חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה מבקשים לעבור מהחברה בה גדלו לחברה חדשה, אך רבים מהם מוצאים את עצמם עומדים על הסף, מבלי להשתלב בחברה באופן מלא. לטענת ד"ר שלומי דורון, מצבם הלימינלי של החוזרים בשאלה אף חמור יותר, שכן הם לא זוכים להדרכה ולתמיכה הקהילתית העומדות לרשותם של החוזרים בתשובה

המושגים "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" מעידים על האופן בו נתפסים תהליכי ה"חזרה" בחברה הישראלית; התיאור הרווח הוא כי ה"חוזר" עובר ממחברה אחת (דתית, חילונית או חרדית) לחברה אחרת באמצעות אימוץ קוד התנהגות חדש. אך ממחקר מקיף על תהליכי החזרה בתשובה והחזרה בשאלה בחברה הישראלית, המתבסס על ראיונות עם כתשעים חוזרים, עולה תמונה אחרת. ניתן לומר כי החוזרים אינם עוברים באופן מלא תהליך של מעבר בין חברות קיימות, אלא יוצרים מעין שדה סוציולוגי חדש המייחד אותם.

המודל האנתרופולוגי הקלאסי שהציגו ארנולד ואן-גנפ וויקטור טרנר מתאר את טקס המעבר מחברה אחת לחברה אחרת בעזרת שלושה שלבים: שלב של ניתוק מהעולם הקודם, שלב מעבר לימינלי, ולבסוף שילוב בחברה החדשה. השלב הלימינלי הוא שלב של עמידה על הסף – האדם כבר עזב את החברה הקודמת אך טרם הפך לחלק מהחברה החדשה; זהו שלב המתאפיין בבלבול וחוסר בהירות, אך הוא זמני בלבד.

חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה עוברים אף הם את תהליך כזה, בו מתפרקים מעגלי הזהות הקודמים שלהם ונבנים אלו החדשים. מובן מאליו כי גם לגביהם השלב הלימינלי אמור להיות שלב מעבר זמני – הם מתחילים את התהליך במטרה לסיים אותו ולהשתייך בסופו של דבר לחברה החדשה אליה הם מגיעים. אך עדויותיהם של חוזרים רבים מלמדות כי בפועל הלימינליות והעמידה על הסף אינן נעלמות בחלוף הזמן, אלא דווקא מתמסדות והופכות לקבועות.

דומה שלגבי החוזרים בתשובה, במיוחד אלו המצטרפים אל העולם החרדי, התופעה מוכרת יותר. חוזרים אלו אמנם עוזבים את עולמם הקודם, החילוני, אך הם אינם נטמעים בחברה אליה ביקשו לעבור; הם נתפסים כ"אחרים" או כדתיים "מסוג ב'" בחברה החרדית, לעתים עד סוף ימיהם. מבחינה זו, הם ממשיכים לעמוד על סף העולם החרדי ואינם עוברים את שלב השילוב בחברה החדשה. מהראיונות שערכתי עם חוזרים בתשובה עולה שמצבם הלימינלי מורגש בייחוד סביב סוגיית השידוך, שכן חזרה בתשובה נתפסת כ"פגם בשידוך" של החוזר ושל ילדיו. סוגייה טעונה נוספת היא הקשר למשפחה המקורית. חוזר בתשובה המבקש לשמור על קשר עם משפחתו החילונית עשוי לשלם על כך מחיר; כך למשל, כאשר ילדיו של החוזר יספרו בתמימות בגן על סבם וסבתם החילוניים ומנהגיהם בבית הם עשויים להיות מורחקים מהמסגרת בה הם לומדים.

צילום: אריאל ירוזולימסקי

אך באופן מעניין, ובניגוד לדעה הרווחת, מהראיונות עם חוזרים בשאלה עלה כי גם הם אינם נטמעים לחלוטין בחברה החילונית אליה עברו, ואף הם נשארים על סיפה של החברה החדשה. ייתכן אף שמצבם הלימינלי של החוזרים בשאלה מובהק ועוצמתי יותר מזה של החוזרים בתשובה. מהראיונות עלה כי הדבר קשור בעיקר להיבט הטקסי והריטואלי, שיש לו השפעה עמוקה על תחושתו האישית ותפיסתו העצמית של החוזר. אכן, התיאוריות האנתרופולוגיות מלמדות שתהליכי מעבר בין חברה לחברה כרוכים בטקסים הקשורים לשלושת השלבים שנזכרו לעיל – ניתוק, מעבר ושילוב. לחוזרים בתשובה ישנם טקסים רבים המאשרים את שלב השילוב שלהם בחברה החדשה; אלו למעשה הטקסים והריטואליים הדתיים: הנחת תפילין, שמירת שבת, ברכות, ועוד. הטקסים הללו, המעידים על השתייכותו החדשה של האדם, הינם ריטואלים מובנים ומסודרים שקל ללמוד אותם ולהתרגל אליהם במסגרת הדתית-קהילתית.

