מה עושים בשבועות? תלוי איפה. בקיבוצים מביאים ביכורים, שהרי זהו חג ביכורים. בבתי הכנסת לומדים תורה, שכן זה חג מתן תורה. ומי צודק? במקום לנסות ולהכריע, ננסה להבין איך, מתי ומדוע הפך חג הביכורים לחג מתן תורה.
בתורה נאמר שמועד ׳חג הקציר׳ חל חמישים יום, שבעה שבועות, לאחר מועד הבאת קרבן העומר בפסח. נראה שפסח הוא ראשית מועד הקציר ואילו חג הקציר הוא סופו. הדגן הוא מוקד התזונה של האדם, והקציר הוא שיא הפעילות החקלאית, ולכן אין זה מפתיע שמוקדשים לו שני חגים, בפתיחת העונה ובסופה.
״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה (קרבן העומר בפסח), שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת (כלומר שבועות) … וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה׳״
מכאן גם שמו של החג, שבועות, על שם ספירת שבעת השבועות בין חג הבאת העומר לחג הקציר. וכך נאמר בפסוק שאף הולחן לשיר ציוני מפורסם: ״וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים״ (שמות לד).
ומה לגבי מתן תורה? על כך נאמר רק שהוא ארע ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (שמות יט,א) כלומר בחדש סיוון למנינינו, אך אין תאריך מדויק יותר. מתי אם כן התחיל הזיהוי בין שבועות למתן תורה? ובכן, זיהוי זה אינו מקראי אבל גם לא חידוש רבני מאוחר. למעשה עומד מאחוריו סיפור מפתיע למדי: המצאה כיתתית שאומצה בנצרות ורק מאוחר יותר בתלמוד.
הנה הסיפור בתמצית:
לראשונה אנו פוגשים את הזיהוי בין שבועות למתן תורה בפתיחת ספר היובלים, חיבור כיתתי מן המאה השניה לפני הספירה, שמספר מחדש את סיפורי התורה, בראשית ושמות, מבריאת העולם ועד ברית סיני, ומכניס לתוכם את חוקי התורה. כך יוצא בחיבור זה שכבר האבות מקיימים את התורה (השאלה האם אברהם, יצחק ויעקב קיימו מצוות העסיקה מאוד את קדמונינו). בתחילת הספר משה עולה לקבל הלוחות ביום טז׳ בסיון כלומר שהאירוע הציבורי של מתן תורה לכל העם התרחש יום קודם, ב-טו' בסיון, באמצע החודש. והנה בדיוק ביום זה חל לפי ספר היובלים חג השבועות, ביכורי קציר חטים, שאותו חוגג לראשונה אברהם. הנה הטקסט בתרגומה של כנה ורמן:
ובשנה החמישית בשבוע הרביעי ביובל הזה בחודש השלישי באמצע החודש, עשה אברם חג בכורי קציר חיטים. ויעל מנחה חדשה על המזבח, בכורי תבואה לאלוהים.
אך מה מקור זיהוי זה בין החג למתן תורה? יש להודות שאין מקור ברור אחד, אך יש כמה מאיצים:
ראשית, סמיכות התאריכים לזמן ברית סיני, בחודש סיון, מתאים לספירת שבעה שבועות מפסח. כאמור אין למתן תורה תאריך, אבל עם הזמן שאלו עצמם פרשנים עצמם, למה הכוונה ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״ – מהו בעצם ״ביום הזה״? כיוון שהמועד היחיד המוכר לנו בחדש השלישי בתורה הוא חג השבועות, קצרה הדרך לזיהוי. ובאמת בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף פו עמוד ב) אנו פוגשים חישובים מסובכים שמוכיחים שמתן תורה היה בדיוק בשבועות.
אבל יש סיבה עמוקה יותר, והיא קשורה ללאקונה בסיסית ביחס לשבועות: יש בתורה שלשה רגלים, שבהם עולים לרגל (ומכאן השם רגלים!) למקדש. כל שלשת המועדים הללו הם חקלאיים בבסיסם וקשורים לאיסוף התבואה: חג ראשית הקציר, חג סוף הקציר וחג האסיף. אלא שחג ראשית הקציר וחג האסיף קיבלו בתורה גם משמעות הסטורית, מעבר להקשר הלוקאלי חקלאי: חג תחילת הקציר הפך למועד יציאת מצרים, פסח, ואילו חג האסיף למועד נדודי המדבר, סוכות.
