים כתיקונם, ההתאגדות הקהילתית מצילה את האדם ממצוקותיו, משמשת לו משענת ומעניקה לו משמעות. הרב סולובייצ'יק מתאר קהילה באמצעות אבחנה מעניינת בין שני סוגים של קהילות, "מחנה" ו"עדה". לדבריו, "מחנה נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד, ועדה נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידיאה מוסרית נהדרה ומתפרנסת מרגש האהבה" (איש האמונה, עמ' 94־95).

קהילת מחנה מתקיימת כתכסיס מלחמתי, כאשר אנשים מתלכדים לצורך הגנה עצמית וחיזוק עמידתם בפני אויב משותף. כמותם כבעלי חיים המתקבצים בלהקות ובעדרים על מנת להתגונן מפני טורפים. קהילת עדה היא התאגדות מרצון ומלכתחילה, של קבוצה השותפה לחזון וערכים. אנשיה מבקשים להעיד עדות משותפת על נכונותו של רעיון. התאגדות זו ייחודית לבני אדם, הפועלים יחד להשגת ייעוד מוסכם.

קהילותינו בנויות משתי המוטיבציות הללו גם יחד, במינונים שונים. מניעי הגנה ומניעים ערכיים נמהלים זה בזה, כורח מתערבב עם בחירה, שותפות גורל עם ערבות הדדית. קהילה היא מודל של רב־דוריות ומגוון אנושי, שיש בו למידה יומיומית על אחרים ואחרות; מקום ללימוד תורה ולחוכמת הדורות; מרחב לאירועים ולטקסי חיים אישיים. קהילה תתגייס יחד לפעילות משותפת, לעזרה הדדית ולהתנדבות חברתית, והיא מאפשרת לנו להשתייך לרעיון ולחזון הגדולים מאיתנו.

אל מול פני הצרה, צפויים היינו "לצופף שורות"; להקים מחנה ולהתאגד כאיש אחד בלב אחד. אלא שהצרה הנוכחית מחייבת ויתור על "נשק" בסיסי זה. ההתמודדות הייחודית עם משבר הקורונה דורשת מאיתנו להתפרק ליחידות, לבדידים, ל"קפסולות", ומונעת מאיתנו לגייס את הכוח הקבוצתי נוכח המשבר. הקורונה פגעה בכל רובד מרובדי הקהילה: התכנסויות חברתיות, מפגשי לימוד והתנדבות, נוכחותם של זקני הקהילה וילדיה, ראייה ישירה של האחרים ושל מסריהם הבלתי־מדוברים, טקסי חיים ואפילו טקסי מוות. אולם דווקא בזמנים מעין אלו, אל לנו להאמין כי על קהילת העדה להיעלם ולהיאלם גם היא. אנו נזקקים לחדש קהילה פוזיטיבית, המתכנסת לכתחילה ומובילה ערכים משותפים ותחושת ברית.

המשענת נלקחה

תפילת הציבור היא "סטארטאפ" יהודי חשוב. הן הלכות התפילה והן המסורת היהודית יוצרות מציאות של קהילה: על מנת לחיות חיים יהודיים מלאים, נדרשים יהודים לחיות בתוך קהילה, ברצונם או שלא ברצונם. הממד הציבורי־קהילתי הפך למרכיב חשוב וחיוני כל כך בעיצוב התפילה, עד שאינו עוד מטרה נוספת ממגוון מטרותיה, או פרספקטיבה אפשרית להביט דרכה על התפילה. הקטגוריה הקהילתית משתלטת על מעמד התפילה היהודית, משפיעה עליו ומעצבת אותו. כך עולה מחובת התפילה במניין, מקריאת התורה בציבור ברוב עם, מקטעי תפילה שאין לאומרם אלא בציבור, ואף מלשון הרבים של תפילת היחיד – "השיבנו, רפאנו, שמע קולנו" – שמנוסחת כך גם במחיר של שינוי מטבעות לשון מקראיות.

