כבר בעולם העתיק ניצב טקס ברית המילה במרכזם של פולמוסים עזים. רננה רביצקי פילזר מתארת את התמודדותם של חז"ל עם הפולמוס הכפול – כנגד העולם היווני-רומי וכנגד העולם הנוצרי – וזאת באמצעות הצגת פרשנויות מגוונות לגבי טיבה של ברית המילה ולגבי מטרתו של טקס הברית
ברית המילה הוא הטקס היהודי העתיק ביותר; טקס קמאי שמתערבלים בו חיים ומוות, סכנה ותקווה, דם ודמעות, פגימה ותיקון, טבע ותרבות, קרבה והקרבה. זהו טקס הנוגע בסף החיים, בתקוות ההמשכיות ובשאלות הזהות העמוקות ביותר. טקס ברית המילה עמד מאז ומתמיד במרכזו של פולמוס: פולמוס יווני רומי על שלמות הגוף ותיקונו, פולמוס נוצרי על ערלת הבשר לעומת ערלת הלב, וגם פולמוס עכשווי על זכויות אדם ורב תרבותיות.
עיון במקורות הרבים בספרות חז"ל העוסקים בברית המילה חושף את מידת מעורבותם של חכמים בפולמוסים העתיקים סביבה ואת האופן בו הגיבו להתקפות על ברית המילה. באופן כללי ניתן לומר כי רבים מהמקורות מצביעים על מגמה אפולוגטית של חז"ל, המבקשים לספק הצדקות שונות לטקס, כנגד הביקורת שמקורה בעולמות תרבותיים שונים הסובבים אותם.
כאמור, הפולמוס הראשון סביב ברית המילה אליו מגיבים חז"ל הוא הפולמוס על שלמות הגוף, פולמוס המתנהל מול העולם היווני-רומי. התרבות היוונית-רומית התייחסה לשלמות הגוף כעניין אסתטי, אתי (שכן שלמות הגוף מצביעה לדידם על המידות הטובות), ותאולוגי (שכן הגוף השלם הוא ביטוי לשלמות האל ושלמות הבריאה). אכן, אנו מוצאים ביטויים מפורשים ללעג ולזלזול ביהודים על מנהגם למול את בניהם הן בתרבות העממית – בסיפורים ובמחזות – הן בכתיבה תאולוגית, והן בשדה המשפטי-פוליטי, כמו למשל בגזירות האוסרות את ברית המילה כחלק מן האיסור על הסירוס.
קריאה בספרות חז"ל, המוקדמת והמאוחרת, מגלה כי חכמים התמודדו עם טענות אלו והתפלמסו איתן, בניסיון להגן על ברית המילה, באמצעות שלוש אסטרטגיות שונות. המשותף לשלושתן הוא הניסיון להציג את ברית המילה כמעשה המביא דווקא לשלמות הגוף או האדם.
האסטרטגיה הראשונה בה נוקטים חלק מהמקורות היא דמוניזציה של העורלה. המשנה מתארת את הערלה כמאוסה (משנה נדרים, ג יא) ובמדרשים שונים מתארים חכמים את הערלה כפסולת וכמום (בראשית רבה מו, א), כסרח עודף של הגוף, כמקור לטומאה ואף כנמק: "כנומי היא תלויה בגוף" (בראשית רבה מו, י). הסרת העורלה היא אפוא השלמת הגוף, הבאתו למצב שלם ומתוקן, ולא – כטענת התרבות היוונית-רומית – פגיעה בשלמותו.
דרך ההתמודדות השניה כרוכה בעמדה עקרונית על אודות היחס שבין האדם לעולם. במקורות הללו עולה הטענה כי בכוונה תחילה לא נברא העולם גמור ומושלם, וכי על האדם מוטלת המשימה לתקנו ולשפרו, ולמעשה – להשלימו. תפקידו של האדם אינו מתמצה בשימוש בעולם והנאה ממנו אלא עליו להביא באופן אקטיבי לתיקונו: "אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה יא, ב). ברית המילה, לפי קו מחשבה זה, היא אך דוגמא אחת מיני רבות לעיקרון זה: הגוף הוא מעין חומר גלם, שעל האדם מוטלת האחריות לתקנו ולשפרו, בין היתר על ידי ברית המילה.
אסטרטגיה שלישית מתמקדת במשמעות המטאפורית של ברית המילה, תוך הסטת המוקד מן הגוף ומן המעשה הפיזי של המילה אל משמעויותיו הערכיות והרוחניות. לפי מקורות אלו, ברית המילה בגוף אינה אלא ביטוי לדבר מה עמוק יותר: פתיחת האפשרות לקשר עם האל והסרת המחיצות, וזוהי המשאלה העומדת בבסיס טקס ברית המילה.
