בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה היוותה החקלאות חלק אינטגרלי ומפואר, ועוגן קיומי של ישראל. כיום, מדשדשת החקלאות ונלחמת בשארית כוחותיה בתהליך הכחדה, עקב כוחות שוק דורסניים ואינטרסים זרים. ערכי אהבת הארץ – עבודת האדמה והקשר לאדמה, הזנה עצמית וענווה, כמו נשמטו במרדף אחר התעשרות מהירה, ממון ונדל״ן. הענף עובר תהליך של צמצום; פרדס הופך לבניין ושדה הופך לתחנת דלק. השטחים הירוקים הופכים לאפורים. ובין המעט שנותר בולטת בכל זאת בנוכחותה שנת השמיטה.
עבודתנו, המורכבת משני חלקים, מבטאת כאב ותסכול. כאב על עבר מפואר
שמתפוגג מול עינינו, וכעס על היחס המזלזל בחקלאים. באופן אבסורדי נשמרים המסורת והקשר לאדמה על ידי החקלאים, אך אלו אינם נענים בסולידריות והערכה מצד הממסד והציבור, המחכה למבצע על תוצרת חוץ לא מפוקחת בסופר הקרוב לביתו…
עבודת המיצב בנויה שכבה-שכבה כמו רבדי זיכרון של החקלאות הישנה שהייתה בארץ ישראל. היא שיר קינה ואהבה לחקלאות. זוהי מצבה במידות של קבר, המורכבת מאדמה שהובאה מפרדס (שנעקר) של משפחתה של שמיר, שכבת קוצים מסוג דרדר ארץ ישראלי שנטחנה עד דק והיא דימוי להתפוררות ערכי החקלאות, פרחי הדרים מפורצלן שפסלה עמית, וגדמים דמויי עצים (מופשטים) ספק נטועים ספק עקורים עשויים מחימר, וטבולים במיץ תפוזים עליו גידלה עמית עובש. מלבד האלמנט החזותי נוכחים בחלל ריחות האדמה, הקוצים הטחונים, לחות, עובש וטחב.
רחי שמיר, ילידת 1949, בוגרת בצלאל BFA, המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. מגיבה למתרחש סביבה במרחב הכללי והאישי, ומונעת מהצורך להביע עמדה בנושאים חברתיים ופוליטיים. בחירת החומרים ליצירתה, העונים בחלקם להגדרה "אומנות ענייה", הינם פועל יוצא של נושאי עבודתה.
הדר עמית, ילידת 1990, בוגרת בצלאל BFA, המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. מונעת לפעולות בחלל עם חומרים אליהם מחוברת באופן ביוגרפי, מקומי וגופני. עוסקת באיסוף, קטלוג ומחקר חומרי. מפרקת ומחברת מחדש. עבודותיה מאופיינות בעמלנות ומינימלסטיות. בעבודותיה נוכח המתח בין חומרים "מתים וקפואים" לחומרים "חיים" (אורגניים) המשתנים ומתפזרים בחלל.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
