ביום שני, ה-16.10 בשבוע השני למלחמת "חרבות ברזל", התקיים ערב נוסף של מיזם "מרחב נשימה", בשיתוף מכון הרטמן, הישיבה החילונית בירושלים, הצוללת הצהובה וארגון "שומרים ושומרות על הבית".
המיזם נולד מתוך מתוך כוונה ליצור מפגש בימים מורכבים וקשים אלה, ולשמוע דברים של תקווה, של תפילה, של מוסיקה. המפגשים נערכים ב"זום".
ראשון דיבר פרופ' אריאל הירשפלד, שביקש לקרוא את שירו של ט. כרמי, שיר שכדבריו, "אפשר ללמוד בע"פ בדקה":
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין
שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת.
הירשפלד דיבר על כך שצריך אמונה כדי להניח שנבין פעם את מה שקרה לנו, ושנמצא מילים בעברית, "של ישראלים", כדי לתאר את מאורעות שמחת תורה.
אחריו דיברה הכוריאוגרפית רננה רז על החוויה של הגוף בתוך מצב של אלם והלם, שבו אין מילים. "הגוף שלנו הוא מכונה כל כך משוכללת, שלפעמים יש לה להציע לנו נחמה, ודווקא בגלל שהיא לא נחמה מילולית, היא עושה את דרכה בדרך נסתרת ונפלאה."
רז שיתפה את המשתתפים בתובנות גופניות שיש בהן גם עצה פרקטית.
מגע: לחשוב על ההווה. ולא במובן של התעדכנות אקטואלית, אלא במובן הגופני של נשימה, מגע, ושימת לב לממדים הגופניים שלנו: לפנים שלנו, לרוק, ללשון בפה.
תנועה: התנועה היא דרך אחרת להתחבר ל"תקווה", שהיא ערטילאית מדי. דרך התנועה אפשר ללמוד ששום דבר, אף פעם, לא נשאר אותו הדבר. להתחבר למהות של "שינוי" דרך תנועה: "קחו ילד או ילדה, ופשוט תרקדו איתם".
חיבור לחיים: המוות סובב עכשיו את הכול. ואם המוות הוא הקו הישר במוניטור, הרי שהיפוכו יהיה הגל – תנועה בפעימות – בין התרוקנות למלאות, בין צמיחה לנשירה, לזוז בפעימות. הפעימות בין קצוות הן החיים.
גמישות: רבים מדברים על חוסן, אבל חוסן קשור בגמישות, וגמישות אפשר ללמוד מהגוף.
כמחווה לקיבוצי העוטף ביקש ד"ר אריאל לווינסון מהישיבה החילונית בירושלים לדבר על דרכים שונות של אבל כפי שבאו לידי ביטוי בתנועה הקיבוצית.
המפגש כולו לווה בשירים של ערן צור. מוזמנים ומוזמנות לצפות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
