ביום רביעי, ה-11.10 התקיים הערב "מרחב נשימה", בשיתוף מכון הרטמן, הישיבה החילונית בירושלים, הצוללת הצהובה וארגון "שומרים ושומרות על הבית".

הערב התקיים ב"זום", ונולד מתוך מתוך כוונה ליצור מפגש בימים מורכבים וקשים אלה, ולשמוע דברים של תקווה, של תפילה, של מוסיקה.

המנחה, שרון מייבסקי, פתחה את המפגש בהצעה לפעילות מקרקעת שהיא מכנה "ספירות מלאי" – לשאול את עצמי:

"איזה יום היום? מה השעה? כמה מעלות יש בחוץ? מה אני לובשת? מה הילדים שלי הולכים לאכול לארוחת צהריים? מי נמצא איתי? כמה כוסות קפה אני עומדת לשתות?"

ראשונת הדוברים הייתה פרופ' מיכל מושקט ברקן,שציינה את המלחמה המתמדת בבדידות, ההולכת ומתחזקת כבר כמאה שנים: "אנחנו באיזו שהיא תנועה של החזרת הזיכרון לעצמנו, שביחד יותר טוב מאשר לבד. הקורונה קצת הכשירה אותנו לכך, ואז פתאום הגיעו ההפגנות הגדולות, שהביאו המון אנשים להיות בחוץ, ביחד. עכשיו באה המלחמה הזאת ושמה אותנו במקום כל כך אחר, כל כך כואב… צריך לחפש כמה שיותר אפשרויות להיות ביחד… גם כשהעצב הגדול דוחף אותנו להיות לבד."

הרב מישאל ציון דיבר על כך שמי שמתו מוטל לפניו אסור בתפילה, ועם זאת, ביקש להוביל תפילה עם המתכנסים – תפילה שהיא שלוש: אחת לחיילים, אחת לפצועים, ואחת לחטופים.

אחרון הדוברים היה ד"ר אריאל לוינסון מהישיבה החילונית בירושלים, שכמחווה לקיבוץ בארי, "שכבר לא ישוב להיות מה שהיה" ביקש להביא מילים שכתב ברל כצנלסון, שעל שמו קרוי הקיבוץ:

כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בתיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישבת כל הדוּרים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה.בזכות המבוכה ובגנות השיח

לוינסון ביקש לחפש יחד מרחב שאפשר להיות בו במבוכה, בלי מענים, ורק עם שאלות, על אף הפחד מפני השאלה, המאיימת על הזהות שלנו.

בסיום המפגש הקדישה דניאלה ספקטור את שירה "תרקדי את זה" לשי רגב, נעדרת ממסיבת הטבע ברעים, לבקשת אמה של שי.