לעומת זאת, לחוזרים בשאלה אין טקסים המסמלים את שילובם במסגרת החדשה. הם אמנם מפסיקים לשמור את הריטואלים הדתיים, דבר שמסמל את ניתוקם מהחברה הדתית, אך הם אינם רוכשים ריטואלים אחרים כתחליף להם. חוזרים בשאלה רבים מעידים על בלבול ועל תחושה שהם לא נטמעו לגמרי בחברה החדשה, שכן אין טקסים שמסמלים את השינוי שעברו, והם נשארים במצב לימינלי שעשוי להמשך שנים רבות.

דוגמא מובהקת ל"וואקום הריטואלי" אליו נקלעים החוזרים בשאלה קשורה לתחום הזוגי והמיני, שבו קוד ההתנהגות שונה באופן ניכר בין חברה אחת לאחרת. לחוזר בתשובה ישנן הנחיות ברורות כיצד לפעול בחברה החדשה אליה הגיע – הן מבחינה הלכתית (הלכות ייחוד, הלכות נידה, ועוד) והן מבחינה תרבותית (ישנו נוהג ברור כיצד מכירים בחורה, איך נוהגים בפגישה עמה, וכו'). לעומת זאת, החוזר בשאלה מוצא עצמו נבוך ומבולבל מול מצבו החדש; איש אינו מספק "הדרכה" לגבי קוד ההתנהגות המקובל בין גבר לאישה בחברה החילונית.

ניתן אמנם למצוא עיצוב של טקסים אישיים, מינוריים יותר, של חוזרים בשאלה: חלק מן המרואיינים העידו כי פעם בשנה הם יוצאים לבלות עם חברים כמעין "טקס שחרור" מהדת, או עורכים ארוחה חגיגית (לעתים לא-כשרה במתכוון); אצל אחרים ניתן לזהות מעין טקס מעבר בהחלטה לעשות כתובת קעקע על הגוף עם המעבר לחברה החילונית. אך אלו וודאי אינם שקולים לעוצמה של טקסי המעבר הדתיים הפומביים והסדורים.

סיבה נוספת למצבם הלימינלי של החוזרים בשאלה הוא אופייה של המסגרת החברתית הקולטת. בחברה הדתית, ובמיוחד החרדית, קיים ליווי מסודר של המצטרף החדש; הקהילה מקצה לכך משאבים שונים: "חונך אישי", מעין סדנאות לחוזרים בתשובה, או אפילו ספרות הדרכה – החל מספרים עבי כרס ועד מגנטים למקרר שיסייעו לחוזר לזכור את פרטי ההלכות החדשים לו. לצד אלו מוקמים בתי מדרש יחודיים לחוזרים בתשובה, פרוייקטים של משפחות מאמצות ורבנים מאמצים, ועוד. לכל אלו אין כל מקבילה בחברה החילונית שאליה "נזרק" החוזר בשאלה. חלק מן המרואיינים שתיארו תקופה של בלבול נפשי העידו כי העזרה היחידה שהחברה הקולטת סיפקה להם היתה הפנייה למטפל או רופא, שלעתים פשוט יעץ להם לקחת כדורים נגד דיכאון.

שינוי זהות ומעבר מחברה אחת לאחרת תמיד גורם לצלקות בנפש. דומה שהליווי של הקהילה והעזרה האנושית המוצעים בחברה החרדית מסייעים לריפוי של צלקות אלו. הדבר מסביר את העובדה כי חוזרים בשאלה מדווחים על תחושת אשמה והערכה עצמית נמוכה שמלווה אותם זמן רב, יותר מאשר החוזרים בתשובה. דומה שבשל מצב זה צצה לאחרונה ברשתות החברתיות תופעה חדשה – קהילות וירטואליות של חוזרים בשאלה, המנסות לשחזר מעט מהעוצמה של הליווי הקהילתי בחברה הדתית והחרדית. מטרתן של קהילות אלו היא לסייע לחוזרים ולהדריכם במעבר אל החברה החדשה, מתוך תקווה שיצליחו לצאת ממצבם הלימינלי אל השתלבות מלאה.