פולמוס אחר מנהלים חז"ל כנגד העולם הנוצרי וכנגד טענתו של פאולוס כי ברית המילה היא תהליך רוחני ולא פיזי ואין לממש אותה בבשר אלא ברוח. אמנם, המעבר בין ברית המילה כאקט גופני לבין היותה סמל לתהליך רוחני או דתי, נמצא כבר במקרא. הנביאים עצמם מדגישים את קיומן של ערלת האוזן וערלת הלב, והם תובעים משומעיהם למול את הערלות הללו, במובן המטאפורי כמובן. גם פילון האלכסנדרוני, המציג בכתביו שש סיבות שונות למצוות הברית, כולן סיבות אוניברסלייות, עוסק בברית המילה כמעשה מטאפורי שעניינו ריסון התאוות הגופניות והגבלת מידת הגאווה האנושית. זוהי לדידו הסיבה לקיומה של הברית באיבר המין דווקא: תאוות מין מהווה ייצוג מרוכז של התאוות כולן, ובמקביל – גם מידת הגאווה האנושית, הקשורה ליכולתו של האדם לברוא, להוליד – מיוצגת דווקא באיבר הרבייה. אך כמובן שגם הנביאים וגם פילון מניחים לצד המילה המטאפורית את חשיבות המילה הממשית בבשר, גם אם האחרונה משמשת 'רק' כסמל לראשונה.
"אברהם בלכתו", יוסף מולנאר, 1850
לעומתם, פעל פאולוס להחלפת ברית המילה הפיזית במילה הרוחנית. בעוד היהודים, "ישראל שבבשר", מלים את בניהם באופן פיזי, אלו המצטרפים לאמונה בישו הם הנימולים במילת הרוח, והם הם ישראל האמיתי, "ישראל שברוח". בכתביו ובאגרותיו, פאולוס אף מתמקד בדמותו של אברהם ומוצא בה הוכחה לעליונותה של מילת הרוח – שהרי אברהם האמין באל ונבחר על ידיו עוד בטרם נצטווה על המילה הפיזית, וללא תלות בה.
גם במקרה זה ניתן לזהות תגובות שונות של חכמים לטענות הנוצריות. כאמור, חז"ל עוסקים אף הם במילת הלב, אך היא כרוכה אצלם תמיד במילת הערלה הפיזית, באופן שלא מאפשר ליצור נתק בין הבשר לרוח: "ר' עקיבה אמר ארבע ערלות הן… באוזן… בפה… בלב… גוף…" (בראשית רבה מו, ב).
יתירה מזאת, בסדרה של מדרשים מדגישים חכמים במפגיע דווקא את ההיבטים הקונקרטיים והארציים ביותר של ברית המילה. המדרש מתאר מעין 'השתלה' של ערלות הנלקחות מתינוקות כשרים שמתו בטרם נימולו, בגופם של חוטאים, על מנת שצורתם החיצונית של הכשרים והחוטאים תבטא את פנימיותם. (בראשית רבה מח, ח). כמו כן, בתיאורו של אברהם המל את ילידי ביתו, מאומצת תמונת 'גבעת העורלות' מספר יהושע, המתוארת במדרש כמעין מזבח אשר ריחו נודף ועולה לפני הקב"ה כקטורת סמים. (בראשית רבה מז, ז). במקומות רבים משבחים חז"ל באופן מכוון ומופלג למדי דווקא את המילה הפיזית המביאה לשלמות, וזאת בין השאר גם בעזרת דמותו של אברהם, בניגוד לעמדתו של פאולוס.
ברית המילה ניצבת, אפוא, במרכזם של שני פולמוסים עזים המתקיימים בשתי חזיתות מרכזיות בעולמם של חז"ל: מול התרבות היוונית-רומית מחד ומול התפיסה הנוצרית מאידך. שתי החזיתות הביאו לתגובות הפוכות – הדגשת ההיבט הרוחני של המילה בפולמוס היווני-רומי, וחשיבות ההיבט הפיסי בפולמוס הנוצרי. עיון באופן שבו מתמודדים חז"ל בכל אחת מן החזיתות הללו, מלמד על המאבקים התאולוגיים והדתיים הגדולים שעיצבו את עולמם.
אך לאלו יש להוסיף היבט שלישי ומשמעותי: המתחים שמעוררת מצוות ברית המילה בתוך התרבות היהודית עצמה. כך למשל, על פניו מנוגדת ברית המילה לתפיסה היהודית האוסרת על חבלה בגוף ולתפיסה לפיה פריון וילודה הם ערכים עליונים שאין לסכנם. ברית המילה גם עומדת במתח עם התפיסה החז"לית לפיה ישנה עדיפות ברורה לעשיית מצוות מתוך בחירה ולא מתוך הכרח או כפייה, שכן הברית נעשית בתינוק בן שמונה ימים שאינו בוחר בה. ואולי חשוב מכל, ברית המילה הפיזית קוראת תיגר על אחד המפעלים המרכזיים של חז"ל: התמודדותם עם העולם הכוהני המקראי העתיק, המתמקד בריטואלים של בשר ודם, ובראשם הקרבנות. מפעלם התרבותי של חכמים הוקדש בין השאר, לבניית תחליפים לעולם הריטואלי העתיק, כמו לימוד תורה ותפילה. אולם, בנוגע לברית המילה – הם בקשו לשמור את הריטואל הפיזי, למרות עמדתם המסוייגת כלפי היהדות המקדשית וכלפי טקסי הבשר והדם.