טקסי חיים מציינים שמחות ואובדן בחיי היחידים, אולם נחווים בתוך קהילה ואף מחייבים ציבור שיאשר את הסטטוס החדש של המתחתנים, הנולדים או הנקברים בקרב העם היהודי; תפילת "מי שברך לחולים" נאמרת בציבור ומזכירה לסובבים את חובתם כלפי בני ובנות הקהילה החולים; תפילת הקדיש נאמרת בקול ודורשת התייצבות יומיומית לתפילה במניין ומודעות בלתי פוסקת של הציבור לאבלם של היחידים; דיני האבלות עצמם מעצבים את שותפות הקהילה באובדן הפרטי ומגבשים את האופן שבו מושכת הקהילה את האבלים אט־אט מתוך אבלם החוצה: אל החברה, אל הקהילה, אל הציוויליזציה. כל אלו שבים ומדגישים את הכוח שניתן לקבוצה, לציבור, למניין, הגדול יותר מסך חלקיו.

לא לחינם מוכרעת המחלוקת בתלמוד על מקור התפילה ומתקיניה בדחיית ההצעה שלפיה אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, עיצבו את התפילה לדורות כפי שהתפללו אותה הם – תפילות אישיות, היוצאות מן הלב. העמדה המתקבלת בתלמוד היא כי את רעיון התפילה העקרוני אכן תיקנו האבות, אולם את חובת התפילה ואת זמנה, צורתה ונוסחה, קבעו חכמים על פי דגם קורבנות הציבור שבמקדש: "תפילות אבות תיקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות" (בבלי ברכות כו, ב). על בסיס דגם קורבנות הציבור, מקבלת תפילת הציבור חיזוק ודוחה את דגם תפילת היחיד הספונטנית.

נדמה כי הבלבול ואובדן הקהילה שחווים רבים במהלך משבר הקורונה נובעים מכך שעד כה למדנו והפנמנו שקהילה בכלל וקהילה יהודית בפרט היא מקור של ריפוי, תמיכה ועוצמה. והנה, בימים אלו הופך מנגנון הריפוי עצמו – ההתקהלות – למקור של פגיעה וסכנה. בעת צרה מתרגשת, נוהגים יהודים לצאת למרחב הציבורי, מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, מכריזים תענית ציבור ומתכנסים לתפילה המונית ולעצרת עם (משנה תענית ב, א). אנו עומדים בפני הא־ל כקבוצה ולא כיחידים, ומתמודדים יחד עם החטא, העונש והתיקון. כך גם במרחב הישראלי המודרני: מתאספים ברחובות, מדליקים נרות, נשענים זה על זה; כך נוצרת סולידריות. הכוח הנשאב מצרת רבים, יש בו למצער חצי נחמה. האובדן הוא אפוא כפול: אנו חווים שעת משבר קיומי, בריאותי וכלכלי, בעוד המשענת העיקרית שבה רגילים אנו להיתמך על מנת להתגבר, נלקחה גם היא.

אובדן הספונטניות

כה גדול כוחה של תפילת הציבור, כה עמוק היא טבועה בנו, שאין היא מוכנה להתפרק ולכלות לאיטה על רקע המציאות הסוגרת. מעטים האנשים הבוחרים מרצונם להתכנס אל תפילת היחיד בביתם ולוותר בכורח הנסיבות על תפילה בקהילה. בפועל, אנו עדים לנתיבים שונים של תפילה חדשה בציבור המתפתחים סביבנו: תפילה ב"קפסולות", תפילת מרפסות ורחובות, תפילות וירטואליות, תפילות משפחתיות, אלתורים, חידושים ואף עירוב נוסחי מזרח ומערב ושינויים אחרים בנוסח התפילה. תפילת הציבור מחפשת פרצות ופתחים להציץ ולהבקיע דרכם, נעה ומשתנה, מחפשת נתיב.