וכך ראינו כי סוכות האוספים בשדה קיבלו משמעות חדשה של סוכות המדבר: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (ויקרא כג,מג). ומה עם ביכורי קציר החיטים? לזה לא ניתן הקשר הסטורי במקרא, ועל כן פרשנים מאוחרים היו צריכים להשלים. ומה יותר מתאים מאשר מתן תורה בחדש השלישי!
סיבה שלישית היא הפולמוס הכיתתי על מועדו של החג. כזכור שבועות הוא החג היחיד שאין לו תאריך קבוע, אלא רק נקבע ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה״ (ויקרא כג,טו). אבל מה פירוש ״ממחרת השבת״? כאן נכנס פולמוס עתיק בין כהנים לפרושים ביחס ללוח השנה. על פי הלוח השמשי הקבוע של הכהונה יש בדיוק 364 ימים בשנה, והכל קבוע ומסודר. לעומת זאת הפרושים תמכו בלוח שמשי-ירחי משתנה כשל העולם ההלניסטי, וכפי שאנו נוהגים עד היום.
בלוח שמשי הכל נופל בימים קבועים וכל מועדי הביכורים ביום ראשון. חמישים יום לאחר יום ראשון, ש״ממחרת השבת״ לאחר הפסח. נראה שסדר מושלם זה הוא המוטיבציה הבסיסית של הכהונה לאמץ לוח מסודר זה, שכנראה לא נהג בפועל אלא היה תיאורטי ומלאכותי. לעומת זאת בתפיסה הפרושית אין קשר קבוע בין מועדים לבין ימי השבוע, לפיכך הם פרשו את ״ממחרת השבת״ לא במובן של יום השבת אלא של המועד, וכך זמנו של מועד קרבן העומר בפסח, וגם של חג השבועות, חמישים יום אחריו, נפל בימים שונים במהלך השבוע, דבר שהעלה את חמתם של הכהנים.
ולא רק יום בשבוע אין לשבועות על פי הפרושים, אלא גם תאריך אין. שכן לפי התפיסה הפרושית חדשים יכולים להיות מלאים או חסרים, בני 29 או 30 יום, וכיוון שהן ניסן והן אייר יכולים להיות חודשים מלאים וחסרים, הרי שספירת חמשים יום מובילה לתאריכים משתנים לחג השבועות. ואכן בספרות חז״ל נאמר כי ״עצרת (הכינוי התלמודי לחג השבועות) – פעמים שחל להיות בחמישה ובששה ובשבעה (בסיון)״ (תוספתא ערכין א,ט).
הפולמוס על הלוח הביא באופן פרדוקסלי מעט להעלאת קרנו של חג השבועות שהפך למן 'מבחן שיבולת', לסמל לפולמוס. עובדה זו מסבירה תופעה מעניינת: המשנה מעידה את הקצירה הפומבית של העומר (משנה מנחות י, ג):
כיון שחשכה, אומר להם (הממונה), בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין … אקצור? והם אומרים לו קצור. אקצור? והם אומרים לו קצור. שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הין, הין, הין.
המשנה שואלת: בשביל מה כל הטקס הזה? ומשיבה:
וכל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.
הביתוסים, כלומר האיסיים (ככל הנראה ׳ביתוסים׳ הם קיצור של השם בית-איסיים ומדובר על כן באותה קבוצה), חולקים על תאריך קצירת העומר ולכן צריך לעשות מזה עניין גדול. ואכן המשנה קובעת כי ״כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול״. פולמוס זה העלה גם את קרנו של חג השבועות, שתלוי כאמור במועד קצירת העומר. ומה מתאים יותר מאשר לקשט חג כזה במתן תורה?
לבסוף, יש לציין שהשם עצמו בתורה, ׳שבועות׳, הזכיר את המלה שבועה, כלומר ברית. אין הכוונה שכך קראו את המלה, שכן ברור מההקשרים בתורה שמדובר על ספירת שבעה שבועות, אלא זהו מדרש שמבוסס על דמיון בצליל. וכך אכן התפרש היום כחג כריתת הברית בספר היובלים. כנה ורמן מוסיפה שמדרש זה פתר למחבר ספר היובלים קושי פרשני: מה פתאום חג נקרא על שם ספירה כשממילא בלוח שלהם יש תאריכים קבועים? הפיכת השבוע לשבועה פתרה את הבעיה!