והנה תפילת הציבור, באשר היא מבצבצת, מולידה מתוכה קהילה חדשה. תפילה משותפת מחייבת היכרות בין השותפים לה: מי פנוי להשלים מניין, קולו של מי נעים (וחזק), מי בקי בסדרי התפילה, מי מעורב בדעת עם הבריות, מי משכים לקום ומי מאחר לשכב, מי נעדר ואולי נזקק לסיוע. התפילה המשותפת מלמדת את הקהל מה שם הוריו של אדם, מי מהם הלך לעולמו, ילדיו של מי הגיעו למצוות, מה משלח ידו של כל אחד ואפילו כמה כיסאות מתקפלים יש בביתו. מכאן לכאן נוצרת קהילה, ונוצרים אתגרים ומתחים חדשים שעל כמה מהם אבקש לעמוד להלן.

הלכי נפש סותרים מתנגשים זה בזה בעוצמה בתפילות הקהילה החדשות. מחד, הביאה עימה הקורונה חוסר ודאות עמוק המחלחל אל כל תחומי החיים ויוצר תחושת ארעיות שברירית, הדורשת הרפיה ושחרור של הנפש וזרימה עם השינויים התכופים. ההנחיות הנוגעות למספר המתפללים המותר ולמרחבי התפילה האפשריים, משתנות תדיר. התפילה, שעבור רבים סימלה את הקביעות שבסדר היום, הבחינה בין חלקי היממה וחילקה את תקופות השנה, הפכה לפתע סמל לחוסר ביטחון, לאי־יציבות ולחשש מה ילד יום.

מאידך גיסא, ובד בבד, פגעה המגפה ברגעי הספונטניות ובחופש לבחור ולהכריע בכל רגע מחדש. המגבלה על התקהלות, הכניסה ל"קפסולות" והצורך בספירת הקהל מצריכים מחשבה מוקדמת, תכנון קפדני, היערכות מראש, דייקנות והחלטות מטרימות נוקשות. רק הגעה בזמן תאפשר את המניין שעצם קיומו תלוי בכל משתתף ומשתתף. חלפה מן העולם הליכה איטית ולא מחייבת של שבת בבוקר, הצצה והחלטה מקומית האם להיכנס לבית הכנסת וכמה זמן לשהות בו.

המכוניות כסטנדרים

מתח דומה מתחולל בין מידת הענווה וההקטנה העצמית, ובין מידת ההשתלטות וההתרחבות. מנייני המרפסות ירדו אל הכביש והחלו להשתלט על המרחב הציבורי, לערער את הסטטוס־קוו העדין שבין חילונים ודתיים. ברחוב מגוריי משמשות המכוניות כסטנדרים, מתקן מיוחד לחזן הורכב על העציץ הניצב בשביל הגישה לבניין, ומשטח שתפקידו לבודד בין הקורא בתורה ובין העולים הוכן מבעוד מועד ומונח דרך קבע עם ערימת כסאות בכניסה לבניין. המתפללים משתלטים על מרחבים ציבוריים, משמיעים קולם בשעות רבות של היממה, מנעימים את השעה לחלק מהדיירים ומפריעים מנוחתם של אחרים.

מאידך גיסא, נדרשת מן המתפללים גם ענווה. אין עוד כבוד בית כנסת שבו שומרים על קדושה ושקט, אין עוד הדר שאינו מאפשר לעשות את בית הכנסת קפנדריא, שנכנסים בו על קצות הבהונות, מתוך יראה. המרחב המקודש נעלם מן העין: מתפללי הקורונה נעים אל הכביש וממנו לפי תנועת המכוניות, הספורטאים ובעלי העגלות, נדחפים לאחור על ידי משאיות גדולות, כורעים ומשתחווים כנגד מכלי אשפה ופחי מחזור, נדים ממקומם עם השמש, נאלמים אל מול קולות הרחוב ונביחות הכלבים.

תפילות הרחוב גם אינן מייחדות עזרת תפילה לנשים. לכאורה שייך הרחוב לכולם ואין מי שבסמכותו לקבוע היכן מותר והיכן אסור לעמוד. לעיתים אף הופכת המדרכה, לא כל שכן המרפסת, למרחב תפילה משפחתי משותף. יש החוות את השינוי כמבורך ומכבד, אולם מי שרגילה בחוויית תפילה משתפת, חווה את תפילת הרחוב כמרחב גברי, המתפרס למלוא רוחב העין, ארבע אמות איש מרעהו. ספירת עשרה למניין וספירת עשרים לקורונה מתערבבות זו בזו, ומחושבת מחדש שאלת חיוניותו וערכו של כל מתפלל או מתפללת נוספים. המבקשת לעבור מביתה אל הרחוב נתקלת במשוכה בלתי נראית; מי שברצונה להצטרף אל ציבור המתפללים מאתרת פינה נבדלת, אחורית.

לתזוזות ולהתפתחויות שהתרחשו בשנים האחרונות במקומן של נשים בבית הכנסת ובפמיניזם הדתי אין המטען העמוק בן אלפיים השנים שיש לתפילת הציבור. לכן כשתפילת הציבור מאותגרת – היא מוצאת נתיב; כאשר תפילתן של נשים במרחב הציבורי מאותגרת – היא מוסגת לא פעם אחור.

אך אי־סדר עולמי פותח גם הזדמנויות, שובר קיבעונות, מכריח שינוי, זרימה וניעור. מסורות מתערערות, חידושי זמן ומרחב נדונים, החלטות מתקבלות בקצב מהיר, סמכויות משתנות והנהגות נולדות. שערי חידוש לא ננעלו, ונעורה התקווה כי לא ייגרע חלקו של החידוש המגדרי.

אתגר חדש מוצב גם בפני פעילוֹת השינוי והמגויסות לשיתוף נשי בתפילה: מעתה מוצבת כנגדנו מראה המשקפת את עומק הרצון והנכונות להשתלב. לא עוד תפילות רחוקות "שהזמן גרמן" בעת הכנת הילדים לבית הספר או השכבתם לישון, לא עוד היאחזות בהיעדרות הבעל שעליו מוטלת החובה. כולנו בבית, התפילה זמינה בחלון ובמרפסת, ההצטרפות לא דורשת מאמץ. הנושיט יד ונקטוף?

הזדמנות לצמיחה

גם על ה"ציבור" עצמו, המשתתף בתפילת הציבור, עוברות תמורות אשר ישפיעו בהכרח גם על היום שלאחר הקורונה. מצד אחד, התפילות החדשות הכריחו רבים לצאת מפסיביות לאקטיביות. הקטנת קבוצות התפילה, שילוב נוסחי מערב ומזרח, הולדתם של תפקידים חדשים, התקרבות התפילה הביתה – כל אלו ערערו על ההישענות לאחור וההסתמכות על גבאי ומובילי הקהילה, ודחפו רבים לשינוי. חברים וחברות חדשים הצטרפו למעגל המתפללים, ומתפללים ומתפללות ותיקים הצטרפו למעגל המעורבים, נושאי התפקידים, המובילים והיודעים.

לצד מגבירי המעורבות ישנם גם נוכחים נפקדים. אלו שקהילות טרום־הקורונה סיפקו להם יציבות ומענה רוחני ודתי, בעוד המבנים ודפוסי הקהילה המתחדשים דחקו אותם החוצה. אלו שקשים עליהם הפתרונות המוצעים, ושאין בכוחם לייצר עבור עצמם פתרונות אחרים. בהם החולים והמבודדים המרותקים לביתם, בהם זקני העדה המתקשים להרגיל עצמם לשינוי, בהם המתגוררים במרחק, החסרים שכנים קרובים הטובים מאחים רחוקים, ובהם גם נעדרי היוזמה והכוח החברתי. היש בכוחו של הציבור לראותם, לזוכרם, להציע להם שותפות וקשר?

אתגרים אלו מוצבים לפתחה של מנהיגוּת הקהילות: כיצד לשמר את הקשר עם חלקי הקהילה השונים, לטפח ולהזמין כוחות חדשים, ולתחזק כוחות ותיקים נעדרים; כיצד לראות את הקשיים וההזדמנויות ולספק מענים חדשים וגמישים לצרכים משתנים; כיצד לשמר "קהילת מחנה" ולטפח "קהילת עדה", לנוע בין הקטבים, לחדש ולהתחדש, ולהפוך את הכורח להזדמנות של צמיחה.

המאמר פורסם לראשונה באתר מקור ראשון

השארת תגובה