ובאמת כל הבריתות בספר יובלים נעשו במועד חג השבועות: ברית נח (ו, יז), ברית בין הבתרים (יד, כ), ברית המלה (טו, א). מדובר עם כן במועד שהפך לחג הבריתות. ובאמת בכת קומראן אנו מוצאים שחג זה הופך למועד טקס חידוש הברית בכל שנה. בכלל לפי מגילת המקדש שנמצאה בין מגילות ים המלח אין מועד ביכורים אחר, אלא מועדים רבים, כל פרי לפי עונת הבשלתו: השעורים, החיטים, התירוש ולבסוף היצהר. מה אם כן מיוחד בשבועות? חידוש השבועה!
וכאן אני מגיעים לפיתול הסטורי נוסף: חג זה השפיע גם על הנוצרים שאמצו את הפנטקוסט, חמישים יום לאחר הפסחא (פנטקוסט ביוונית משמעו חמשים), מועד הצליבה. על פי ספר מעשי השליחים פרק ב ביום זה ירדה רוח הקודש על תלמידי ישו. נביא את הדברים על פי התרגום מיוונית לעברית של החברה לכתבי הקדש:
בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר.
שימו לב שבעקבות ההתגלות החלו התלמידים לדבר בלשונות שונים. והרי זה רמז לכך שהם יפנו לאומות השונות להפיץ את הבשורה. אם כן יש כאן מתן תורה חדש בשבועות, אך הפעם לכל האומות ולא רק לישראל. ואכן התמונה של ירידת רוח הקודש (בדרך כלל בצורה של יונה) על התלמידים הפכה למוטיב נפוץ באמנות הנוצרית (הנה דוגמא אחת מ-Juan Bautista Maíno, צייר ברוק ספרדי).
ומה לגבי חז״ל? כאן דווקא אנו פוגשים התקבלות איטית ומהוססת למדי. בניגוד לנוצרים, אצל התנאים אין אימוץ מובהק של חג מתן תורה. זה מפתיע, שכן צפוי שחורבן בית המקדש יזרז מציאת משמעויות שאין תלויות בפולחן – כפי שחג קרבן הפסח הפך לליל הסדר, ויום הכיפורים הפך ליום התשובה, כך צפוי היה שטקס הביכורים יומר בחג מתן תורה. האם ההיסוס לעשות זאת קשור למקורו הכיתתי של יום זה?
האימוץ הרבני התפתח עם הזמן. כינון לוח השנה קיבע את החדשים ואת מועד החג, וההקשר הכיתתי גם הוא נשכח עם הזמן. האימוץ ניכר במנהגי קריאת התורה. התוספתא מונה את הקריאות בתורה במועדים השונים וכך נאמר שם על שבועות: ״בעצרת: ׳שבעה שבועות׳ ויש אומרים ׳בחדש השלישי׳״. הקריאה היא במצוות החג בספר דברים (טז,ט) ורק בשם ״יש אומרים״ מובאת השיטה שקוראים את פסוקי ׳בחדש השלישי׳ כלומר את סיפור מתן תורה בשמות פרק יט. בתלמוד הבבלי כבר מאמצים זאת לשני ימי החג (כפי שהיה מקובל בבבל): ״והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו״, עכשיו שיש יומיים חג, נקרא גם וגם.
אז בעצם כשאנחנו חוגגים את חג מתן תורה אנחנו מציינים חג של כת פורשת מהמקדש, שאומצה בנצרות הקדומה, הרבה לפני שאומצה ביהדות הרבנית. ואין זה מקרה שהחג אומץ בנצרות, שכן מדובר בחג שקשור לתפיסה של ׳ברית חדשה׳, של בריתות מתחדשות. ואולי גם משום כך אימוצה ביהדות הרבנית מאוחר ומהוסס כל כך.
זה כמובן לא סוף הסיפור: תיקון ליל שבועות שנולד בשנת 1533 בסלוניקי בחבורה של ר׳ יוסף קארו, וכמה מאות שנים אחר כך הקיבוצים יצרו ריטואלים חדשים של ביכורים שמובאים לא למקדש אלא לאומה (כולל ביכורי התינוקות שנולדו באותה השנה). ואחר כך החלו, בשנות הששים, ה׳תיקונים׳ החילוניים בקיבוצים והתפשטו למקומות שונים. אך כל זה מחוץ למנדט שלי, ולכן נעצור כאן, באימוץ החז״לי של החג הכיתתי, ועוד חזון למועד.
הפניות:
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
